רשמי מסע – חלק ראשון

יומן הודי 2012

08.11.2012

אם הייתם אומרים שאמצא את עצמי היום מגלגלת אורז עם סמבר קארי חריף אש באצבעות חשופות ודוחפת את זה במקצועיות הודית עם האגודל הישר לתוך הפה המשתוקק ושותה קרדס (מעין יוגורט תוצרת בית בטעם אשל) צונן לקינוח, או שאלך לישון בחדר הומה לטאות, צרצרים, שפיריות פרופלור, חרגולי ענק ומני חומיינים מוזרים שרוחשים זוחלים קופצים ועפים בצבעים ובגדלים שונים, הייתי אומרת שנשתבשה עליכם דעתכם. אבל בתום 48 שעות של טיסות טרוטות, טרטורי דרך, ונסיעה אינסופית בדרכים לא דרכים משובשות קופצניות חשוכות כולל היתקעות אחת ארוכה כשמסתבר שאנחנו נוסעים בלי אורות קדמיים, זה נראה כמו הדבר היחיד שאפשר היה לעשותו. ליתר בטחון אני מדליקה את הדוד, כדי לנסות להסיר חלק מאבק הדרך.

על הדרך ונסיבות הגעתי לכאן אספר ודאי בהזדמנות אחרת. כעת, כשעה אחר חצות, דעתי נתונה למגוון השריקות והצפצופים, הצרצורים והגרגורים שממלאים את הלילה סביבי ועולים בשלל טונים ומנגינות מכל פינה, מכל עבר, מכל כיוון, חלקם בחדרי וחלקם מחוץ לחדרי, מתדפקים על דלתי. ועוד דעתי נתונה לפגישה שצפויה לי מחר בבוקר עם נשיא האוניברסיטה ומה אומר בישיבה שתתקיים לאחר מכן. אני מנקה מה שחייבת ולבסוף דוחקת את עצמי למקלחת, כדי לגלות שאין לי מגבת. גם אין ניר טואלט. מזל שהבאתי עמי דוגמאות.

במקלחת אני מגלה שהמים הקרים לא זורמים. כלומר, המים החמים בסדר, רק שאין זרם של מים קרים. אני שוטפת את עצמי בזרזיף רותח, נזהרת לא לקבל כוויות, ובדרך מנקה כל מה שאני מבקשת לגעת בו, ממושב האסלה ועד ידיות, מתגי חשמל וברזים, רק מה שחייבת כדי שאוכל סוף סוף להניח את עצמי על המיטה בין החיות. אני מצפה את המיטה במצעים שהבאתי עמי, נודפים ומפיצים את ריח אבקת הכביסה האהובה עלי בבית – הו כמה עוד אתגעגע לכך בהמשך ואיזה בזבוז להשתמש בהם כבר עכשיו – מסדרת ומותחת כדי להרגיש נוח, ובינתיים כבר שלוש לפנות בוקר. שממית משועממת ושבעה מביטה בי כעת מהקיר, סמוך לפינת התקרה, עיניה קודחות ואני מרגישה שפלשתי לחלקת האלוהים הקטנה שלה. הודו גדולה, אני אומרת לה, אפילו האוניברסיטה גדולה, קחי חדר אחר. היא מתבוננת בי וחושבת שדעתי השתבשה עלי. זה החדר שלה ואין לה שום מחשבה לחפש לעצמה חדר אחר. אני מנסה תנועות מהירות, היא מביטה בי בגיחוך. אני מוותרת, נותנת לה לנצח.

רוצה לישון אבל לא מוצאת איפה מכבים את אור הניאון שמעליי. המזגן מכוון ל 31 מעלות, מחמם לי את הנשמה, אבל אני לא מוצאת שום שלט. אני מזיעה כולי ומפעילה את המאוורר במהירות הכי גבוהה שיש. הוא רוטט, צובר אנרגיה, ומתגלה כרעשן לא רע שמחפה בטרטורו על חלק מקולות חבריי לחדר. אילו יצורים מוזרים יש כאן! עשרות סוגי חיפושיות שלא סגורות על עצמן, משהו בין חיפושיות לג'וקים, והכל בגדול, כל כך בגדול, ענק! ומיני צרצרים\חרגולים\צבטניים מוזרים שמניעים גופם הצר בפתלתלות יפיפייה, לסתותיהם וזנבם ארוכים מאד ומסתיימים בצבתות לא סמפטיות. אני רוצה לצלם אתכם – יצורים מופלאים שכמותכם, וכולכם כל כך  בהמוניכם, בכל מקום, כל הזמן, אבל מחליטה שלא להציק לכם.

