Meanwhile, in Spanish

I found this amazing link with two of my poems, translated by the poet Gerardo Lwine. Take a look at the beauty of the setting and the wonderful photos –

https://emmagunst.blogspot.co.il/2017/03/diti-ronen-2-poemas-2.html?m=1

פורסם בקטגוריה Translations of my poetry, חדשות ואירועים News and Events, שירה Poetry | כתיבת תגובה

My next reading in Hamburg

Screenshot_2017-05-15-13-07-27

The visual image is of the French painter Isis Olivier

פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | כתיבת תגובה

רטרו פוסט

DSCF5735DSCF5751

Lucie Kuhse (moderator) and me at the reading

Meanwhile, just few first pics from the last night reading at GEW Salon, Hamburg

20170512_202618.jpg

Johannes Swarz reading the poem "At home, or: Hide and seek". Translation: Anna Birkenhaur.

20170512_191747

Lucie while reading "littlebird".

ובינתיים רק צילום ראשון או שניים מהאירוע המרגש אמש ב GEW Salon

פורסם בקטגוריה Translations of my poetry, חדשות ואירועים News and Events, מסעות Journies, מסעות בעקבות היצירה והמחקר, ספרי שירה Poetry books, ציפורקטן (פואמה), הוצאת אוניברסיטת בר אילן 2010, מהדורה דו לשונית (עברית ואנגלית) כולל הקדמה וראיון עם המשוררת, שירה Poetry | עם התגים , , , , , | כתיבת תגובה

מסע להמבורג

20170512_093239

בצילום: לוסי, משמאל, לצדה של קטי, המארחת שלי בבית הספר התיכון, לפני תחילת האירוע הבוקר. וסליחה על האצבע שלי שנדחפה שם בצד.

תחילה הייתה הפגישה עם לוסי, ואחר כך השיחה עמה. זה התחיל לפני שלוש שנים, או ארבע, מי זוכר, ונמשך עד היום. יש כאלה דברים. היא, צעירה גרמניה מהמבורג, מורה בבי"ס תיכון. אני, בגיל הוריה, ישראלית, בת לניצולי שואה. וישבנו ודיברנו ואיכשהו כמובן הגענו לשירה.

אחרי שקראה את ציפורקטן, עדיין באנגלית, אמרה לי שהיא חייבת להביא אותי להמבורג. למה, שאלתי. כי הנוער שם חייב לפגוש אותך. חייב להכיר את היצירה. חייב להאזין למסר שלה. אני רוצה שתבואי ותפגשי אותם, את הצעירים, את הסטודנטים, את תלמידי התיכון, את הדור השני שלנו ואת הדור השלישי ואת הדור הרביעי. הם צריכים לשמוע אותך.

הרבה פעמים דברים נאמרים, ברצינות ומתוך כוונת אמת, אבל בסופו של דבר אין בינם לבין ההתרחשויות דבר. הן כה מעטים הם חלומותינו שמתגשמים. אבל לוסי חזרה ושלחה אימיילים ושאלה שוב ושוב מתי אגיע. ואחר כך הייתה פרקטית. שלחה אלי את התאריכים לאישורי. ואי אפשר היה שנה שעברה, אבל השנה היה אפשר ואישרתי את בואי. אחר כך היא צירפה להזמנה את הקהילה היהודית, גורמים פוליטיים רלוונטיים ופעילים של ארגונים שונים, ובסופו של דבר נרקם לו לוח זמנים צפוף של מסע בן שבועיים, שעיקרו הופעות בבקרים בפני סטודנטים ותלמידים בבתי ספר ובאוניברסיטאות, לפעמים שתי הופעות באותו יום זו אחר זו, לפעמים בשני בתי ספר שונים באותו יום, ובערבים הופעות בבתי שירה וספרות ועוד. הלוסי השברירית והעדינה התגלתה כבולדוזר שאינו יודע גבולות.

והבוקר הייתה ההופעה הראשונה. 300 תלמידי בי"ס תיכון רוויי הורמונים מצפון המבורג ישבו באולם וחיכו ללוסי ולי. לוסי התרגשה מאד, ואני פשוט לא ידעתי מה מחכה לי. אילו ידעתי הייתי מתרגשת אף יותר ממנה.

