חוברת מאזניים בנושא הגירה בעריכתי

עטיפה_של_מאזניים_בנושא_הגירה

הדימוי: עבודתה המרגשת של ליאורה וייז

אני מביאה כאן את דבריי כפי שהם מופיעים בפתח החוברת:

כיהודייה ישראלית, שהיא בת לזוג מהגרים ובת זוג של מהגר, נושא ההגירה, שמעסיק בימים אלה את השיח המקומי והעולמי, קרוב ללבי כמו גם ללבם של ישראלים רבים. הוצאת הקול הקורא למשלוח יצירות בנושא, כמו גם עריכת הגיליון ופרסומו, עומדים מבחינתי בזיקה ישירה לביוגרפיה האישית והמשפחתית שלי ולהיסטוריה של עמי על כל הגירותיו, גלויותיו, נדודיו, עליותיו וירידותיו, כאשר אלה מעלים שאלות מטרידות נוכח הקיפוח, הכליאה, ההגליה והגירוש של פליטים, גרים וזרים החיים בקרבנו ולצדנו.

ספרות שנכתבת בעברית בנושא ההגירה, אינה יכולה להתעלם מציוויים מקראיים שעומדים בבסיס היווצרו של העם שהעברית היא שפתו. ציוויים כמו "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, 1), שמורים כתנועת הגירה ראשונה, בעומק הזיכרון הקולקטיבי של העם ושל שפתו, בתנועה שממשיכה להתקיים גם היום, בהגירת העולים ארצה מתפוצות הגלות (ששמשו ארצות ומולדות ובתי אב לדורות הקודמים); וציוויים כמו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, 18) וכמו "וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י', 19) ואחרים, שמתווים תנועה מוסרית יסודית, מקיפה וקונקרטית, תנועה ששמורה אף היא בעומק השפה.

הגירות רבות מאד יש לנו בעידן הזה, הנוכחי, שעוד יקבל את שמו כעידן ההגירה. בני אדם היגרו תמיד ומהגרים גם היום ממקומות וממסגרות שאיימו או הקשו על קיומם, לכאלה שאפשרו קיום טוב יותר. תמיד מדובר במסע של תקווה, שכרוך בכאב, בצער הפרידה ובהתמודדות מאתגרת עם קשיי הסתגלות והתערות. כל אלה מוצאים את ביטויים במבחר הספרותי שגיליון זה מביא.

מאות קבצים הגיעו למערכת מקצווי ארץ בעקבות הקול הקורא, מכילים יצירות ממרכז ומקצות הלב, הלשון והחך, משתמשים בכל מיתרי הזמן והקול של העברית. השפה ספגה את געגוע ההגירה של כותביה. מתובלת בגלויות וקשובה להשפעות, היא התרחבה והצטמצמה בגמישות, משאירה מרחב לבדיקת גבולותיה, לספקות, לשיבושים, לתהיות ולשאלות, מבלי לוותר על זהותה. לכך בדיוק ייחלתי. בזרועות פתוחות, משוחררים מהציפיות המקובלות בשירה עברית בפרט ובשדה הספרותי בכלל, התכנסו השירים לתוך גיליון אקלקטי ואינטגרטיבי, קשוב לדבר הפליט, הזר, הגר, המהגר, האחר.

השיקול הספרותי עמד בבסיס בחירת היצירות המשתתפות בגיליון, אבל נכח גם הרצון לכלול כמה שיותר הגירות וכמה שיותר שפות גולות שתתבלנה את העברית ותתבוללנה בה ותתרומנה לה ממטעמיהן. לאט קלט הגיליון קולות קרובים ורחוקים, נגינות, מנעדים ותדרים שונים של נרטיבים ושל שפות עברית שונות, שהצטברו כפתיתי קלידוסקופ לכדי שירה צבעוניות ומגוונת. גם אם נעדרים מהגיליון קולות כאלה או אחרים (שהרי אי אפשר לכנס בחוברת אחת את כל הקולות), הוא מנכיח את ההעשרה הסגנונית, הלשונית, השפתית והתרבותית שמתחוללת כאן, בישראל, הודות להיותנו חברת מהגרים. בכך מדגים הגיליון את הפוטנציאל התרבותי-חברתי העצום, שגלום בהשתלבותם של הקולות השונים שבקרבנו.

הגיליון כולל נרטיבים הגירתיים בצלילים, מקצבים, הגיות ואימוצים לשוניים, שלעתים חורגים מהמקובל בקבצים ספרותיים. הוא נותן במה לסגנונות כתיבה שונים ולאופני שימוש שפתי שונים, ומכיל גם את מה שאינו מוכל, גם את מה שמודר ומוקע. הוא כולל נרטיבים הגירתיים ממחוזות מוצא לאומיים, מדיניים, פוליטיים, גיאוגרפיים, תרבותיים, לשוניים, רגשיים, נפשיים וגופניים שונים, שנכתבים כיום על ידי ישראלים תושבי הארץ והתפוצות, אך הוא אינו מתיימר לכלול את כל הקולות ואינו מבקש לעסוק בייצוגיות ובשאלות של ייצוגיות, כי אם ביחסים המורכבים שבין העברית למחוזות ההגירה, המוצא והיעד של דובריה וכותביה.

הגירת השפה העברית עומדת, אם כך, בלב לבו של גיליון זה. מעבר לעיסוק בנרטיב ההגירה, חושף הגיליון את הקיום הטרנסלאומי של העברית של היום, כלומר את ההתנהלות הסימולטנית שהעברית בכלל והשירה בפרט מקיימות כיום בין מרחבים גיאוגרפיים (מבחינה לשונית ותרבותית) ומדינות לאום (מבחינת זהות ושייכות). הגיליון מדגים את עוצמת השפעתה של ההגירה על העושר הנרטיבי והלשוני, שמתבטאים כיום בשירה העברית.

