A new book by Hentrich&Hentrich

Few copies of the new book landed in Berlin. Photographer: Johannes Schwartz

כבר כמה ימים אני רוצה לספר על הספר ואיני יודעת מניין להתחיל.

אולי עליי להתחיל בכך שאמי, שהייתה דברנית לא קטנה, המעיטה לספר על השואה. גם על ילדותה למדתי טיפין טיפין ובאופן לא מסודר. היא כבר לא הייתה צעירה, וגם לא בריאה, ודאגתי שמא תלך לעולמה וכל הזיכרון והידע ירד לטימיון עמה. רציתי לדעת על עולמה יותר ממה שהייתה מוכנה להעניק לי. ביקשתי לשבת איתה, לכתוב את מילותיה, והיא סרבה. לבסוף הצלחתי למצוא דרך. היא הסכימה לעבור אתי על תצלומי המשפחה שנשלחו ארצה בידי הורי אמי, לדודיה של אמי ולסבתה, שהגיעו לכאן לפני המלחמה, בעליה החמישית, ועל תצלומים אחרים מההיסטוריה שלה, לבחור יחד אתי כעשרים תצלומים מייצגים ולספר על נסיבות הצילום, על הדמויות המופיעות בהם וכיוצא בזה. וכך יצאנו לדרך. התמונות המסודרות לפי סדר כרונולוגי היו אבני הדרך של הסיפור אליו ייחלתי.

אתחיל אולי באותן שבתות בהן השכמתי קום, מתגנבת מהבית בשעות שהילדים וניסן עוד מנמנמים ונוסעת אל אמי. שנה שלמה נמשכה מלאכת הכתיבה. מדי שבת בבוקר התייצבתי אצלה במטבח עם המחשב שלי, מחכה להמשך העבודה על הספר. מדי שבת חיכתה לי על שולחן המטבח ארוחת בוקר עשירה, דג מלוח עם בצל, חמאה, חלה, גבינת שמנת עם שום, ביצי עין או ביצים רכות וכמה ירקות חתוכים. כל מעדני העולם הונחו על השולחן כדי לפתותני להניח לכתיבה. אבל העיסקה הייתה שאחרי הארוחה היא מתמסרת לשאלותיי. וכך היה. במשך שנה, מדי שבת: בשמונה בבוקר ארוחה נינוחה בת חצי שעה ואחר כך שעה וחצי של סיפורים. לאט לאט נעתרה אמי לסקרנותי. ואולי גם היא חשה שימיה קרבים, ויש סיפורים שחשוב לספרם. את הספר שנולד בעקבות אותם מפגשים, עיצבה ברגישות וביופי יעל, בתי. הדפסנו אותו בהוצאה עצמית, ובמסיבת יום ההולדת האחרונה שחגגנו לאמי, בטרם הלכה לעולמה, חילקנו מאתיים עותקים של הספר לאורחים שהוזמנו לחגוג עמנו בחצר ביתי. אני חושבת על כך רק עכשיו, לראשונה: מדוע לא כללתי את הספר "פיצי, אדית, זהבה" (הוצאה עצמית, 2005) ברשימת פרסומיי? עליי לתקן זאת לאלתר. כתבתיו בעמל רב מפי אמי, ביוזמתי, במו ידי, בעריכתי, זהו ספר שלה ושלי.

או אולי אתחיל באותה נסיעה של אמי לסקוטלנד, אחת מני רבות, שנים רבות מאד קודם לכן, אותה נסיעה במהלכה פגשה את אלזבט, אישה בת גילה, משטוטגרט, ולמרות מוראות השואה נקשרה נפשן לאהבה. או בבנה של אלזבט, יוהאנס, שלאחר היכרות עם המשפחה החליט לכתוב דוקטורט על ספרות עברית שראתה אור בגרמניה מביכורי העתים עד מלחמת העולם הראשונה. או בכך שלמד כאן, בארץ, עברית, ובכך שחלק גדול מהדוקטורט נסמך על טקסטים שניתן למצאם רק בספריה הלאומית, ולכן בילה תקופות ארוכות בישראל. כל זה היה מזמן, כמובן. לפני כשלושים שנה. הוא היה כבן עשרים, ואנחנו, עדיין זוג יחסית צעיר עם ילדים קטנים, היינו הבית שלו בישראל. חלק חשוב מהתצלומים המשפחתיים שיש לנו היום, הם תיעוד שיוהאנס צילם בחגים, בטקסים, באירועים. איש רחב לב, עם אסתטיקה מרגשת, צלם מחונן, זמר בחסד, עם חיוך שלא ניתן לעמוד בפניו. יוהאנס הפך לבן משפחה והקשר עמו ממשיך כל השנים בהתכתבות ובביקורים הדדים.

אבל עכשיו נרוץ עשרים שנים קדימה. הילדים גדלו, חדריהם התפנו, וכיוון שביתנו סמוך לשדה התעופה, עלה בדעתי להשכיר את החדרים לכל דורש. ניקיתי, סידרתי, צילמתי, והעליתי את התמונות לאתר של אייר בי אנד בי. הזוג הראשון שהגיע אלינו הביתה במסגרת אייר בי אנד בי היו לוסי ודירק, מהמבורג. זוג צעיר, נאה, דוברי אנגלית, היא מורה צעירה בראשית דרכה, הוא מדריך טיולים. אירחנו אותם במטבח, ארוחת בוקר, ארוחת ערב, ומשוחחים, ונקשרים, למרות הפרשי הגילאים מצאנו שפה משותפת. הם שבו והתארחו אצלנו גם בחופשתם הבאה בישראל. איני זוכרת מתי בדיוק לוסי ביקשה לקרוא משיריי, אני רק זוכרת ששלחתי כמה שירים באנגלית והנחתי לעניין.