צוות המורים הכין את היצירה, את התלמידים, את המקום, את האירוח, כאילו מדובר במשוררת ידועת שם. והרי מדובר בי.

לוסי הציגה אותי, הציגה את הרקע ליצירה, ואחר כך קראנו. כרגיל, הפרעתי לה כשלא יכולתי להתאפק והתערבתי עם הקריאה בעברית. זה עבד טוב מאד. זה תמיד עובד טוב מאד. ואחר כך הגיעו השאלות. למה אי אפשר היה לדבר בבית על השואה. מה היו היחסים שלך עם אמא שלך. איך זה מרגיש לך לבקר בגרמניה אחרי כל זה. מה חושבים ומה מרגישים בישראל ביחס לגרמנים. איך נולד השיר. איך נעשים משוררים. והאמת היא, שמבחינתי, השאלות הללו הן הסיבה האמתית למפגש. מבחינתי, השיר הוא רק טריגר למחשבה על ההיסטוריה, על האפשרויות שהמציאות מעמידה לפנינו ועל הדרכים שעלינו ללכת בהן.

אני תמיד אומרת שהיצירה היא לא על הרוע האנושי כי אם על טוב הלב האנושי, על נדיבות, על חברות, על שיתוף, על אהבה, על ערכם של החיים, על חשיבות החיים, על יופיים של החיים. על היכולת שלנו להתגבר על קשיים. על חשיבות התיעוד ועל החשיבות של הזיכרון בהבניית הזהות ובבחירות שאנחנו עושים בדרכנו.

אחר כך הייתה שיחה ערה על איך לשמור על עצמנו מפני מהלכים של קיצוניים. במהלך השיחה סיפרתי לסטודנטים על הסרטון הזה, שבעיניי הוא אחת הדוגמאות הטובות ביותר למי אנחנו

https://www.wimp.com/strangers-bond-over-the-results-of-a-dna-test/?utm_source=facebook.com&utm_medium=social&utm_campaign=video/

ויש כמובן עוד כאלה ברשת:

https://www.washingtonpost.com/news/grade-point/wp/2016/12/24/to-bring-a-divided-country-together-start-with-a-little-spit/?tid=a_inl&utm_term=.cd0f84ca1ef6

ועוד…

אני עוצרת כעת, כי חייבת להתארגן להופעה של הערב ב

http://www.gew-hamburg.de/

GEW_TODAY

להתראות!

פורסם בקטגוריה חדשות ואירועים News and Events, מסעות Journies, מסעות בעקבות היצירה והמחקר, ציפורקטן (פואמה), הוצאת אוניברסיטת בר אילן 2010, מהדורה דו לשונית (עברית ואנגלית) כולל הקדמה וראיון עם המשוררת, שירה Poetry | כתיבת תגובה

יש ימים כאלה

ולמה אני נכנסת לכתוב כאן אחרי תקופה ארוכה כלכך שלא נכנסתי לכאן, והתגעגעתי, באמת התגעגעתי, וכל הזמן הזה הייתי חסרה את עצמי ואת המפגש עם עצמי ואת המפגש עם הכתיבה, אחרי שנסעתי וחזרתי מאיטליה, שם נפגשתי שוב עם המשורר האיטלקי ג'וזפה נאפוליטנו (תמיד אזכור איך ראיתי אותו לראשונה, בפסטיבל שירה במקדוניה, זה היה הפסטיבל הבינלאומי הראשון אליו הוזמנתי, הייתי מרוגשת, סקרנית וקצת חוששת, והוא ישב שם באיזו פינה חשוכה, באחת ממבואות המלון, גוו כפוף ופניו הוגות. הוא כתב. דמותו רזה, סגפנית, שיערו לבן מקורזל, פניו מוארים. את כל אלה ראיתי כשחלפתי על פני הכניסה, וחשבתי שהוא ודאי אחד המשוררים שהגיעו לפסטיבל, אבל אז עוד לא העזתי לגשת. אחר כך באו ימים אחרים, ונפגשנו שוב במקומות שונים בעולם), ואחרי שנסעתי וחזרתי מפריז, ולפני שאני נוסעת הלילה לפראג, ואחר כך לגרמניה, כמעט לחודש, ואחר כך לגאורגיה, לשבועיים, ואחר כך לפולין, ואני עוצרת כאן כי אי אפשר להאמין כמה אפשר להכניס בתקופה כל כך קצרה וכבר איני יודעת מתי שוב אכנס לכאן ואפגוש את עצמי ואת הכתיבה. אז למה אני שוב נכנסת לכאן דווקא היום, כשמכל עבר נלחצת עליי המציאות?