במובן זה, הפואטיקה של השפה ושל הלשון, והביטוי הפואטי של הגירת השירה העברית, מציגים תהליך נכסף של התענגות על פלורליזם, ריבוי וגיוון, ומשקפים התערות שיש עמה בשורה אופטימית. אני מאחלת לנו שנשכיל לעודד, לטפח ולחבק לקרבנו את ההתערות המצמיחה והמאפשרת הזו, גם בשדות ובתחומים האחרים של חיינו כאן.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה חדשות ואירועים News and Events, עריכה, עריכת אנתולוגיות וחוברות, שירה Poetry | עם התגים , , , , , , , | 4 תגובות

על מה נדבר בערב יום השואה השנה

כל זמן שאמי הייתה בחיים, התכנסנו מדי ערב יום השואה בביתה לטקס פרטי משלנו. הגענו, ילדיה ונכדיה, ממוגנטים למפגש, תמיד הגענו, תמיד דאגנו להיות בארץ במועד הזה, הגענו ממוגנטים לאקט הקיומי המשפחתי הזה, שנתן לנו חיים. התפקיד שלנו בטקס היה לעשות לה נחת. כלומר לאכול מהמאכלים שהכינה, ללהג בינינו ולפטפט ולצחוק ולעשות כל מה שניתן כדי להסיח את דעתה מזוועת הזיכרון. רק שלא תיזכר. רק שלא תחזור לשם. רק שלא לחזור לשם.
אבל מתישהו, בסוף כל ערב כזה, היינו ישובים, מפוצצים מאוכל, בסלון שלה, קטנים על ברכי הגדולים, העוגות על השולחן, ומישהו מאתנו היה מעז ומבקש בדל זיכרון כמו אמא אולי תספרי שוב את הסיפור ההוא על החברה ההיא שלך, זאת שהייתה זמרת אופרה, איך ברגע פתאומי אחד, כשהשמש יצאה מבין העננים, הביטה השמימה, הניחה את את החפירה, עלתה על התלולית של המחפורת נגד טנקים שחפרתן ושרה אווה מריה, ואמא הייתה מושכת בכתפיה, אבל כבר סיפרתי, ומישהו היה מעז ואומר אבל אמא הקטנים עוד לא שמעו את זה, ואז היה הייתה מנידה ראשה כמי שאין לה ברירה והייתה מתרצה ומספרת, ותמיד עוצרת לפני הירייה, לפני הנפילה מהתלולית, לפני הקריסה של העולם לאחור.
מאז שאמא מתה, אנחנו לא נפגשים.
כלומר אנחנו נפגשים, מי שיכול, מי שבארץ, מי שלא מופיע בתיאטרון או בזיכרון בסלון או בטקס במרכז הקהילתי או במתנ"ס, מי שלא בדיוק אחרי או בדיוק לפני לידה, שלושה דורות נפגשים ומדברים, ונזכרים, ודנים בשאלה של שימור הזיכרון, של האם זה חשוב, ואם זה חשוב אז למה, ואם כן אז איך אפשר לשמר זיכרון משפחתי כזה, איך עושים העברה בינדורית של זיכרון משפחתי כזה, ואיך דואגים שכל זה יקרה בלי החלק של הטראומה, ושוב אנחנו מתווכחים על פרט כזה או אחר בביוגרפיה שלה, ואוכלים, כמובן, מהמאכלים שנהגה לבשל לנו בערבי החג, אבל זה לא אותו דבר.

דור הניצולים, איננו. עכשיו אנחנו צריכים להינצל.

השיר אחרי הסלקציה מתוך הספר "שיבת הבית ונדודיו" הקיבוץ המאוחד 2016.
אחרי_הסלקציה_מתוך__ביקור_חוזר
פורסם בקטגוריה חדשות ואירועים News and Events, שירה Poetry, שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | כתיבת תגובה

עץ עבות ושיח פטל מאת רונן קלאס

עץ עבות ושיח פטל

הדבר הראשון שאתה רואה כשאתה מקבל את הספר של רונן קלאס ליד זה את הכריכה היפיפייה שלו. עדינות כזאת רואים לעתים רחוקות מאד בשדה הספרות העברית. על נייר ירוק בעל טקסטורה רכה ממוחזרת, מודפס, ללא כל דימוי חזותי, טקסט בכתום חם ועדין, שנראה כאילו בולט על רקע הנייר הירוק. אותיות הטקסט מעוצבות בפונט עברי קלאסי ועדין: שם הכותב, רונן קלאס, ומתחתיו, באותיות גדולות יותר ומנוקדות, שם הספר: "עץ עבות ושיח פטל". מתחת לשם הספר, באותיות קטנות יותר, מופיע שיר. שמו, מנוקד אף הוא, "כך תדע": "יום אחד \ בעוד אתה עסוק \ בענייניך וראשך טרוד \ יחלוף על פניך ילד קטן \ ויגע קלות בכנפך".

וזהו.

עניין זה משמעו: האותיות והמילים הן המעצבות את הספר הזה, והוא אינו נזקק לדימוי חזותי, מפני שהמילים מעצבות את הדימוי החזותי. ואכן, שם הספר מבשר לא רק דימוי חזותי כי אם גם רעיון רחב ועמוק יותר ביחס למעמדן של המילים בעולם.

שם הספר מבשר דימוי חזותי כי הוא אומר "עץ עבות ושיח פטל", ושניהם, העץ והשיח, מיד קופצים ובאים ועומדים מולנו, ובכך גם צבעם השונה, וגם היחסים ביניהם, יחסי הגובה והעובי, וכל אלה מקבלים תמונה חזותית, ושם הספר מבשר רעיון רחב ועמוק יותר כי שם הספר כתוב בשתי שורות, ומשום שהמילים המהוות את שם הספר, מנוקדות. אלה שני עניינים שחורגים מהמקובל, והם מעוררים סקרנות ותהיה. וכיוון שעורך הספר הוא מרדכי גלדמן, ברור שאין כאן דבר בלתי מכוון, כי אם רצון לומר הביטו באותיות, קראו את המילים: כל אלו יעלו בפניכם את האמת של הספר, ואין הוא נזקק לדימוי חזותי כדי לעמוד לעצמו בעולם.