ואז יצאה החוברת של SINN UND FORM בה התפרסמה הפואמה הגדולה ציפורקטן, בתרגומה המופתי של אנה בירקנאור. יוהאנס בברלין ולוסי בהמבורג מיהרו לקנות את החוברת ולשלוח אלי תצלומים של הפרסום. בביקור הבא של לוסי ושל דירק, לוסי דיברה על הפואמה בהתרגשות ושאלה אם אסכים להציג את הפואמה בפני סטודנטים, נוער ומבוגרים בהמבורג וסביבותיה.

למרבה ההפתעה, הזמנתה אכן הגיעה, עם לוח זמנים מסודר וצפוף: בבקרים בתי ספר ואוניברסיטאות, בערבים מפגשים עם ארגונים שונים, ארגוני שירה וארגונים שיש להם זיקה להסטוריה היהודית, ליהדות, או לשואה. לקחתי אתי למסע כמה חוברות בהם יצאו פרסומים של שיריי בגרמנית, כמה ספרים בעברית ובאנגלית וביניהם כמובן את הספר שכתבתי ובו סיפוריה של אמי על חייה לפני השואה ואחריה. זה היה אחד הסיורים המרגשים ביותר שזכיתי בהם.

צריך אם כך להתחיל במפגש שהתקיים בבית בו הוסב גז הציקלון בה למטרות הרג. השעה הייתה שעת ערב. הגענו לבניין גדול, מרשים מאד. מבחוץ פסלים של כמה דמויות שחורות, כחושות, מבועתות, כאילו מטפסות על הבניין. נכנסנו פנימה. הבניין מפואר מאד. במרכז קומת הכניסה מתפתלות מדרגות רחבות ומטפסות מעלה בתנועה מעגלית, סובבות כבמחול שיש בו מצד אחד מימד של ארט נובו, ומצד שני מימד של דקור. רוח נושבת בהתרוממותן של המדרגות מעלה, המעקה מלווה אותן בריחוף קליל כליווי מוזיקלי. אני שואלת על הארכיטקט, ואומרים לי שהבניין תוכנן בידי יהודי. בפסגת הגובה של המדרגות, ויטארז' צבעוני פונה אל השמים. אומרים לי שעד עליית הנאצים, היה שם ויטראז' יפייפה של מגן דויד. אני מדמיינת את אור השמש חודר פנימה דרך הויטראז' עם מגן הדויד, ממלא את החלל, מאיר את המדרגות הנאות, את עלייתן גבוה לרום הבניין. אני שומעת מוזיקה שמיימית.

המוזיקה נפסקת כשפותחים בפניי דלת נעולה, למרגלות המדרגות, ומתגלה חדר קטן, צדדי, נסתר. בפינת החדר, פינת זיכרון לנספים. טלית, מנורה, ספר תורה, סידור, כמה פריטים, ומצד שמאל פחית. משהו בגודל גלון של פח צבע. מסבירים לי שזה הציקלון בה. הציקלון בה שימש נגד מזיקים, וריחו, כריח הגז, בא להתריע על קיומו על מנת שלא לפגוע בבני אדם. הוצאת הריח מהגז נועדה להפוך אותו לכלי רצח המוני. בבניין היפה הזה שאדריכלו היהודי הוצא להורג עם עליית הנאצים, נהגה ופותח הרעיון של הוצאת הריח מהגז. אני מתייחדת עם סבי, אהרון, רואה אותו שוב ושוב מתמוטט בתא הגזים, כשהוא מחבק אל חזהו משני צדיו את הילדים דויד ויהושע. מישהו דופק בדלת, מאיץ בי לצאת מהחדר. מימין, אולם כינוסים של ארגון נוצרי שמאמין בחשיבותם של היהודים לביאת המשיח. אני פוגשת את מנהיגם, איש חביב בשם מיכאל, את אישתו, ואנשים נוספים מהקהילה. הם נחמדים, הם בני אדם כמוני.

זה היה רק אחד מהמפגשים הרבים שהתקיימו במסע. קראתי כרגיל קצת מהספר הזה, קצת מהספר הזה, לוסי המקסימה תרגמה, ראיינה אותי, והיה גם זמן לשאול שאלות. אחרי השאלות, נשאלתי אם יש אפשרות שהארגון הזה יוציא ספר ובו שירים שלי במשולב עם הסיפור שלי והסיפור שכתבתי על קורותיה של אמי. רעיון נחמד, אמרתי, ודאי, וחייכתי, ביודעי שמדובר בעוד פנטזיה שסיכויי הוצאת לפועל קלושים.

אלא שכששבתי ארצה, מישהי מהקהילה החלה מתכתבת אתי. רצתה עוד ועוד חומרים, ואני העברתי כל מה שביקשה. ושאלה עוד ועוד שאלות, ואני השבתי על שאלותיה. ורצתה לדעת עוד. ביקשה להבין מה בדיוק היה, והיכן, וכיצד, הכל בהתכתבות באנגלית, למעט השירים, שהיו עוד קודם לכן מתורגמים לגרמנית: ציפורקטן בידי אנה בירקנאור, ושירים אחרים בידי יוהאנס היקר. כתבתי הקדמה, פרק נוסף, אחרית דבר, כל מה שהיה נחוץ, ושלחתי. ועוד לפני שהגענו לשלב הגמר, ביקשתי מיעל, בתי הבכירה, בעלת הסטודיו לעיצוב יעלק'ה, לחשוב על עיצוב מתאים לעטיפה, וביקשתי מיוהאנס היקר שיסכים לעבור על הספר, להעיר הערות, לבדוק שהוא מספר את הסיפור כפי שראוי לספרו.

שני הפרויקטים הללו היו מורכבים מאד.