כי קרה שאתמול קיבלתי הודעה בזו הלשון:

דיתי יקרה, מה שלומך? ביום א' הקרוב, אני מקיימת מפגש כתיבה בביתי ששמו 'הייתי חלק מהנוף'. אני תמיד מקריאה שיר בפתיחה של כל סדנה והרצאה שלי, ובחרתי מתוך ספר השירים הנהדר שלך 'שיבת הבית ונדודיו', שהוא קצת תנ"ך שלי, את השיר בעמוד 100, מתוך המחזור 'ביקור חוזר'. רציתי לשאול אותך, האם השיר עלה עם ניקוד וכל סימני ההפרדה בין המשפטים לאינטרנט? יש מקום שאפשר למצוא אותו? רציתי לחלק למשתתפות. אם לא, אעתיק ואחלק. אם יש כזה בנמצא אשמח אם תפני אותי או אם תוכלי לשלוח לי למייל. המון תודה ויום נעים, יעל

עכשיו צריך להגיד כמה דברים דחוף:

אחד – יעל זו יעלינקה שזו בעצם יעלי, או יעל, כרמי, כלומר יעל כרמי, בעלת הבית של הבלוג המשובח הרגיש המרגיש הנשי המפתה היפה המעניין הזה –

http://saloona.co.il/yaelinka/?p=1797

והנה עוד לינק חשוב לאותו עניין:

http://saloona.co.il/yaelinka/?p=1635

ומה שלא פחות חשוב, היא מקיימת סדנאות לכתיבת בלוגים אישיים, נשיים, בשם "בלוג משלך", וכבר שלחתי אליה את אחותי ואת חברתי ואת כל מי שאני יודעת שידה קלה בכתיבה ושכלה מצוי בגופה וכל שחסר הוא רק שתפתח בלוג ותעלה את הגיגיה המרתקים ותשתפם עם העולם. והנה הדף של הסדנאות של יעל כרמי בפייסבוק:

https://www.facebook.com/%D7%99%D7%A2%D7%9C-%D7%9B%D7%A8%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92-%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%9A-477613929084711/

ויעל גם מקיימת מפגשים בבתים, הנה עוד לינק חשוב לאותו עניין:

http://yaelikarmi.wixsite.com/blogforyou

בקיצור אני עוקבת אחריה. ויש סיבה. יש בכתיבתה משהו רענן, תמיד משהו אופטימי, גם אם לא תמיד המציאות היא משהו. פעם כתבתי לה שהיא הסיינפלד של הנשים. וכן, יש בתיאור המציאות אצלה סוג של הומור שמפריך עמדות ודעות קדומות, הסתכלות אותנטית נקייה שחושפת רבדים שהיומיום אינו מקנה להם מעמד. והאופן שבו היא מממשת את חלומה, והאופן שבו היא מגשימה את עצמה, את כישוריה, את אהבותיה, פשוט ראוי להתבוננות וללמידה.

אז כן, יש סיבה מעולה מדוע לעקוב אחריה.