ואז, רק אז, אחרי שכל המחשבות האלה מתרוצצות במוח, אתה פותח את הספר, ואחרי דף הפתיחה אתה מוצא את דף ההקדשה היפיפייה "לאהוביי \ שבחצרות העולם \ ופנימה", ומתחתיה, בכתב יד, את ההקדשה היפיפייה לא פחות, האישית.

ואז, אתה חושב זהו, עכשיו יתחיל הספר, אבל לא. הפתעה. על הדף הבא, הפותח את הספר עצמו, שיר של אבות ישורון: "בשקיעת השמש עומד \ והעץ עולה בלהבות \ האדם אוכל לחם \ והעולם אוכל זמן". ורק אחר-כך, דף השער הראשון: "מכאן הכל מתחיל".

רוצה לומר: סבלנות.

אבל אתה עוד מתאפק, ועובר לכריכה האחורית, שם היא יפיפייה, וגם שם את מוצא שיר, ללא שם:

"אינני מתרעם כלל על הלילה \ עת מתחדשת בי \ עונת השכחה הקצרה \ וצומח תחתיי, רך ונעים, \  עשב ושמו בדיה \\ את הבוקר אני שונא – \  את עבודת הניכוש \ של יבלית הגעגוע".

כניסה לגוף הספר מוכיחה שההבטחה שמעמידה צורתו של הספר, מתגשמת בתכנו. פנימו כברו גם ברמת העיצוב כובש הלב והעין, וגם ברמת הטקסט המהוקצע, המהודק. בטקסט בוגר ומדויק, מעמיד קלאס את השירים כתובנות רגישות הכתובות בפואטיקה מעודנת, צלולה ומדויקת. בלב הספר, השיר: "אינך צריך להיות משורר \ כדי לדעת – \\ שמותר לך להיות \ פעם עץ עבות \ ופעם שיח פטל", שיר שמפענח את כותרת הספר ומעמיד תמונה ברורה גם של ההפרדה בין העץ העבות לבין שיח הפטל, בין הצעיר למבוגר, בין הגדול לקטן, בין הרחב לצנוע, ומאפשרות מקום וקיום לכל אחד מהם לחוד.

ובעמוד 84, עוד הפתעת פיענוח – שיר לזכרו של ישראל אלירז, שפתאם זורק את הקורא לספריו של אלירז ומפענח את הקוד הפואטי-אסתטי המוביל את ספרו של קלאס, קוד מופלא וגבוה: זוהי רוחו של אלירז ששורה על הספר, גם מבחינה חזותית וגם מבחינת הלך הרוח הפואטי, שיר שמפענח את הספר  החל מהפרטים שהקטנים החשובים שלו, הפונט, ההעמדה על הדף ועיצוב הכריכה, וכלה במרכיבים הליריים העדינים שמבטאים את הלך הרוח הפואטי של הספר.

תודה לרונן קלאס על ספר מרגש, ותודה למרדכי גלדמן על עבודת העריכה המופלאה.

פורסם בקטגוריה חדשות ואירועים News and Events, על ספרי שירה של משוררים אחרים | עם התגים , , | כתיבת תגובה

The Jerusalem International Dance Week

the groupWhat does it mean to write along a Dance Festival?

It means to watch carefully and attentively each and every Dance performance that take place in the program, to talk to choreographers and dancers, it means to respond affirmatively and respectfully to their work by instant writing, it means to upload and share the content of your writings, no time for detailed editing and barely time for translation, it means being together 24/7 with the amazing group leader, Ori J. Lenkinsky, who taught us a chapter of openness and kindness, and with the other wonderful members of the writing group, it means enjoying the deep essence of Art, absorbing the beautiful innovative and creative dance works, it means being happy. Thank you dear World, for bringing into my life such gorgeous weeks.

Here is a sample of few of the responses. They are all published in Ori's beautiful website, at http://creativewriting.me/

Diti Ronen on Solo an attempt by Ygal Tsur

פורסם בקטגוריה חדשות ואירועים News and Events, מסעות Journies, מסעות בעקבות היצירה והמחקר, שירה Poetry | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

היום לפני שבע שנים

לפני שבע שנים הייתי ברזידנסי במייסור שבהודו. יום אחד הפרופסור שהיה אחראי עליי הודיע לי שיש לו כרטיסי וי.איי.פי. לרמפת המכובדים שבארמון, שם מתחיל פסטיבל הדסארה. אני בעניין, אמרתי לו, ולא העליתי אז על דעתי אילו הרפתקאות צפויות לי.

הצעיף הרב-שימושי בפעולה

זה התחיל בתור הארוך בשמש, שנמשך מהכניסה לארמון ועד המבואה הראשית שלו, שם הוקמו הטריבונות. כולם הצטופפו שם, זה היה די בסדר, יחסית למה שחיכה לי אחר כך. כשהגענו פנימה, התחיל להיווצר צוואר בקבוק, ואנשים היו צריכים ממש להילחץ כדי להגיע לנקודת הביקורת הראשונה, שם היה צריך להראות את כרטיסי הווי.איי.פיי. שלך.

כבר למדתי שבהודו ווי.איי.פי. זה עניין יחסי. זה לקח לי יום אחד להבין את זה. ביום שהגעתי, או ליתר דיוק בלילה שבו הגעתי למגורי הווי.איי.פי. שלי באוניברסיטה, וחשכו עיניי. לא היו לי לכן הרבה ציפיות מהווי.איי.פי. הזה. אבל לא אקדים מוקדם למאוחר, כי הנה מצאתי את הקטע שמתאר את היום הזה ב"יומן ההודי" שכתבתי במהלך שהותי בהודו לפני שבע שנים, בימים של טרם בלוג. יבורך גוגל על התזכורת שקיבלתי היום, בזכותו אני מעלה היום לראשונה את זכר אותם אירועים של לפני 7 שנים. וכך כתבתי באימייל ששלחתי לכמה חברים שביקשו להיות מכותבים על היומן.