לכן אולי צריך להתחיל את כל הסיפור הזה עם סבתה של אמי, סבתא פיפיקה, ששמה היה רוזה רחל גולדשטיין (רוזנצוויג). סבתא פיפיקה היוותה ומהווה השראה לבאות אחריה. נולדה ב 1870 בעיר בדרום הונגריה, בת לסופר סת"ם, אלימלך רוזנצוויג, שמצא את פרנסתו מכתיבת ספרי קודש לקהילות הפזורות ברחבי הונגריה. רוב הקהילות היו עניות, המסעות למחוזות הרחוקים היו מסוכנים וארכו זמן רב. מעט הקהילות שהרשו לעצמן לחדש ספרי תורה, הציעו תמורת עבודתו מגורים בקהילה ותשלום זעום. סבת אמי גדלה בבית דל. אביה נעדר לתקופות ארוכות ואת מעט מעותיו שלח מעת לעת למשפחתו. בגיל ארבע עשרה עזבה סבת אמי את בית אמה, מחושה לנסוע לבדה לאוסטרבה שבצ'כיה, כשבכיסה בקושי דמי הנסיעה.

לדודה אסתי, אליה נסעה סבתא פיפיקה, היה רישיון מפרנץ יוזף, לייצר מחוכים עבור קציני הצבא האוסטרו-הונגרי. דודה אסתי ובעלה השוחט היו עריריים. בעלה עסק בענייניו, בעוד דודה אסתי ניהלה מפעל גדול וכינסה אצלה את אחייניה ואחינותיה הצעירים במטרה ללמדם תורה ולימודי חול לצד לימודי תפירה והכנת מחוכים. כל מי שבגר והשלים את לימודיו, נשאר כמה שנים לעבוד בפירמה, חסך כסף כדי להסתדר בחיים ועזב כשהוא מתחייב לפתוח חנות בעיר שבה לשום בין משפחה אין עדיין בית עסק, שלא להקים מתחרים בתוך המשפחה.

את כל הפרטים על קורות המשפחה ועל קורותיה של סבתא פיפיקה, למדתי מיומנים שכתבה בשנות המלחמה הארורה (כך הגדירה אותה), בציפורן דיו, באותיות עבריות, בכתב יד יפייפה, אינטליגנטי, נקי ומסודר, בשורות ישרות על גבי דפים חלקים, בשפה שנקראת דאייטש (או דויטש). שוב ושוב אכתוב על סבתא פיפיקה בהרחבה ובאהבה. היא דמות מופת עבורי, מורת הדרך, ההשראה לקיומי. בספר שיריי הראשון נמצא שיר בשם "יהודית" שמתאר את קשריי העמוקים עמה. הוא מתחיל במילים "נוצרתי ברחם סבת אמי / והיא כמעט ילדתני./ סבתא פיפיקה הייתה מאד חכמה / בשנייה של הלידה / התעשתה / ונולדה סבתי יהודית / במקומי / מצפינה בתוכה גם אותי." (מתוך: עם הבטנה בחוץ, גוונים 1997). דמותה ממשיכה ללוות אותי ונוכחת בכל אחד מספריי, ובקרוב תתפרסם בלונדון מסה פואטית רחבת היקף, בה הליכתי בעקבותיה מקבלת משנה תוקף, שעה שאני פוסעת בדרכה שוב ושוב. במסה הפואטית אני נוסעת אל הבית הגדול והמפואר אותו בנתה במחשבה על משפחתה לעתיד – כלומר בין היתר עליי, נינתה – ועל העסק המפואר לייצור ולמכירת מחוכים שהקימה ב"עיר חדשה גדולה", גרוסוארדיים בגרמנית, נאג'יואראד בהונגרית, והיום אורדיה ברומנית. אני פוסעת אל הבית, מקיפה אותו, הולכת בדרך בה פסעה מהחנות הביתה וחזרה, משחזרת את דרכיה אל הבית וממנו.

אם כך עליי להתחיל בבית שסבתא פיפיקה בנתה. הוא עומד נישא ברחוב התיאטרון. בנה אותו ארכיטרקט ידוע וממסמכי הבית שנמצאים בעירייה עולה שסבתא פיפיקה עבדה עם הארכיטרקט על כל פרט ופרט בבית, לרבות השושנים המטפסות על העמוד הפינתי, כמחווה לשמה, רוזה, לרבות הפטיו, החצר הפנימית הרחבה, ששימשה לסוכה, לרבות השערים שנושאים את סמל מגן הדויד, לרבות האבן שהובאה במיוחד מירושלים והונחה תחת הסף, לרבות המדרגות העגולות המובילות מהמטבח הרחב וחדר ההסבה לחדרי הילדים, לרבות החנות הגדולה, הפונה אל הרחוב הראשי. כשבניית הבית הושלמה, בשנת 1910, הוא כיכב בגלויה המתארת את יופיה של העיר. היה ברור, לכן, שעל כריכת הספר צריך להופיע הבית היפה הזה, שנבנה עבורי ועבור משפחתי, בית בו ביקרתי פעמים רבות ובדעתי לבקר בו שוב ושוב. עם המידע הזה יעל, בתי, יצאה לדרך במחשבה על עיצוב העטיפה.

ובאשר לעבודתו של יוהאנס: היות ואיני דוברת גרמנית, והיות ונשלחו חלקיו השונים של הספר בטווחי זמן שונים, והיות והספר דן במשפחתי, היה לי חשוב שקרוב משפחה שמכיר היטב את הנפשות הפועלות, ובמיוחד את אמי, יקרא את הספר ויתן את דעתו עליו בטרם אאשר את הדפסתו. כשיוהאנס נעתר לבקשתי, נחו דעתי ונפשי. ידעתי שהוא ידאג לכך שהספר ייצג נאמנה את רוח המשפחה. וכך אמנם היה. יוהאנס בדק כל אות, כל פסיק, כל רווח, כל מילה, כל רעיון, העיר והגיב, ולאחר שלושה נוסחים של תיקונים, אישר את הפרסום. עתה יכולתי לברך על המוגמר.

הספר עוד לא הגיע אלי, אבל כבר הגיע ליוהאנס, ששלח אלי את התצלום המרגש שהעליתי בראש הפוסט. לבי מחסיר פעימה. מסע של חמישה דורות, מונח על שולחנו של יוהאנס האהוב בברלין: סבתא רבא שלי, סבתא פיפיקה, הלא היא רחל רוזה גולדשטיין (רוזנצוייג) ז"ל, סבתי יהודית פרידמן (גולדשטיין) ז"ל אותה לא זכיתי להכיר משום שנרצחה באושוויץ טרם הולדתי, אמי אדית זהבה נוסבאום (פרידמן) ז"ל, אני דיתי רונן (שפיר), ובתי יעל קשלס (שילה).