ובאשר לשיר, מדובר כאמור בשיר שבעמוד 100, בספר "שיבת הבית ונדודיו", שראה אור בקיבוץ המאוחד שנה שעברה. השיר בנוי על זיכרון מדומה, יותר נכון על צילום. את הצילום מצאתי באחת הקופסאות הללו, שבהן מונחים צילומים ישנים שאינך יודעת אם מישהו אי פעם יציץ בהן. יעלי (שלי, זו הפעם יעלינקה שלי, הבת המעצבת המוכשרת שלי, יעל קשלס) גילתה את הצילום, הגדילה ועיבדה אותו בכשרון, הוסיפה עליו, מסגרה אותו ונתנה לי אותו מתנה לאחד מימי ההולדת שלי. כעת תלוי הוא אצלי בבית ואני מביטה בו מדי יום. סבא ושלי וסבתא שלי, שלא ידעו עברית ומעולם לא התאקלמו בארץ, הגיעו לכאן בחוסר כל אחרי המלחמה. לימים נסעתי עם אבי ז"ל לבודפשט, והוא הראה לי את מקום לימודיו ואת מקום מגוריו ואת מקום העסק של המשפחה ואת מקום התפילה של המשפחה ואת מקום המחבוא, והבנתי שהמשפחה הייתה במעמד בינוני גבוה לפני המלחמה. אבל כשהם הגיעו ארצה, הם היו חסרי כל. הם שכרו חדר אחד ליד שוק הכרמל. בחדר הזה גרו סבא וסבתא ודודה אגי ודודה חווה. היה מטבח משותף לעוד כמה משפחות, שירותים משותפים, מקלחת משותפת, פרוזדור משותף. בחדר היה ארון, שולחן וארבעה כסאות, מיטה לא רחבה ועליה מצעים בערימה גבוהה מאד, מכונת תפירה וחלון. הורשיתי לבוא אליהם פעם בשבועיים, בשבת. סבתי נהגה להרתיח עם בואי חלב טרי, וכך הראתה לי את אהבתה. אי אפשר היה להחליף אתה מילה. היא הייתה יפה, רזה, דקה ונמוכה, שיערה הכסוף אסוף על ערפה ובארון הייתה לה צעיף פרווה עם עיניים ופה ושיניים שהיה נעים ללטף אותו.

לפני צאת השבת, כשהשמש הייתה נכנעת לערב ומוותרת על עצמתה, נהגנו לצאת ברגל לגן מאיר. זה לא היה רחוק, והלכנו לאט. ידענו בדיוק לאן, ידענו בדיוק כיצד. היה לנו שם ספסל קבוע.

והנה השיר:

ביקור חוזר

לִפְנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת / סַבָּא וְסַבְתָּא / חוֹבְשִׁים כּוֹבָעִים מַצְחִיקִים / כֻּלָּם נוֹתְנִים יָדַיִם / חוֹצִים אֶת נַחֲלַת בִּנְיָמִין / יוֹרְדִים בְּקִינְג ג'וֹרְג' / וּפוֹנִים לַסַּפְסָל הַקָּבוּעַ / תַּחַת הָעֵצִים בְּגַן מֵאִיר.

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים / קְטַנִּים עַל בִּרְכֵּי הַגְּדוֹלִים / מְצוֹפְפִים אֶת כָּל הַגִּילִים / אֶת כָּל הַשָּׂפוֹת / אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת / אֶת כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת הָרָעוֹת / אֶת כָּל יִסּוּרֵי הַפְּרֵדָה / אֶת כָּל הָאַכְזָבָה / אֶת כָּל הַבֶּכִי וְאֶת שְׂרִידֵי הַצְּחוֹק / מְצוֹפְפִים בְּתִקְוָה / בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹתֵינוּ / לִתְמוּנָה אַחַת.

 

והנה השיר גם בקובץ תמונה:

לפני_שהשמש_שוקעת_סבא_וסבתאתודה ליעל כרמי על העלאת הזיכרון הזה היום, והנה הדברים שכתבה לעצמה לומר בפתח המפגש שיתקיים בביתה ביום ראשון:

הייתי חלק מהנוף

מפגש כתיבה – יעל כרמי

בשבוע שעבר נסענו לתערוכת צילומים של עפר בר זיו.

את עפר אני מכירה מהגלגול הקודם שלי כסוכנת נסיעות.

עבדתי במשרד אמריקאן אקספרס בחיפה. כבר ידעתי שאני לא מסוגלת יותר להיות סוכנת נסיעות, סבלתי וחלמתי על הסדנה שלי.

במסגרת תפקידי טיפלתי בלקוחות IBM, והוא היה אחד הנחמדים שבהם.

הוא טס המון, ובשלב כלשהו גם התחברנו בפייסבוק.

זה קצת מצחיק, כי אני זוכרת איך פעם, לפני משהו כמו 6 שנים התנהל דיון שלם במשרדי התאחדות סוכני הנסיעות אם כדאי להיות חבר של הלקוחות שלך בפייסבוק.

היום דיון כזה לא היה מתקיים בכלל. בוודאי שכן וזה גם מתקשר לדברים שאומר בהמשך על כתיבה אישית ועסקית.