דסארה 7 - 2010

יקרים ואהובים.

למי שמעוניין, מצורף הקטע שעוסק בפסטיבל מתוך היומן שאני כותבת ("יומן הודי"):

יצאנו לארמון כשלוש שעות לפני תחילת התהלוכה. הרחובות נהרו לכיוון הארמון ואזור התהלוכה. אי אפשר היה לנסוע בדרכים המובילות אל האזור. הפרופ' הוריד אותי ואת מאנג'ו, שדאג לכרטיסים, קרוב ככל הניתן לכניסה לארמון, על מנת שנתפוס מקומות, ונסע לחפש חניה, אך כרטיס הכניסה שלו נשאר אצל מאנג'ו והיה עלינו להמתין עד שישוב מהחניה על מנת לאפשר לו להכנס. נדחקנו בין ההמונים כאשר שניהם מפלסים לי את הדרך, ונשלפנו לתוך אזור חצר הארמון. הארמון כאן גדול יותר מנווה מונוסון כולה, והוא כולל עשרות מבני ענק מפוארים. פרופ' מהאדב אמר שחבר שלו, פרופ' לארכיאולוגיה, ישמח לארח ולהדריך אותי בארמון ובמוזיאון הארמון, ובדעתי לממש את ההזמנה לאחר שניסן יגיע.

דסארה 10 2010

אני שמה לב שיש איזה כבוד לזרים, והעובדה שאני זרה אולי קצת מקלה על המעברים הצפופים. למרות זאת, נדחקים. בבדיקות הבטחוניות, שהן מעבר דרך איזה שער שאיני יודעת מה טיבו לבד מכושרו המעולה בצפצוף מפני שאף לרגע אינו חדל מלצפצף, אין בודקים תכולת תיקים. מוזר. מאות אלפים מתכנסים כאן בצפיפות שלא תאומן, יש איום של המוסלמים לאחר שכביכול נפגעו זכויותיהם במסגד, ואין כאן בדיקות בטחוניות אמיתיות. עוברים את המיון הראשוני של כניסה לאזור היותר קרוב לתהלוכה שמתחילה בארמון, ומתקדמים לאזור היציעים. יש כאן עשרות רבות של יציעים, כל יציע מכיל כמה עשרות אלפי אנשים. עומדים בתור להכנס לשטח ה- VIP שהרי יש בידינו הזמנות, אבל כשמגיעים לראש התור מסתבר שאין יותר מקום ביציעים אלה. כבר למדתי שכאן המושג VIP  אינו אומר דבר, אחרי שהובטח לי במכתב ההזמנה שאקבל תנאים של VIP וקיבלתי חדר שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו זה שהוא מיועד ל- VIP.

דסארה 4 -2010

למזלנו היו בידינו גם שלושה כרטיסי כניסה במחיר של אלף רופיס לכרטיס, וכך ששמנו פעמינו ליציע המיועד לרוכשי כרטיסים בסכום זה. הכניסה ליציע, עמדת המיון הפנימית, הייתה עמוסה, ומצאתי את עצמי נדחקת בין מאות הודים, ילדים, נשים וגברים שרכשו כרטיסים במחיר זה ורוצים גם הם להגיע ליציע המיועד להם. הלחץ על שער הכניסה היה כמעט בלתי נסבל. מאנג'ו והפרופ' הצליחו, במיומנותם ההודית, להידחק פנימה דרך השער כשהם מנופפים בכרטיסיהם וצועקים לי לדחוף ולהידחק קדימה, אבל אני משום מה נשאבתי לאחור ואחרים נדחקו קדימה במקומי. למזלי הטוב, השוטרים שבשער הכניסה זיהו אותי הולכת ונעלמת, נמחצת לאחור, הפעילו את סמכותם עם האלות שבידיהם ושלפו אותי מתוך ההמון. רצתי מבוהלת פנימה, ומצאתי את עצמי ביציע עמוס לעיפה הודים שהגיעו אולי חמש שעות קודם, בלי אף כסא פנוי לישיבה.

דסארה 3- 2010

עלינו לחלק הגבוה ביותר של היציע, ועמדנו ליד הגדר האחורית, במקום שצריכה להיות שורה אחרונה. במהרה סידרו לי שוטרים מקומיים וחבריי כסא, והתיישבתי. היה חם מאד, גם בחלק המוצל של היציע, והיה ברור שאי אפשר יהיה לראות משם דבר. אנשים לידי, ששילמו מחיר כה גבוה עבור הכרטיס, צחקו על עצמם. אין שום סיכוי שהם יראו משהו.

הפרופ' ומאנג'ו לא הרפו לרגע. הם לא הפסיקו לחפש עבורי עמדות תצפית טובות יותר. בתחילה בשמש עם הפנים לסוף התהלוכה, כך שיכולתי לראות מהגב את כל מה שלא ראיתי. אחר כך הוסיפו עוד כסא כדי שאהיה קצת יותר גבוהה, אחר כך העבירו אותי למקום אחר, קצת יותר קדימה, והעמידו אותי על ארבעה כסאות פלסטיק שעמדו האחד על השני. בחיים לא הייתי מאמינה שאני אעמוד כך על ארבעה כסאות פלסטיק השלובים כך אחד בשני בחוסר יציבות. מאיפה שיווי המשקל הזה שלי הופיע פתאם? אך גם משם אי אפשר היה ממש לראות, ואז, באחת, הודיעו לי שזהו, שנמאס להם, שהולכים.