שם הספר, אגב, לקוח מתוך שורה בשיר ואלדבורג "כאילו מעולם לא הייתה פה". השיר רואה אור לראשונה בגרמנית בספר זה. אני מעלה אותו כאן בעברית ובגרמנית.

ואלדבורג \ דיתי רונן

בֵּין גִּבְעוֹת וַאגֶן, רַוֶנְסְבּוּרְג וּוַינְגַרְטֶן

חִכְּתָה לִי וַלְדְבּוּרְג נִשָּאָה

בּוֹטַחַת בְּעַתִּיקוּתָהּ הַשְּׁלֵוָה

אֲפוּפַת הַשָּׁרָשִׁים.

הָאִישׁ הַשָּׁמֵן, אָדֹם לְחָיַיִם וְקֵרֵחַ,

קִבֵּל אֶת פָּנַי בַּחֲלִיפָה הֲדוּקָה

נוֹדֶפֶת רֵיחַ לַחְמָנִיּוֹת אֲפוּיוֹת

וְחִיֵּךְ אֶת חִיּוּךְ חוֹמוֹתֶיהָ.

לֹא הָיָה לוֹ מָה לְהַסְתִּיר

וְכָל הַמְּצוּדוֹת וְהַחֲלָלִים הָיוּ מְנֻצָּלִים

בְּדִיּוּק, כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא

הָיְתָה פֹּה

מָה

מָה

נָכוֹן גַּם הָאַלְפִּים, גַּם הָאֲגַם, גַּם סָבְתָא שֶׁלִּי

שֶׁנָּסְעָה לְבַּאדֶן-בַּאדֶן דֶּרֶךְ כָּאן פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה

לִקְרַאת הַחַגִּים עִם אִמָּא שֶׁלָּהּ לִמְנוּחָה וְטִפּוּלִים

נָכוֹן גַּם הֵן הָיוּ וַדַּאי נֶאֱנָחוֹת בְּחָלְפָן כָּאן

מְבַקְּשׁוֹת מֵהַנַּהָג לַעֲצֹר

וְהָיוּ

מַשְׁקִיפוֹת בְּעֵינֵיהֶן הַבְּהִירוֹת אֶת אֹפֶק הַפְּסָגוֹת הַמֻּכְסָפוֹת

וּכְחֻלֵּי הַבּוֹדֶנְזִי הַמִּתְחַלְּפִים וִירֻקֵּי וְחוּמֵי הָעֵמֶק הַמְּשַׂחֲקִים

וְהָיוּ מַרְווֹת רֵאוֹתֵיהֶן בַּצְּלִילוּת הַקָּרָה,

מְשַׁלְּבוֹת הַבְלֵי נְשִׁימוֹת סְמִיכוֹת,

מִשַּׁפְשָׁפוֹת אֲרֻכּוֹת כְּפָפוֹתֵיהֶן וּמְחַיְּכוֹת,

וְאַחַר כָּךְ הָיוּ עוֹשׂוֹת הַפְסָקָה וְנִכְנָסוֹת

לְקָפֶה-רֵסְטוֹרַנְט הַזֶּה וְהָיוּ

שׁוֹלְפוֹת בִּתְנוּעוֹת מְתוּנוֹת סִיכוֹתֵיהֶן הַיְּקָרוֹת

וּמַשִּׁילוֹת רְשָׁתוֹת וְכוֹבָעִים

וּפוֹשְׁטוֹת מְעִילֵיהֶן הַכְּבֵדִים וְנוֹתְנוֹת

לְסָבוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל אֲדֹם הַלְּחָיַיִם

שֶׁיְּסַדְּרֵם בְּמִתְלֵה הָעֵץ הַמְּעֻטָּר הַזֶּה הַיָּשָׁן,

וְהָיוּ יוֹשְׁבוֹת פֹּה לַשֻּׁלְחָן עִם כְּלֵי הַפּוֹרְצֶלָן

וּמַפּוֹת הַבַּד הַלְּבָנוֹת הַמְּאֹד מְעֻמְלָנוֹת

וִידֵיהֶן יְדֵי גְּבִירוֹת עֲדִינוֹת, אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן עֲדוּיוֹת

מֻנָּחוֹת נָכוֹן עַל בִּרְכַּיִם רַכּוֹת, מַרְפְּקֵיהֶן

הַמְּנֻמָּסִים בְּמָתְנֵיהֶן, שְׂעָרָן אָסוּף עַל

עָרְפָּן הַזָּקוּף בַּמִּשְׁעָנוֹת הַגְּבוֹהוֹת הַמְּחֻטָּבוֹת

שֶׁל הַכִּסְּאוֹת הַכֵּהִים הַלָּלוּ

מוּל הָאָח הַמְּבֹעֶרֶת

וְהָיוּ מַפְשִׁירוֹת עַצְמָן מִן הַדֶּרֶךְ, כָּמוֹנִי.

שָׁבוּעַ

אֵשֵׁב בְּוַּאלְדְבּוּרְג, אֶתְרַפֵּק עַל נוֹפִים;

צִלְצוּל פַּעֲמוֹנֵי מִגְדָּלִים; שִׁפּוּעֵי הָרְעָפִים;

רֵיחוֹת הַכְּרוּב הֶחָמוּץ; זֵרֵי פְּרָחִים תְּלוּיִים עַל מִפְתָּנִים; סָבְתָא

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיְתָה לִי; אַפְלוּלִית

מַרְתְּפִים.

מתוך "עם הבטנה בחוץ", גוונים 1999

Diti Ronen

Waldburg

(Waldburg ואלדבורג)

Zwischen den Hügeln von Wangen, Ravensburg und Weingarten

erwartete mich Waldburg, erhaben

gesichert in seiner unbesorgten Altertümlichkeit

umhüllt von seinen Wurzeln.