לתערוכה שלו עפר קרא  'רבדים של בית' – נקודת מבט אישית על ביתי בעמק.  ובה הוא מציג תמונות שצולמו ליד ביתו. ליד המקום בו גדל בקיבוץ סוללים. טבע, בית, נוף ופרשנות אישית שלו דרך מצלמה לדברים שהוא רואה.

כנראה שאין מקריות בעולם, וסיפרתי לו שלמפגש הכתיבה שלנו קראתי 'הייתי חלק מהנוף' והדברים מתחברים.

אנחנו בערב יום השואה, ולא ניתן להתעלם מהתאריך.

הנושא של 'נוף',  'בית' השיבה הביתה, חזרה הביתה ,געגועים הביתה, אנשים שבמשך המלחמה חולמים על בתיהם, ואחריה הולכים לעיתים דרך ארוכה, ברגל כדי לחזור הביתה.

למצוא מה שימצאו.

וחוזרים שוב ושוב הביתה גם לאחר שנים, בדמיון ובמציאות.

אחד המשפטים הידועים ביותר הוא זה של טשרניחובסקי

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא… / שאול טשרניחובסקי

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,

תיכף נדבר ונכתוב על הנוף שלנו.

החיצוני והפנימי.

החיצוני המוביל לפנימי וגם הפוך.

אבל נתחיל כמו תמיד בשיר.

מתוך – 'ביקור חוזר' שיבת הבית ונדודיו- עמוד 100 מאת דיתי רונן

בחרתי בשיר הזה כי יש בו תמונה. ובאחד השיעורים שלי בסדנאות ששמו 'העין כמצלמה, האוזן כאפרכסת', אני מדברת על כך שאנשים כותבים, מראים לנו במילותיהם את התמונה. כך שאם אנחנו הקוראים נעצום עיניים, נראה את התמונה ולא רק נקרא עליה.

על ספסל אחד בגן מאיר יושבת לא רק משפחה אחת שבה סבא וסבתא, הורים וילדים.

יושבות כל המשפחות כולן. הנוף הוא חלק מהן, נוף שלא נולדו אליו או גדלו בו, יעידו הכובעים המצחיקים הבולטים בנוף הישראלי, אבל אולי בישיבה על הספסל, באמצע הגן הם הופכים לחלק מהנוף וגם  חוזרים יחד, כמשפחה, אל הנוף ממנו באו. משם.

כמה הרבה יש בנוף הזה העכשווי, עבר והווה, שפת אם ושפה חדשה, פרידות ואכזבות, בכי וצחוק וגם תקווה, המגיעה בשארית כוחות המרמזת על מה שעברה המשפחה עד שהגיעה לספסל הזה התל אביבי כל כך בגן מאיר.

בברכה,

יעל כרמי

תודה ליעל כרמי, תודה לבלוגריות של יעל, לכל הנשים בעולם שכותבות ושלא כותבות, לכל הנשים בעולם שמתגעגעות.

ובסדר, גם לאנשים כולם.

פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | 2 תגובות

חופשת סמסטר

הרהור קצר על חופש ועל צמד המילים חופשת סמסטר.

המשמעות משתנה לאורך השנים. זה אותו חופש שמתקיים בזכות המסגרות המארגנות שמתקיימות סביבו, זו אותה חופשה ובכל זאת יש לה משמעויות שונות שאינן מתחברות זו עם זו.

כשהייתי ילדה, המשמעות הייתה שאמא שלי יוצאת לחופשה. חופשה אצל אמי הייתה תמיד מחוץ לבית, בדרך כלל לא עם ילדים. כלומר, משאירים אותי באיזשהו מקום ויאללה ביי, נוסעים. בדרך כלל תקעו אותי במקום שהסתדר להם, נגיד בכפר אתא או בכל מקום אחר שהסכים לקבל אותי ללא תמורה כספית. פעם אחסנו אותי בבית ילדים בשבי ציון. זה היה במימון של דודה בלנש, שהייתה ערירית, וזאת הייתה אמורה להיות גם "חופשה" עבורי. הייתי אולי בת חמש. חליתי מאד, חום גבוה מאד, והם נאלצו לבוא לבקר אותי בחוליי. נסענו לנהריה, קנו לי נעליים אדומות וגלידה ובו במקום החלמתי והוחזרתי לאחסון בבית הילדים.