חזרנו לקצה העליון של היציע. מאנג'ו טיפס מעבר למעקה, הדגים כיצד ניתן ללכת לאורך גדר המעקה מהעבר השני, כלומר מהצד שמחוץ ליציע, זה שמעל ה"אין יציע" ולהגיע אחרי כמה מטרים לחלק שמחובר לעמוד ממנו ניתן להשתלשל למטה. הכוונה הייתה עתה ברורה: אנחנו נרד מהיציע מאחור, ונתגנב לחזית. לא האמנתי שאני עושה את זה. זרקתי למטה אל עבר מאנג'ו את הצעיף ואת התיק, ועשיתי בזריזות את הדרך למטה. זה הצחיק אותי. פעם חציתי מעקות וגדרות ושברתי מוסכמות כל יום בטבעיות, אחרת חיי לא נחשבו בעיני חיים ראויים, ועתה היה עלי לנסוע להודו כדי להזכיר זאת לעצמי.

דסארה 2010-1

הפרופ' ירד אחרי, ובמהירות עברנו כמה מחסומים, הגענו לדרך הראשית של הארמון, בו עוברת התהלוכה עצמה, והתיישבנו על הכביש, ממש למרגלות המשתתפים. הו, עכשיו הכל היה ממש מולי, לפני, יכולתי לגעת בצבעים, והייתי גם עושה זאת אלמלא השוטרים והעיתונאים עמדו לפני והסתירו. הפסטיבל מורכב מלהקות אתניות סמי מקצועיות, כל להקה מייצגת אזור אחר, תרבות אחרת, שבט אחר. התהלוכה היא תצוגה של הפסיפס האנושי שמרכיב את מדינת קרנטקה. בזה אחר זה פסעו קבוצות של שבטים שונים, נושאים תופים בצורות שונות ומתופפים במקצבים שונים, מבצעים ריקודים שונים ולבושים בתלבושות אחרות.

דסארה 2- 2010

פסטיבל הודי כזה, עם כל ההשפעות המזרחיות, הצפוניות, האפריקאיות, הפרסיות, המוסלמיות והאחרות שדרום הודו ספגה, יש בו מן המשותף לקרנבל של טרינידד ולכל קרנבל אחר בעולם. דמויות השדים הקשורים בחבל, דמויות שנכנסות לטראנס ומשתלחות בקהל, האקרובטיקה למיניה, דמויות המהלכים על הקביים, להקות המתופפים ובקירבן המחוללים ועוד. אך כאן, יותר מאשר בכל מקום אחר, הקהל אינו קהל צופים פסיבי חיצוני לאירוע, אלא קהל אקטיבי ביותר, ויש לו חלק חשוב ביותר באירוע. הוא מגיב בחום, בזמן אמת, מעודד, מעצים את החוויה. גם זה חלק מהבלגן ומאי הסדר, שהם מהות העניין, חלק משבירת הכלים. לא היה שום דבר יוצא דופן בכך שטיפסתי על הגדר האחורית וגלשתי למטה, עברתי כמה מחסומים והצטרפתי אל הדרך הראשית של החוגגים. רבים עשו זאת כמוני. כך מצאתי את עצמי יושבת בצד הדרך הראשית בארמון המלך, למרגלות הפילים, העגלות והמופיעים, בישיבה מזרחית, משך כשלוש שעות, כששמש אחר צהרים לוהטת בפניי ואני מכסה מפעם לפעם את פניי מפניה בצעיף. אך ממש לקראת סוף התהלוכה, התקדרו השמיים, והחל לרדת גשם על החוגגים כולם.

דסארה 5 - 2010

בדרך לאיצטדיון, שם אמורה הייתה התהלוכה להסתיים בטקס רב רושם, עצרנו לאכול משהו, ומיד המשכנו כדי לתפוס מקומות טובים, אולי אפילו מקורים. אך כשהגענו, שעתיים לפני תחילת האירוע, כל המקומות המקורים היו כבר תפוסים, ולא נותר לנו אלא לשבת בגשם. שפכנו את המים שמילאו את כסאות הפלסטיק, ניגבנו אותם בטישו שהיה לי, והתיישבנו עליהם, מקווים שהגשם ייפסק. לצערי דווקא אתמול לא לקחתי אתי מטריה. עלי לזכור לשאת אותה תמיד עמי, שכן לעולם אין לדעת אם אזדקק לה מפני שמש לוהטת או מפני גשם טורד או סוחף.

דסארה 8 - 2010

המופע התחיל באיחור של חצי שעה, בטקס ארוך שכלל צעידות של מאות אנשי משמר הנשיא ושל תזמורת המשמר, תרגילי סדר מצורות שונות, שלוש פעמים הצדעות ארוכות, שלוש סדרות של יריות באוויר של מאות אנשי משמר הנשיא ושלושה מטחי תותחים בני שבעה פגזים כל אחד, להם קדמו קטעי נגינה של התזמורת. טקס קבלת פני נציג קרנטקה בממשלה ארך כשעה, במהלכה סוסים על רוכביהם לבושי המדים המהוקצעים חצו את המגרש בטקסיות של העברת המסדר הלוך וחזור מקצה לקצה, התותחים רעמו, הדי הירי שהעיף ניצוצות מעל ראשי היורים ושירת ההימנון ההודי מילאו גאווה את החוגגים. כשנוגן, לבסוף, ההמנון הקרנטקי, הוא הושר בפה מלא על ידי כל החוגגים כולם כאחד. גם ילדים בני ארבע ידעו את כל מילותיו ושרו אותו בעמידת דום מלכותית. חמש פעמים, במהלך הטקס, קם הקהל כאיש אחד על הרגליים ועמד בשקט בעמידת הצדעה. לא תמיד היה באפשרותי לעקוב אחר הסיבה לקימה (פעמיים, ידעתי, קמנו להימנון: פעם להימנון ההודי, שכאמור איש לא שר אותו, ופעם, כפי שתיארתי, להימנון הקרנטקי), אך היה ברור שהטקסיות הבריטית השאירה כאן את חותמה באופן כל כך שונה מהמקובל במקומותינו.