Der dicke Mann, rotwangig und kahl,

begrüßte mich in engem Anzug

der den Duft frischer Brötchen verströmte

und er lächelt' das Lächeln der Mauern von Waldburg.

Nichts gab es für ihn zu verbergen

und alle Festungen wurden genutzt und jeder verfügbare Raum

ganz genau, so als ob niemals es

gegeben hier

was

wie

Krieg

Es ist wahr, auch die Alpen, auch der See, auch meine Großmutter

die nach Baden-Baden reiste, hier vorbei, zweimal im Jahr

zu den Feiertagen hin, mit ihrer Mutter, zum Ruhen und Kuren

es ist wahr, auch sie hätten hier, im Vorüberfahr'n, gewiss geseufzt

hätten den Fahrer zu halten gebeten

und sie hätten

mit ihren hellen Augen den Horizont überblickt, seine versilberten Gipfel

und das wechselnde Blau des Bodensees und das verspielte Grün und Braun des Tals

und sie hätten den Durst ihrer Lungen in eisiger Klarheit gestillt,

den dichten Dunst ihres Atems verflochten,

ihre Handschuhe lange gerieben und gelächelt,

und danach hätten sie eine Pause gemacht und wären hineingegangen

in dieses Café-Restaurant und sie hätten

ihre teuren Nadeln mit sachter Bewegung gelöst

und abgestreift Schleier und Hüte

und ausgezogen ihre schweren Mäntel und hätten diese

dem Urgroßvater des Rotwangigen gereicht

der hätte sie ganz ordentlich an seine Garderobe – diese hölzerne, alte, verzierte – gehängt,

und sie hätten sich hier an den Tisch gesetzt, mit dem Porzellangeschirr

und den linnenen Tischdecken, blütenweiß und steif gestärkt

und ihre Hände die Hände feiner Damen, ihre Finger geschmückt

sittsam auf zarte Knie gelegt, ihre Ellenbogen

höflich an ihren Hüften, ihr Haar hochgesteckt

über ihrem geraden Nacken in den hohen, schön geschnitzten Lehnen

dieser dunklen Stühle

vor dem brennenden Kamin

und sie hätten sich aufgewärmt von ihrem Weg, wie ich.

Sieben Tage

werde ich in Waldburg sitzen, werde mich anschmiegen an Landschaften;

an der Türme Glockengeläut; an der Dachziegel Schrägen;

an die Gerüche des Sauerkrauts; an Blumenkränze, die an den Haustüren hängen; an Großmutter

die ich niemals hatte; an das Halbdunkel

von Kellern.

Zuerst erschienen im Gedichtband: Gvanim, Tel Aviv 1997, S. 74–75.

Übersetzung aus dem Hebräischen: Johannes Valentin Schwarz (2017)

פורסם בקטגוריה Translations of my poetry, חדשות ואירועים News and Events, מסעות Journies, מסעות בעקבות היצירה והמחקר, ספרי שירה Poetry books, שירה Poetry, שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | עם התגים , , , , , , , | כתיבת תגובה

"דמויות" – השקת קורונה בברלין Figures" a Corona book launch"

שותף לספר: האמן גלעד תדמור
מו"ל: HENDRIK LIERSCH
בית דפוס: CORVINUS PRESSE, BERLIN
צלם: דויד גראבר DAVID GRABER
קורא בעברית: המתרגם יוהאנס שוורץ JOHANNES VALENTINE SCHWARZ
פורסם בקטגוריה Translations of my poetry, חדשות ואירועים News and Events, ספרי שירה Poetry books, שירה Poetry | עם התגים , , , , , , | כתיבת תגובה

מלאכים בתמול שלשום Angles in Tmol Shilshom תערוכה חדשה A new exhibition

כמה נקודות על התערוכה:

  1. 1. התערוכה מלאכים בתמול שלשום, באצירתה של ליאורה, לקחה אותי חזרה לטקסטים שכתבתי על מלאכים בחיי. כשדיברתי על כך אתמול עם אחותי הצעירה, היא זכרה שכבר לפני שנים רבות דיברתי על כך שאני הולכת בעולם שלובת זרועות, מלווה בידי שני מלאכים: מימיני גבריאל, הלא הוא אחי הגדול ממני, רוני, ומשמאלי שיראל, הלא היא אחותי הצעירה ממני, נתי. זה נכון, זוהי חוויה מאד חזקה שמלווה אותי, שיש מי שדואג לי ואכפת לו ממני. וזה חלופי והדדי לגמרי, כי באותה מידה אחותי או אחי יכולים להתהלך שלובי זרועות איתי ועם אחותי או עם אחי משני צדיהם. ונזכרתי שתמיד אמרתי שמבן זוג אפשר להיפרד, מבעל אפשר להתגרש, ילדים גדלים ועוזבים את הבית והולכים לדרכם, אבל האח או האחות שנולדת להם, כלומר האחים או האחיות שנולדו לך, אין להם תחליף. לא יוולדו לך עוד אחים או אחיות. הם המתנה שהיקום העניק לך. והם תמיד היו ויהיו לצדך ואת תמיד תהיי לצדם עד יומך האחרון. וזה מזכיר לי שיחה אחרת שניהלנו אחותי ואני כשהיינו אמהות צעירות, על כך שאם יקרה משהו לאחת מאתנו, השנייה תדאג לכל מחסורם של ילדיה. כל זה נכון. זאת תחושה חזקה מאד לדעת שאת מהלכת בעולם מלווה בידי מלאכים. אבל לא כתבתי על כך מעולם עד כה.
  2. 2. לעומת זאת מסתבר כעת שכתבתי המון על מלאכים. ה"מסתבר" הזה קורה לי תמיד בשלב בו אני מגלה להפתעתי תמה חוזרת בשיריי. אני זוכרת את הרגע בו זה קרה לי לראשונה: זה היה לפני "יומן ירח". כהרגלי לפני השינה עמדתי בחלון חדר השינה, צופה בירח, מקשיבה לו, נותנת לו לנכוח בי. אחר כך ניגשתי לשולחן הכתיבה וכתבתי את מה שכתבתי ופתאם עלתה בי הבנה שיש לירח מקום הולך וגדל בשיריי. לא חשבתי על כך קודם, אך מרגע שחשבתי על כך, ראיתי זאת. היו שם שירי ירח רבים מאד. ומרגע שהבנתי שיש לי עניין עם הירח, נכתבו עוד ועוד שירי ירח. כך גם עם מלאכים: לא חשבתי מעולם לכתוב על דווקא על מלאכים. הם פשוט מלווים אותי מרגע היווצרותי ועד היום, נוכחים מאד בחיי ובאופנים מאד שונים. הדבר לא עלה על דעתי עד אשר ליאורה וייז, אוצרת התערוכה, הצביעה על כך.
  3. 3. תחילה, העלתה ליאורה את האפשרות להעלות תערוכה משותפת לשיריי ולתחריטיו של האמן הנפלא גלעד תדמור. עבודה משותפת שלנו הוצגה שנה קודם לכן בברלין, בספר אמן יפייפה שאולי כתבתי עליו כאן, בשם "דמויות" "Figuren". הספר יצא בהוצאת Corvinus Presse, ביוזמתו הברוכה והמעניינת של מי שעומד בראש ההוצאה, אדם יוצא דופן ומעורר השראה בשם Hendrik Liersch. את הנדריק פגשתי בגיאורגיה לפני כשלוש או ארבע שנים, כשיצא לי שם ספר. מי היה מאמין שיהיה המשך כל כך מרגש ללחיצת הידיים הפורמלית ההיא ולדברי הנימוסין המועטים שהחלפנו בגיאורגיה אי אז. לא הכרתי את גלעד תדמור, גם לא את עבודותיו. הנדריק, שהכיר את עבודותיו ואת שיריי, חיבור בינינו, לאחר שמצא, בצדק רב לטעמי, שיש בינינו שפה משותפת. ספר האמן משרטט בקווים מאד חזקים דמויות מן ההווה ומן העבר ויש בו תחריטים עוצמתיים ושירים בתרגומה של אנה בירקנאור ובתרגומו של יוהאנס שוורץ, עליו כתבתי כמדומני בהזדמנות אחרת כאן בבלוג. כשישבנו לפני כמה חודשים, ליאורה גלעד ואני, לחשוב על תערוכה חדשה וראינו את דמויות המלאכים של גלעד, הופתעתי לשמוע את עצמי אומרת שיש לי שירים רבים שעוסקים במלאכים. דקה קודם לכן לא חשבתי על כך.
  4. 4. המלאכים עליהם אני כותבת נגלים רק לעתים רחוקות. על פי רוב, כנפיהם חבויות תחת זרעותיהם. אחת מאותם מלאכים היא אני. שירים על חוויה זו נכתבו ופורסמו בכל ספרי שיריי, ובספר שיריי הבא אני מקדישה לכך פרק שלם. כמו לרוב המלאכים שלי, גם לי יש שליחות. שליחות זו נכחה בי מאז שאני זוכרת את עצמי, אך חוויתי אותה בכל עוצמתה בילדותי המוקדמת. היא הייתה לחם יומי, חוק קיומי, סיבה להישרדות, משענת בטוחה, ידיעה שניתן להיאחז בה. זה היה סיפור שסיפרתי לעצמי, והאמנתי בו, כי רק בעזרתו צלחתי את ילדותי. נשלחתי, כמו מלאכים אחרים, ממלכות השמיים אל האדמה, כדי ללמוד את המין האנושי, כי רק מי שהתנסה בקיום האנושי על כל קשייו וסבלותיו, בשר ודם, רק מי שחווה והבין את המין האנושי על בשרו, על בוריו, רק מי שיכול לשוב ולספר על כך לפני שולחיו, רק הוא ראוי להתקבל חזרה למלכות השמיים. זו הייתה סיבת הסבל, זו הייתה סיבת הקושי, זו הייתה סיבת הכאב. ידעתי שעליי לשאת זאת, כדי לשוב בשלום למקום ממנו באתי ולהתקבל בו באהבה.
  5. 5. כתבתי על כך בהרחבה לפני כעשור, בראיון שהתפרסם כאן http://www.nillydagan.com/%D7%93%D7%99%D7%AA%D7%99-%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%9F
  6. כתבתי זאת כהסבר לבחירתי בשיר "אשמורת אחרונה", מתוך "יומן ירח":

אשמורת אחרונה

כְּשֶׁאֵיטִיב לְשַׁנֵּן אֶת סִפּוּר קִיּוּמִי
תֻּשְׁלַם הַמְּשִׂימָה

אִישׁ לֹא יַתְקִין לִי כַּנְפֵי שַׁעֲוָה

מֵעַצְמוֹ יַהֲפֹךְ גּוּפִי אֶת עַצְמוֹ
חֲסַר מִשְׁקָל
וּבְאַחַת אֶשָּׁאֵב חֲזָרָה
אֶל הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי

מִשְׁתֶּה גָּדוֹל יוּכַן לִקְרָאתִי
וּמַנְגִּינוֹת הַלֵּב וְשָׁבְלֵי הַלֹּבֶן יִתְנוֹפְפוּ
כְּשֶׁאֶכְרַע מְאֻשֶּׁרֶת
בְּחֵיק הַמְּצַפִּים לְשׁוּבִי.

מתוך: 'יומן ירח' (הקיבוץ המאוחד 2002) עמ' 62

6. השליחות שלי הצילה אותי. היא העניקה לי סיבה לקיום. בזכותה כתבתי מיום שעמדתי על דעתי. בזכותה אני כותבת עד היום.