כשהייתי סטודנטית, המשמעות הייתה שזה הזמן לעבוד באינטנסיביות, להרוויח קצת יותר בימים, ולהשלים בלילות את החובות לאוניברסיטה. נהגתי לארגן לעצמי עבודות במשק בית, בקונדיטוריות וכד', עבודות שנעשות בשעות היום, ובלילות כתבתי את העבודות שהיה עליי להגיש. זה היה מאתגר ואהבתי את האינטנסיביות הזו שדחקה בי. המסגור של הזמן אהוב עליי.

גם היום אני אוהבת את המסגור של הזמן, את חלופי העתים, את העובדה שמסתיים דבר אחד ומתחיל דבר אחר. וכיום המשמעות של חופשת סמסטר היא שאני יוצאת לחיי שלי. כאילו קודם לא חייתי את חיי שלי. אני מלמדת רק בסמסטר הראשון, בכל זאת יוצא שכשמתחילה חופשת הסמסטר, נפער איזה לוע בנפש שאומר לי לקום ולצאת לענייניי. אני נתקפת נדדת, לוקחת את המחשב, כמה בגדים, ויוצאת לדרכי.

כל זה מתחיל מסתבר הערב, עם צאתי לשבוע כתיבה. זהו אירוע הנדדת הראשון שלי השנה, ואחריו יבואו עוד נדודים.

אהיה במקום שאין בו WIFI, התאמינו?

אז אחלו לי בבקשה שבוע של כתיבה פוריה ומוצלחת, ושתשרה עליי הרוח, ונתראה באמצע בשבוע הבא 🙂

מאחלת לכולנו שבוע טוב 🙂

פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | 2 תגובות

סוף סמסטר א'

פתאם אני מצטערת שהסמסטר הסתיים. מהר מדי הוא הסתיים. ולמה אני מצטערת? הנה מה שכתבתי לראש התכנית בה אני מלמדת (מדובר בתכנית ללימודי תעודה, תואר שני בניהול מלכ"רים, לשעבר תכנית שוורץ). זה מסביר משהו מהחוויה.

אני חייבת לשתף אותך.

החבר'ה האלה שאת מסדרת לי כל שנה, מניין את מביאה אותם?

כל שנה אני אומרת די, מספיק, עשית מספיק למען החברה, העברת את הלפיד, נסעת מספיק, די, שבי בבית, כתבי את שירייך, טפלי בנכדייך, סעי למסעותייך, חיי את חייך. כל שנה אני אומרת, די. 

השנה הגעתי לפתח הקורס מדוכדכת למדי. תהיתי מדוע אני מתעקשת להמשיך לבוא. הרי השכר לא באמת שכר, הנסיעות מתל אביב מתישות, למרצים ולאמנים אורחים איני יכולה לשלם, והנה השנה גם לא אישרו לי בקשה שהגשתי לוועדה לניצול תקציב קשרי מדע. מה תועלת צומחת לי מכל זה.

והסטודנטים היו שם, עם העיניים הסקרניות שלהם, עם הרצון ללמוד, עם הנכונות להתנסות בתחום שלא היה מנת חלקם עד כה, עם הפתיחות להרחיב את עולם הידע שלהם. וזה כבש אותי. נכנעתי ללהט שלהם. אין טעם לציין שמות, למרות שהפיתוי גדול. הם פשוט נפלאים. כל אחד הוא פנינה. לשיעור השני כבר הגעתי עם אנרגיה  אחרת, של "עוד". וה"עוד" הזה הלך והתעצם משיעור לשיעור. כך עבר הקורס. וגם אחרי שחלף כבר זמן השיעור האחרון, הם נשארו שם יושבים על כיסאותיהם והיה צורך והיה רצון בעוד "עוד".

אז בסופו של דבר אני רוצה להודות לך. כי באמת, איפה מוצאים כאלה סטודנטים. אנחנו פשוט בני מזל שנפל בגורלנו לזכות בהם.

זהו, רק רציתי לשתף אותך.

אני מודה לך על ההזדמנות שנתת לי להמשיך ולהיות חלק ממסלול הלימודים של הסטודנטים שלנו.

תודה,

דיתי

פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | כתיבת תגובה