המופע החל בתהלוכת סוסים, אותה הוביל רוכב שזכה במאות פרסים בינלאומיים. הסוסים ורוכביהם, אנשי משמר כלשהו, משטרתי או צבאי, ביצעו תרגילי סדר שונים, הלכו בצורות שונות, ביצעו כל מני תרגילים, חלקם אקרובטיים וחלקם מלאי סכנה. הקהל התמוגג. אחריהם הגיעה מחלקת רוכבי האופנועים של המשטרה. הם לבשו אדום, ורכבו על אופנועים כסופים. תחילה, ביצעו תרגילי סדר דומים לאלה שביצעו הסוסים, נסיעה בצורת שבשבת וכיו"ב. אחר החלו בביצועים מוטרפים, שלא האמנתי שאנשי משטרה מבצעים אותם, ביצועים שכרוכים במיומנות יוצאת מן הכלל ובמשמעת קיצונית. הם חצו האחד את השני בחציה מזגזגת במהירות גבוהה ביותר כשהם באים האחד מול השני, חצו את השורות בין רוכב לרוכב כשהם טסים במהירות אימים מקצה אחד של המגרש באלכסון לקצה השני, נהגו כשהם דוהרים ומקפצים מעל רמפות ומעל אנשים שוכבים, בעמידה על האופנועים בלי ידיים, תלויים על סולמות ומבצעים תרגילים וסלטות תוך כדי נהיגה כשפניהם לאחור, מבצעים תרגילי אקרובטיקה מורכבים תוך כדי נהיגה על האופנועים כשהם לפעמים עשרים איש על אופנוע אחד. מכאן כנראה שאבו ההודים את הרעיון הנסיעה המשותפת של שבעה בני משפחה על אופנוע אחד, כמקובל כאן. הם נכנסו לתוך גלגלי אש, שינו שוב ושוב צורות רכיבה, ביצעו עוד ועוד תרגילי אקרובטיקה מעוררי פחד, הכל לתשואות הקהל המאושר.

שיאו של המופע אמור היה לכלול אירוע לייזר ותהלוכת לפידים. אירוע הלייזר היה הפגנה של מה יכול היה הלייזר לעשות אם הוא היה עובד כמו שצריך ואילו ידעו מה לעשות איתו. החלק הראשון כלל פרזנטציה של קונטורים צבעוניים על גבי רשת קטנה שנמתחה באחד הצדדים של המגרש העצום. הפרזנטציה כללה אלפי פעמים את המילה מייסור בהגייה מלאת ערגה ואהבה, ועיקרה היה כמה מייסור היא עיר נפלאה וכמה דברים מעולים יש בה, כמה נפלאים שליטיה, והציבור היה מאושר. מייסור באמת עיר נפלאה, אבל לדמגוגיה הלוקאל-נאציונליסטית כאן אין גבולות. על המסך הראו שוב ושוב את פני נציג המדינה בממשלה והקהל שמח ומחא כפיים בהתלהבות.

החלק השני כלל רקדן שרקד באמצע המגרש העצום בבגד שזהר בשלל נקודות של צבעי לייזר מתחלפים, כשמסביב נזרות בזוויות שונות בקצב המוזיקה קרניים כחולות וירוקות משני פנסי לייזר שמוקמו בכל אחד מקצות האיצטדיון.

תהלוכת הלפידים הייתה חזרה על תרגילי הסדר של השוטרים, של הסוסים ושל האופנועים, אלא שהפעם נשאו מאות ההולכים כל אחד שני לפידים בוערים בידיו. הם ביצעו תרגילי התעמלות בדייקנות מרשימה, ושיא המופע היה כאשר ניתן האות, וחלק מהם התכופפו לגבהים שונים כך הציבור יכול היה לראות מילים שכללו שמות אהובים: תחילה "דסארה 2011", אחר "צ'אמודי היל", ולבסוף "קרנטקה". לא היה גבול לתשואות הקהל המריע בהתלהבות.

מיהרנו לעזוב את המקום בטרם ניתקע בין מאות אלפי המבקשים לצאת מהאיצטדיון. בדרך עוד ראינו את מופע זיקוקי הדינור. עבורי זה היה כבר יותר. יותר מדי רעש, יותר מדי בומים, יותר מדי יריות, יותר מדי פגזים. כל שרציתי היה רק לחזור לחדר, אבל הפרופ' ומאנג'ו גררו אותי בדרך לארוחת ערב במרכז הישן של העיר. זוהי הפעם הראשונה שראיתי את המרכז הישן של העיר: צפוף והומה ומלא זוהמה. אולי זה נראה לי כך כי כבר עייפתי, כי כבר רציתי לחדר, כי כבר היה מאוחר, ואולי כי המקום לא נוקה בשל החג. אכלנו משהו, וחשתי כיצד גופי מתחנן לחזור לחדר. כשהגעתי, נפלתי לתוך המיטה באפיסת כוחות.

הבוקר קמתי בעצלתיים. הפועל של מר פאטיל הגיע, התקין מושב ומכסה לאסלה ותיקן את המקלחת שעד כה לא ממש עבדה, כל זה תמורת 50 ש"ח כולל עבודה. דילגתי על ארוחת בוקר. ויתור כזה מצדי על האופיטו הנפלא שהם עושים כאן זה קורבן לא קטן, אבל בתמורה ניגשתי למטבח, הכרתי את הטבח של בית ההארחה האוניברסיטאי, נתתי לו עשרים רופיס, החמאתי לו על המעדנים שהוא מאכיל אותי וקיבלתי ארוחת צהרים של מלכים. הבחור החביב הציע ללמד אותי לבשל, ושמחתי להצעה. אולי אעשה זאת מחר. אני מלמדת השבוע רק ביום רביעי, ואת שאר הזמן אני מועידה לעבודה ולכתיבה, כנראה גם ללימוד בישול. עלי לבדוק כמה עבודות של סטודנטים שהגיעו אלי באיחור, לתת עוד כמה ציונים ולכתוב.

החיים שלי כאן משתפרים מרגע לרגע. יש לי קומקום חשמלי, אני מכינה לעצמי תה מפעם לפעם, יש לי מצעים נקיים, מקלחת ומושב לאסלה. אני מאושרת.