7. אבל בשירים שלי לא תמיד אני הוא המלאך ולא לכל המלאכים יש שליחות. לפעמים המלאכים נמצאים מחוצה לי. לפעמים אני רואה אחד מהם, לפעמים שניים. כשאני רואה אותם הם רואים אותי. אנחנו מסמנים זה לזו, או זו לזו, בשפת המלאכים, עושים עצמנו שלא רואים וממשיכים בדרכנו.

8. לפעמים אני רק מודעת לקיומם. חשה בנוכחותם. זכיתי לחיות בקרבם. זכיתי להאמין בנוכחותם בחיי. זכיתי להאמין בהם. לאפשר להם ללוות אותי. זכיתי לבטוח בהם. הם בסך הכל אנושיים כמוני וכמוך.

9. למרות האומיקרון, למרות המצב, למרות הכל, בואו לתערוכה. הנה, עוד לא מאוחר להזמין מקומות:

מלאכים בתמול שלשום (eventbuzz.co.il)

פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | תגובה אחת

על מה נדבר מחר

נקיים דיאלוג חי בין שתי משוררות יוצרות שעוסקות במקביל בשירה ובתיאטרון מפרספקטיבות שונות.

חלקו הראשון של הערב יעסוק בשתי דמויות מכוננות של נשים, שבהשראתן פועלות שתי המשוררות. בחלק זה נדבר על זיכרון, זהות, הזדהות ויצירה מפרספקטיבה היסטורית ומפרספקטיבה עכשווית.

בחלקו השני של הערב נתמקד בתיאטרון ונעסוק בשאלת המשיכה לעולם התיאטרון, במסתורין שבאשליה התיאטרונית ובתיאטרון כפרדיגמה לחיים.

באותה הזדמנות נברר מחדש את מקומנו כיוצרות בנות שני דורות, שפועלות באמצעות המילה בשני העולמות, השירה והתיאטרון באופנים שונים.

כבר מזמן לא כתבתי כאן. זה מתסכל ומבאס, כי כל הזמן קורים דברים וכל הזמן אני רוצה לשתף וכל הזמן אני רוצה לכתוב אבל בסופו של דבר לא מגיעה לכתוב כאן. זאת תמיד דילמה, על כך אני יכולה לכתוב ספר שלם, בין לחוות את החיים, לחיות אותם במלוא אונם, לבין לדווח עליהם. אי אפשר לעשות את שני הדברים בו זמנית. כשאת בתוך החדר, את לא יכולה להיות במרפסת ולהסתכל עליו מבחוץ. אפשר היה לחשוב שהדילמה הזו קיימת רק במסעות. האם להתקדם כברת דרך, או לשבת ולכתוב על הדרך שכבר עשיתי? ואם נחשוב על מסע החיים, נגלה שהדילמה הזו קיימת כל הזמן. במשפחה, בניהול משק הבית, בקשרי רעות, בלימודים, בקריאה, בכתיבה, בכל הדרך הזו שאנחנו פוסעים בה יום אחר יום. האם לשבת עם הבת, האהוב, החברה הטובה, החבורה שאני אוהבת, לקרוא ספר טוב, ללמוד פרק חדש, לעשות מדיטציה, לבשל, לרקוד, או לעזוב עכשיו הכל וללכת לכתוב על החוויה של העשייה הזו? בתוך השאלה הזאת אני מוצאת את עצמי תמיד עושה כברת דרך קדימה. ממשיכה במסלול. יושבת עם הבת. עם הנכד. מבשלת. רוקדת. מטיילת. כשכל הזמן העשייה הזו מלווה בתשוקה עזה לנסח אותה במילים. לפעמים בלילות הכל מתנסח ממש בהיר. כאילו אני כבר כותבת את הכל. בפרוטרוט. כל דבר מקבל את המילים שלו, את הצורה שלו, את המקום שלו בסיפור. בבוקר אני מגלה שלא נותר מכל זה דבר על הדף.

וגם כעת, בעודי כותבת, המחשב שלי נמצא תחת מתקפה של וירוסים, משהו מסוג הרעלת מטמון ARP, והוא מטרטר לי במוח כאילו זה ממש לא הזמן להתיישב לכתוב, ואני מחליטה לצאת מכאן מהר ולכבות את המחשב לפני שייגרם כאן איזה נזק קולוסאלי.

להתראות מחר בסלון הספרותי בדיזינגוף סנטר!

פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | עם התגים , , , , | כתיבת תגובה

הבלדה על מות התאומות

לרגל יום המודעות לחטיפת ילדי תימן המזרח והבלקן

פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | עם התגים , , | תגובה אחת

Second wave in Switzerland

A house on the track in Avers, 15 Nov.2020

ברגע מסוים, אחרי כמה היתקלויות לא נעימות, חלקן אלימות, עם מפגינים מהצד שכנגד, התעייפתי. בדיוק אז קיבלתי אימייל מהמתרגמת שלי לאנגלית, ג'ואנה חן, שכתבה לי מדבלין בליווי תצלום שלה עם שני נכדיה, כולל זה הרך הנולד (מזלטוב ג'ואנה יקרה!), והתקנאתי בה ותפסתי את הראש והוצפתי געגועים לנכדיי שבציריך ולא הבנתי למה תכננתי לנסוע אליהם רק בדצמבר, למה לא עכשיו, מה בעצם מחזיק אותי בתוך התוהו ומיד חשתי הקלה גדולה: אני הולכת לפגוש אותם. לא ראיתי אותם מאז סוף פברואר, ועבור אילה, בת השנה, זה אמר שהיא לא ראתה אותי כבר יותר ממחצית חייה. בדקתי שהכל מתאים ביומן, והזמנתי כרטיס.

לטוס בימי קורונה, נתפס מלכתחילה כמבצע צבאי. הייתי חלשה, ודימיתי צל הרים כהרים.

הדרך הייתה חלקה. דבר לא עמד בדרכי.