למרות החיות, למרות הקולות, למרות החום, אני מאמינה שאוכל להרדם. אור הניאון מסנוור ומאיר הישר לתוך עיניי. המאוורר מטרטר בניסיון להפיח רוח חיים בטמפרטורה הלחה והגבוהה, לא מצליח להבריח את חבריי הסקרניים לחדר, שחייבים לנסות ללכת עלי או לטעום אותי בכל נקודה בה העור שלי חשוף. הידיעה שהעייפות תכריע, מנחמת. היא תתגבר על כל החיות, על כל הקולות, על החום הנורא, על הזיעה, על הרעש. אני צודקת. בשש בבוקר אני מתעוררת מרעש אדיר שבוקע מכיוון המרפסת.

09.11.2012

את ההתעוררות עם הרעש הזה אני מכירה מהג'ונגל בטרינידד. התעוררות לקול קריאות של ציפורים היא התעוררות שונה מכל יקיצה אחרת. היא נושאת עמה את בשורת ההתעוררות ושמחתה, תחושות שיתוף ואחדות עם היקום שהן מעבר ליקיצה האישית.

יצאתי למרפסת האחורית לחזות בתופעה – ציפורים בכל הגדלים, מכל הצבעים, מצווחות את שמחת היקום. בוקר טוב! עודי משתאה על שמחתן שמחתי, ואני מגלה שבית ההארחה נצב גבוה על גבעה, חולש על נוף עוצר נשימה. ממרפסת חדרי, שממקום בקומה השנייה של הגסט האוס של האוניברסיטה, נראים שדות אורז ואגם, מכובלים בערפל הבוקר. יער עבות מתחיל ממש למרגלותיי, נושק לבית ההארחה מתחתיי ונפרש מעבר לי עד שהנוף נחצה לשניים: חלקו הימני אגם וחלקו השמאלי שדות מעובדים בצהובים-ירוקים. בין האגם לשדות, שביל שחרצו גלגלים, ומעבר לאגם ולשדות – יער שנמשך לתוך גבעות ירוקות. אני ממהרת להכנס למקלחת, עוד מעט מביא שומר הבית את התה ההודי של הבוקר.


ובכן הגעתי למחוז חפצי. אחרי ארוחת בוקר הודית טיפוסית של אידלי עם צ'טני וסמבר, נפגשתי עם שניים מהסטודנטים ואחר כך עם פרופ' רייצל ברי (אתה הכרתי מהרצאותיי הקודמות כאן והיא זו שהזמינה אותי להגיע לכאן עכשיו). כשהפרופ' מנידה עפעף, דברים בעולם נעשים. כולם כאן עוברים לדום מתוח כשהיא עוברת, חלקם מצדיעים (אשכרה, מצדיעים כמו בצבא). היא לא הספיקה להגיד מה לא בסדר, וכבר כל צוות בית ההארחה עמד כאן על הרגליים ודאג להביא שולחן כתיבה, כסא נוח לעבודה, רהיטים חדשים לפינת הישיבה ועוד ועוד כשכולם מבטיחים שעד הצהרים הכל יהיה בסדר.

רייצ'ל השאירה כאן את הנהג שלה כדי שישגיח על הפועלים ובעיקר על המחשב האישי שלי וחפציי האישיים, לקחה את המפתחות וירדה לרכב. ראשון הלכנו למרכז המשאבים, שם הוצג בפניי חדר העבודה החדש שלי (מקסים! איזה כיף! באמת הכל חדש שם והחדר חמוד מאד), צמוד לחדר העבודה שלה. אחר כך ערכנו סיור בספרייה, נפגשנו עם נשיא האוניברסיטה, וגיבשנו יחד כמה נקודות ראשוניות לעבודה משותפת. בכל אותו זמן עבדו כאן בחדר כמה וכמה פועלים, החליפו צנרת, סידרו וטיפלו ושיפצו, החליפו רהיטים, ניקו ומרקו. מחר אצא לקניות בשימוגה, העיר הקרובה, על טוסטוס (אשלח צילום, מבטיחה!) ואביא לכאן כל מה שלא סחבתי מהבית. בשלושת החודשים הקרובים צפויה לי כאן עבודה רבה. האתגר והתענוג גדולים והציפיות שלי מעצמי הם בערך כמו הציפיות שלהם ממני.

לקראת הערב מגיע לחדר שלי רוהיט עם המחשב הנייד שלי כשהוא מחובר לאינטרנט. איזו הקלה. הוא משתהה, מסדר ובודק שהכל עובד, ויוצא. אני מבקשת ליצור קשר עם ניסן, אבל קולות תיפוף רועמים, חזקים וקצביים עולים מרחוק, קוראים לי למרפסת. אני ממהרת לצאת, סקרנית לצלילים. על השביל הרחוק, צמוד להרים שבאופק, בין האגם והשדות לבין היער, פוסעת כנראה עדת מתופפים. אני רואה אנשים בלבן פוסעים בקבוצה, נראה שקבוצת המתופפים קוראת לאנשים להתכנס, כי אנשים, כולם לבושים לבן, מגיעים משום מקום, אין בתים באופק, רק שדות ואגם ויער, הולכים אחרי המתופפים בשיירה לא מסודרת, לעבר היער, נבלעים בין העצים. עכשיו מצלצלים פעמונים. יש כנראה מקדש אי שם בלב היער שמעבר לשדות. החשכה יורדת, ומן היער עולים קולות. הערב חג קדוש כאן, Diwalli, צלצול הפעמונים ממשיך ומעורר געגוע. רוב הסטודנטים נסעו לעשות את החג עם משפחותיהם.

ברוך ברנר מזכיר לי שיום שישי היום, ערב שבת. הדלקתי נרות ועוד מעט ארד לבד לחדר האוכל, אורחת יחידה בכל הגסט האוז. אשב לבד, בפינה האהובה עלי, עם הפנים ליער, לנוף, ואוכל אינדיאן סאות' טאלי עם סמבר קארי. אני מתגעגעת למשפחתי. אנסה לדבר עם ניסן. השיחות אתו תמיד מעודדות אותי.

בלילה מאוחר אני מקבלת מייל מלא אהבה ושמחה על בואי מרייצ'ל ובו שיר חדש שכתבה בהשראת הפגישה אתי היום. השיר הוא מפגש חשוף וכן בין  שני אני, I ו- i, לשיחה נוקבת על מקומו של כל אחד מהם בשטף החיים. אם רייצ'ל תרשה לי, אביא את השיר כפי שהוא. בתגובה כתבתי לה שההכרה בקיומם של שני ה"אני" כנפרדים היא חלק מההכרה באחדותם.

כבר אחת אחר חצות, אנסה להתארגן וללכת לישון. 

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מסעות בעקבות היצירה והמחקר, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

18 תגובות על רשמי מסע – חלק ראשון

  1. Dorit הגיב:

    מדהים אחותי וכיף שאת משתפת. דורית

  2. nissan הגיב:

    תודה על השיתוף , , הודו חוויה מעולם אחר , , , ,
    ניסן

    • ditironen הגיב:

      הודו אכן חוויה מעולם אחר. מצד אחד אני נמצאת רחוק מכל מקום אחר, מצד שני אני במרכז העולם וכל מקום אחר רחוק ממני. הבוקר יצאתי להליכת בוקר של שעה – אני אשכרה בג'ונגל!

  3. Nissan Ronen הגיב:

    נפלא..
    מה אני עושה כאן???

  4. דר' נעמי יפה הגיב:

    דיתי יקרה
    מרגש לקרוא את רשמיך הראשונים מהמקום והאנשים שנפגשת עמם. מאחלת לך שהות מאתגרת
    נעמי יפה

    • ditironen הגיב:

      תודה נעמלה – השהות כאן בהחלט מאתגרת ביותר – מקווה להחזיק מעמד ! בנשיקות הודיות, דיתי

      • שני הדסה הגיב:

        דיתי יקירתי, ואני מיד בשובי הבקר מבורמה כתבתי לך: הנסעת?? נסעת גם נסעת! נסעת, נוסעת, קצת קצת נוסעים איתך, במילותיך, איזה כיף. בורמה מדהימה! אבל ללא כל ספק היא נחוותה בצורה שונה. מחכה לשמוע עוד. הדסה

      • ditironen הגיב:

        ברוך שובך הדסה! ו…נו אם כבר אנחנו במזרח, אז ספרי קצת על בורמה! היא ודאי קסומה ביותר!

  5. ענת הגיב:

    הרגת אותי עם ה-31 מעלות.
    "הגסט האוס של האוניברסיטה" זה בית הארחה שהאוניברסיטה מפנה אליו את אורחיה, או שזה מוסד שמיועד רק לפרסונל של האוניברסיטה? וכשהולכים אורות קדמיים ברכב לא מקובל להחליף נורות?…

    • ditironen הגיב:

      ענת ה-31 מעלות לא הצליחו להרוג אותי, וזה היה אני מקווה די חריג. אחרי הכל מזג האויר בדרך כלל בעונה זו (חורף) נעים ויורד לפעמים אפילו עד 13 מעלות, אבל… שינויים גלובליים וכו'.
      עובדי האוניברסיטה גרים בבתים ובדירות שפזורים ברחבי האוניברסיטה (היא ממש ענקית). הגסט האוס כאן מיועד למוזמנים של האוניברסיטה, כמוני. זו לא תקופה לבחון דברים, כי כולם חוגגים כאן את הדיוואלי עכשיו, אבל האמת שבינתיים אני די יחידה בבית ההארחה לבד מפה ושם אורחים מזדמנים מקומיים, מרצים אורחים שמגיעים ממקומות רחוקים להעביר כאן הרצאות. מערביים אין כאן בכלל.
      לגבי האורות הקדמיים – אני לא מתמצאת אבל נדמה לי שהתקלה הייתה באיזה פיוז ולא בנורה. בכל אופן ראיתי הרבה ידיים נדחפות לאיזה חור בתחתית הדש-בורד של הרכב והם כנראה סידרו את זה (כאן צריך בשביל זה עשרה יועצים ושלושה פועלים) והמשכנו בשלום בדרכנו.

  6. sarka regev הגיב:

    מחכה בקוצר רוח להמשך היומן ועוד יותר לפגישתנו אנו

    • ditironen הגיב:

      אני עדיין לא יודעת מה התזמון האופטימלי של הפוסטים – שומרת לא להכביד, לא להעיק ולא הטריד ומקווה שהמתח אל יאבד.
      מחכה לך כאן עד שתגיעי, איזה כיף!

  7. Sara Shafir הגיב:

    הי דיתי לה הקטנה שפורצת בגדול לעולם השלישי(?)
    קראתי את תולדותיך החלק ב' של מסעך ומה שמרשים כמעט כמו שטף כתיבתך הם הצילומים המדהימים שאת מצלמת…איזה נופים וצבעים ומלבושים….למה אינך מתכסה בצעיף הלבן המגן מפני האבק? לפחות קני אחד כזה שנוכל למוש אותו ….האם את מתגעגעת ארצה בכלל? את מתכוונת לחזור? שטף הכתיבה ,הבילוי הניידות והצבעים – משכיחים!!! זכרי אותנו וכתבי על עבודתך. להת' דיתילה וכל טוב
    קרובתך מהמולדת

    • ditironen הגיב:

      אל דאגה, שרה יקרה, לא עולה על דעתי להישאר כאן וחלילה לי מלשכוח איש או אישה – מבטיחה להמשיך ולכתוב, באישי וגם בבלוג – בהמון אהבה וגעגועים –

  8. ditironen הגיב:

    שרה יקרה ואהובה, בפוסט הבא אכתוב על העבודה. אני קצת מפגרת אחרי האירועים… אבל מבטיחה! ועל כל היתר, בהתכתבות האישית שלנו באמצעות המייל – בהמון המון המון געגועים ואהבה –

  9. אורנה ריבלין הגיב:

    היי דיתי ,
    חיפשתי ,חיפשתי את החלק הראשון והנה מצאתי אותו יחד עם השממית והחיות הקטנות בחדרך וקולות הציפרים .
    וואו , איזה מסע מופלא (קראתי כבר את החלק הרביעי ) .
    אני חושבת שאת החלק השני החמצתי … אחפש אחריו ….
    אורנה ר.

    • ditironen הגיב:

      הי אורנה יקרה אני שמחה שאת נהנית. היום הסתיים קציר האורז ותם, ובני בן מגיע לבקרני ואני כה מאושרת!
      נשיקות יקרה,
      דיתי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s