פורסם בקטגוריה מסעות Journies, מסעות בעקבות היצירה והמחקר, שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | עם התגים , , | כתיבת תגובה

אהבת הבית – פוסט בעקבות פוסט

שיר האהבה הזה לבית, שיעל כרמי Yael Karmi פרסמה בבלוג המופלא שלה שנקרא "בלוג משלך", שם עם כל כך הרבה השראה, ביתי פרש את אבריו לקראתי – מתוך הפוסט של יעל כרמי העלה בי שוב הרהורים שקשורים עם בית ועם חיים. את השיר הזה כתבתי לבית שבו אני גרה כבר כמעט 30 שנים. זה לא היה בתכניות שלי. לא חשבתי להתחתן לא עם איש ולא עם בית. לא חשבתי שאזכה לברית עם אהבה, גם לא עם קורת גג. מעולם לא קשרתי את חיי, את רצוני ואת יכולתי להביא ילדים לעולם ולהקים משפחה, עם גבר או עם קירות. אבל החיים הובילו אותי לאהבה, לאהבת חיי, ולבית, לבית חיי. כיצד אמנה את המקומות בהם גרתי? ומה יספר מספרם אם לא יספר את סיפורם? זיכרון הגוף מחזיק נופים, חלונות, לילות במיטתי, מראות של מבואות, מטבחים ופתחים. אחי ואני יושבים במטבח בחולון ועורכים תחרות מי אכל יותר מרק עגבניות (ואני מרמה, מורחת את שולי הצלחת בצבע מרק העגבניות כדי להראות שהיה לי יותר מכפי שהיה), האחיזה החזקה שלי בסורג בבית היתומים בגבעתיים (או ברמת גן?) בציפייה שמישהו יבוא לקחת אותי, החום הגבוה ותחושת האבדון שתקפו אותי בקומה השנייה של מיטת הקומותיים בחדר עמוס ילדים בבית הילדים (שם לא קראו לזה בית יתומים) שבשבי ציון, החלומות הציוריים והמפחידים בתוך המיטה המתקפלת לתוך ארון על קיר הכניסה של דירת החדר בקרית שלום, קולות הגרירה של הארגזים שהעירו אותי כשנשארתי לישון בסלון אצל אבא שלי בתל אביב שעה שאיציק פתח ממול את המכולת בטרם שחר, יללות התנים ופירושיהן בלילות הבדידות בדירה של אמי בגבעתיים, תנועת העלים וצלליהם המפחידים על הקיר מול מיטתי בביתה של סבתא אפרת, הסבתא המאמצת שלי בראשון לציון, הקולות העליזים של השבים מהצגה אחרונה בקולנוע אוריון בחצות שליוו את תרדמתי בחדר שליד המרפסת בירושלים בבית דודתה של אמי וקולות הילדים התימניים מוכרי העיתונים הקוראים בקול "ידיעותמעריב" שהעירו אותי בבקרים (ולפעמים הסטתי את ווילון התחרה ופתחתי את דלתות הזכוכית ופערתי את הרווח שבין שני תריסי המתכת הכבדים שעצמו את עיני הבית בלילה ונתתי לעצמי להתעשת מול סנוורה של קרן השמש שהתפרצה לתוך החדר ולאחר שסיגלתי את מבטי התבוננתי בילדים הקטנים דקי הגזרה הללו, בני גילי, כיצד החזיקו תחת זרועם את ערימת העיתונים הכבדה, עטופה בעיתון כבד וגדול יותר בכתב ברייל, ובאיזו קלילות רצו ברחובות ומכרו את העיתונים כאילו היה מדובר במשימת חייהם), רחש המעידה של המציץ הקבוע מהאבן עליה עמד מתחת לחלון שמעל מיטתי בפתח תקווה, החדר הראשון בקיבוץ ארז עם אסתי, החדר בנחל עוז, החדר בהיאחזות נחל קליה, החדר השני בקיבוץ ארז עם יוני Yoni Ganani, החדרון במרפסת של המטבח בדירה של אמא שלי, החדר הגבוה שטוף האור אצל משפחת פרסי עם שני החלונות המקושתים בעלי הספים והאדנים העמוקים בעולם (בהם עמדו הספרים הטובים בעולם) בו גרתי עם עמיר בשכונת נחלאות שבירושלים, החזרה לשפלת החוף והחדר המתוק ואחר כך הדירה כולה, שני חדרי הלב בקומת הקרקע שברחוב ארבע ארצות 3 בתל אביב ולידתה המיטיבה של יעל, הבית הקטן מוקף הדשא במרכז הכפרי אחווה, כבר עם ניסן ויעל, הדירה הגדולה הרוחנית המאווררת מחיית הנפשות בקרית גת, כבר עם ניסן יעל וטל, הדירה הגבוהה בקומה 11 ברמת אילן א' והדירה בקומה 7 ברמת אילן ב' כבר עם ניסן ותומר ויעל וטל ובן ואלה, הו אלהים כמה בתים עברתי עד שהגעתי לבית הזה, עד שהגעתי לכתוב את השיר הזה.

ידעתי שאת הספר "שיבת הבית ונדודיו" כתבתי במסגרת דין וחשבון עמוק שערכתי עם עצמי בכל הנוגע למשמעותו של בית בחיי, אבל האם יתכן שכתבתי אותו כספר נבואי שלוקח בחשבון פרידה ממנו?

ביתי פרש את איבריו - פורסם בהארץ 19.9.16

כי הנה עכשיו באים ימים ובהם אני מהרהרת שוב על הבית, על תנועה, על עזיבה, על פרידה, על הליכה, שוב, בדרך חדשה.

כן, זה כרוך בעצב רב. את הבית הזה שבו אני גרה בנינו באהבה רבה. הגענו אליו בהפנייתה של חברה שגרה כאן, ומצאנו בית עצוב, נוגע ללב, נטוש, מוזנח, בית שזקוק למשפחה אוהבת, בית שזקוק לאהבה. היה ברור שהבית הזה, קטן ורעוע, עבר טראומות קשות והוא ממש התחנן שניקח אותו. כשבאנו לראות אותו, באותה שבת בבוקר, נשאבו הילדים לחצרו וניסן ואני הבטנו איש באשתו ועינינו אמור: זה הבית. ומיד היה ברור שאף שישן היה, לא נהרוס אותו, אלא נשקם אותו. נשקם אותו במלוא מובן המילה. נהפוך אותו לנסיך מאושר. ניתן לו אהבה, נלמד אותו שהוא יכול להיות מקום של צמיחה, של ריפוי, של אהבה.

וזה הצליח לנו. עוד לפני שבאנו לגור בו, הפכנו את הסלון שלו לשני חדרי שינה עבור שני הילדים הגדולים שלנו, תומר ויעל, ואת ההול הקטן הפכנו לסלון. זה הכל, בשני חדרי השינה הקטנים של הבית שיכנו באחד את עצמנו, ובשני את שלושת הקטנים. ואהבנו אותו. לאט  לאט גם הוא למד לאהוב אותנו.

במלחמת המפרץ התעקשנו להישאר בו, למרות קרבתנו לשדה התעופה ולמרות שעפו כאן טילים מעל הבית ונחתו מסביב לו.   הבית רעד. הוא קפץ והתנער עם כל נפילה של טיל, ותקרת הרביץ שלו התפוררה על ראשנו. גג האסבסט שלו החל להתבקע ואני עדיין התעקשתי להישאר בו, בלי חדר ביטחון, בלי מקלט, בלי הגנה, עד שלילה אחד, כשהייתה נפילה ברמת גן הסמוכה, אחזה בי החרדה בחוזקה ובלי לחשוב פעמיים הבנתי שאני מסכנת את משפחתי וזה לא בא בחשבון ובאבחת לילה ארזתי שמיכות ומחבת וסיר וקמח ושמן וכמה בקבוקי מים וארזתי ילדים וחתולים וציפורים וכלבים ומסכות אב"כ ועפנו מהבית לצפון, רחוק ככל הניתן מהטילים.

כשגרתי בצפון עם הילדים, הבנתי שעליי לבנות מקלט לבית, לנו, בתוך הבית, כלומר הגיע הזמן להרחיב את הבית. את התכניות עשיתי בזמן מלחמת המפרץ, ומיד התחלנו בבניה. בנינו חדר ביטחון ומעליו קומה שנייה, שבה לכל ילד יש חדר משלו.

הבית עבר מאז שינויים רבים. כל פעם התאים את עצמו אלינו. הוא הוריד והעלה קירות לפי מספר הנפשות שהיינו, חילק את עצמו והכפיל את עצמו בסובלנות ובאהבה הכל בהתאם לצרכים המשתנים שלנו. אנחנו אוהבים אותו כמו שלא העלינו על הדעת שאפשר לאהוב בית. אנחנו אוהבים את החצר, את הפשפש, את הכניסה הצנועה, את עץ החרוב, את עץ הזית, את הלימון, התפוז, האנונה, הגויבה, אוהבים את הפקן, הקלמנטינה, הפיטנגו, את הנדנדה, את האסלה שצומחים ממנה כל שנה צמחים אחרים, את הרחבה, את מחסן העץ ואת פינת הישיבה הרחוקה, בקצה הגן, שבנויה בלוקים ומדפי בטון.

אמת. כשכתבתי את שיבת הבית ונדודיו, שזכה בפרס קוגל לספרות יפה בשנת 2016, חשבתי על נדודי בילדותי, על נדודי בבגרותי, חשבתי על הבית הזה שאני נכנסת ויוצאת בו, נוסעת ממנו אל העולם וחוזרת עם העולם אליו, והוא בכל זאת נותר הבית שלי, כאילו הולך אתי בכל אשר אלך. הבית, בספר, הוא גם מטפורה לארץ, למולדת, למדינה שאמורה לתת לי חסות. והיחסים המורכבים שיש לי אתה ואתו, כשבתוך דמי זורם דם עתיק יומין של יהודיה נודדת, של מי שכשלא טוב לה, או כשמאוים לה, היא לוקחת את הפקלאות ומתעופפת למקום אחר, של מי שמחפשת את גורלה במקום שיתן לה ולמשפחתה סיכוי לקיום בטוח ומוגן.

וכך שוב לאחרונה עולים בי הרהורים על הליכה הלאה, בעקבות הזמן, בעקבות הגיל, בעקבות הצרכים המשתנים של החיים. משהו בי מסרב להתקבע על בית. על נכס. על קירות. על מקום. משהו בי מסרב לנטוש מקום שנתן לי מקום לצמוח בו ולהצמיח בו. משהו בי מסרב להשתעבד לרכוש. לאובייקט. משהו בי מסרב להיפרד ממנו. משהו בי מסרב להיתקע באותו מקום כאילו זה המקום הקבוע. משהו בי מסרב לעזוב.

פורסם בקטגוריה ספרי שירה Poetry books, שיבת הבית ונדודיו The return of The House and its wanderings, הקיבוץ המאוחד 2016, שירה Poetry, שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות, תגובות על הספר שיבת הבית ונדודיו | עם התגים , , | 3 תגובות

שני שירים מתוך שיבת הבית ונדודיו ב"אוצר מילים" מאת שרית פליין

האתר של שרית פליין "אוצר מילים" הוא אוצר בלתי נדלה של ידע ושל תבונה על ספרים וספרות. לקראת ראש השנה, כפוסט מסכם של השנה החולפת ובטרם תכנס השנה החדשה, היא מביאה שני שירים מתוך ספרי "שיבת הבית ונדודיו" וכותבת עליהם דברים מדויקים. שרית היא בעיניי קוראת אולטימטיבית, קיראו ושיפטו בעצמכם:
http://saritflain.co.il/?p=5587 אוצר_מילים_14_ספטמבר_17

פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | 3 תגובות