פעמים רבות אני זוכרת טובה לפרופ' יעקב רז, או יענקהלה, במילותיי, על תשובה חכמה שנתן לי ברגע מכונן בחיי. הייתי אז בשלבי כתיבת הדוקטורט. כל פעם שהגעתי אליו עם פרק נוסף, הוא הציע לי בהתלהבות עוד כמה ספרים שראוי לקרוא בהם בהקשר של הדיסרטציה.

בפעם הרביעית, כשעמדתי מולו, קרובה לדלת היציאה, ערימת הספרים הגבוהה נתונה בידי ואני כבר דרכי החוצה, אמרתי לו בקול מתנצל 'אבל יענקהלה, אם כל פעם אני יוצאת ממך עם ערמה של עשרה ספרים, לא אסיים לעולם את הדוקטורט', והוא הביט בי ממרום גובהו, הביט בערימת הספרים הנתונה בידי, ואמר שלוש מילים, שמלוות אותי מאז בכל דרכי: 'זה בידיים שלך'.

הפעם הבאה שהוא שמע ממני, הייתה כשהשארתי לו השכם בבוקר את שני כרכי העבודה הגמורה, מונחים על שולחן הכתיבה שלו, ארוזים יחד בנייר חום, קשורים ברפייה טבעית, ושושן אדום מונח עליהם.

מאז, אני זוכרת.

זה בידיים שלי.

פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | תגובה אחת

קריאת השיר "אני מסבירה כמה דברים" מתוך גיליון מאזניים מספר 4, אוגוסט 2020, בעריכת מיכל חירותי ובהוצאת אגודת הסופרים העברים

פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | עם התגים , , | תגובה אחת

FIGUREN דמויות – A new book in Berlin

ביום הראשון באוקטובר 2020, י"ג תשרי תשפ"א (שנת 5781), הגיעני הספר הכתום הגדול.הופעתו היא פלא שכינס גרמי שמיים, כוחות עליונים ותחתונים, נשמות אלוהיות וידי אנוש טובות וחכמות. חרף המגפה, למרות הגזירות ואף על פי שהעולם עצר נשימתו, המלאכה הושלמה והיא מביאה אל העולם, בלבה של העיר ברלין, את הסיפור האישי, המשפחתי והלאומי של שני אנשים, שלי ושל ידידי גלעד תדמור. אני מודה בהתרגשות אינקץ לכל מי שהיה שותף למסע רב התהפוכות, הארוך והלא יאומן של הנס הזה, שתוצאתו היא ספר כתום גדול, עוצר נשימה ביופיו, שנקרא #דמויות, #Figuren.להנדריק לירש Hendrik Liersch שיזם את הוצאת הספר, שידך את כתביי ליצירותיו העוצמתיות של גלעד תדמור, וטרח ועמל וקידם כל שלב משלבי העבודה על הספר ביסודיות, במקצועיות, בנעם הליכות, בסבלנות, בשקט פנימי של דבקות במשימה עד שהמלאכה הושלמה לשביעות רצונו,להוצאת קורבינוס פרסה Corvinus Presse על ביצוע מוקפד ומדויק של כל תהליך ההוצאה לאור, למתרגמת #אנה_בירקנאור, על תרגומה המופתי לפואמה #ציפוקרטן, #kleines_drossel, שראה אור עוד קודם לכן בכתב העת הספרותי הגרמני המכובד #SINN_UND_FORM, למתרגם #יוהאנס_שוורץ, על תרגומו הנפלא לשירים האחרים שרואים אור לראשונה על אדמת גרמניה,לכורך בעל ידי הזהב סטפן צשה Stefan Cseh על הכריכה היפייפיה,למתרגמת שלי לגיאורגית, דלי גודג'יה Dalila Gogia, ולמו"לית של ספרי בגיאורגית, קטי דומבדזה Ketevan Dumbadze, שבזכותן הכרתי בטביליסי את הנדריק, האיש בעל הנשמה היתרה.תודותיי לכל העושים במלאכת הספרות חרף תלאות הימים.

פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | עם התגים , , , , , | תגובה אחת

למה לעולם איני שואלת למה התכוונה המשוררת

או: למה למדתי במגמה ביולוגית

בִּגְלַל הֲדַסָּה \ הַמּוֹרָה לְסִפְרוּת \ שֶׁבַּשִּׁעוּר הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַשָּׁנָה שָׁאֲלָה \ "לְמָה הִתְכַּוֵּן הַמְּשׁוֹרֵר" \\ אֲנִי זוֹכֶרֶת \ אֵיךְ הִצְבַּעְנוּ מִתְלַהֲבִים \ שׁוֹקְקִים רַעְיוֹנוֹת \ שֶׁבְּעֵינַי הָיוּ מְרַתְּקִים \ אֲבָל בְּעֵינֶיהָ \ אַף לֹא אֶחָד מֵאִתָּנוּ יָדַע \\ הִיא הִסְּתָה אוֹתָנוּ \ אֶחָד אֶחָד \ כִּי רַק הִיא \ יְחִידַת סְגֻלָּה \ הָיְתָה בְּסוֹד הַכַּוָּנָה \\ קְצָרָה וְקוֹלַעַת \ כִּמְנַצַּחַת \ הִיא קָרְאָה מִתּוֹךְ חוֹבֶרֶת \ שֶׁאָחֲזָה בְּיָדָהּ \ אֶת הַתְּשׁוּבָה הַמְּדֻיֶּקֶת \ הָאַחַת \ הַיְּחִידָה \\ וְגַם קְצָת בִּגְלַל הַמּוֹרֶה לְטֶבַע \ מַר בַּלְשָׁן \ עִם הַקְּמָטִים וְהַשֵּׂעָר הַלָּבָן \ שֶׁלִּמֵּד אוֹתִי כֵּיצַד בָּנוּי הַלֵּב \ וְאֵיךְ מְרַפְּאִים כְּאֵב.

פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | כתיבת תגובה

קול קורא חדש בנושא חריגה

פורסם בקטגוריה חדשות ואירועים News and Events, עריכה, עריכת אנתולוגיות וחוברות, שירה Poetry | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה