רשמי מסע – חלק שני

יומן הודי 2012

10.11.2012

לא קמתי הבוקר. אפילו צווחות הציפורים לא העירו אותי. בתשע פקחתי לראשונה עיניים והתפללתי שהשעה חמש בבוקר ושיש לי עוד כמה שעות לישון. אבל השעה הייתה תשע והיה עלי להספיק לרדת לאכול, להתקלח ולהסתדר לקראת הנסיעה עם רוהיט ומגה לשימוגה. ארוחת הבוקר כללה 3 צ'פטי בצלחת נירוסטה עם צ'טני וסמבר (מתי אלמד לקחת אתי את הטלפון ולצלם עבורכם את המנה?) ותה לקינוח – טרפתי מהר, ועליתי להתארגן. ב- 11 כבר היו כאן מגה ורוהיט, מי אמר שההודים לא מדויקים, אליהם הצטרפה אחותה הצעירה של מגה, ורשה, שלומדת רפואה בצפון קרנטקה. בינתיים הסתבר ששני ההורים של מגה הם רופאים (מעולה, אפשר להיות רגועים, יהיה מי שיטפל בי במקרה חירום), שיש להם בית חולים פרטי משלהם בו עובד האבא ושהאמא – אישה עם אידיאולוגיה יוצאת דופן שלא מקיימת מנהגים מסורתיים, עבדה תמיד במסירות והניחה לאם בעלה לגדל את שלושת בנותיה – עובדת כבר כמה שנים במרפאה שממוקמת בסלמס של שימוגה ונותנת שם את כל הנשמה. אחרי שבמשך שנים התושבים רגמו את המרפאה שלא ענתה על צרכיהם והדירו ממנה את רגליהם, הפכה המרפאה, מאז שאמה של מגה עובדת בה, לשם דבר בכל האזור ולמבוקשת בקרב על תושביה העניים של כל שימוגה. אני כותבת זאת גם כי בדרך חזרה משימוגה לאוניברסיטה קפצנו לבקר במרפאה ואפשר היה להבין את דבריה של מגה באופן ויזואלי ביותר – אני מקווה שעוד יצא לי לכתוב על כך.

שימוגה מרוחקת מהאוניברסיטה כ-35 ק"מ, אך הדרך אליה וממנה ארוכה יותר. למרות שחלקים ממה נסללו בשנתיים האחרונות, חלקה משובשת וחלקה כוללת קטעים לא סלולים (או ליתר דיוק סלולים בשכבות מתפרקות, מה שיוצר בורות ענק).

לפני שיצאנו, מגה הציעה שאחבוש כובע ושאלבש משהו עם שרוולים ארוכים בגלל השמש. מזל שקניתי כובע קש בשדה התעופה בבנגלור, חשבתי והודיתי בלבי לשרקה שהפצירה בי לעשות כך. מגה כרכה סביב ראשה שאל גדול אותו סובבה על מצחה סביב עיניה, אזניה, עורפה ואפה במיומנות מדהימה, עד שרק חריץ עיניה נבט מפניה. מאוחר יותר הבנתי שכיסוי זה דרוש מפני אבק ועשן, לא פחות מאשר מפני השמש. יצאנו בשעת צהרים, השמש עמדה באמצע השמים, האוניברסיטה הייתה כמעט ריקה.

עליתי על הווספה של מגה, חבקתי את ירכיה ויצאנו לדרך. החשש שהיה לי מפני נסיעה במושב האחורי של הווספה, התחלף בהנאה גדולה. המגע הבלתי אמצעי עם הבא לקראתי, אפשר לי לחוות ללא חציצה את המקום אליו אני באה בדרכי ואת כל הסובב אותי – מעין מצב של עירור מוגבר, מצד אחד, ושל נינוחות שקטה ובוטחת, מצד שני. הרפיתי את גופי והנחתי לדרך לטלטל אותי, לשמש לצרוב אותי, לרוח לסחוף אותי, לנוף לשכר אותי. הייתי כמעולפת שאין לה אלא להתמכר לחדוות העילפון.

את הצילום שאני מצרפת כאן צילמה ורשה, כשהיינו כבר בדרך חזרה.

הדרך מהאוניברסיטה לשימוגה עוברת תחילה בשדות אורז. אלה מדורגים בעדינות על הנוף מימין ומשמאל, מדורגים גם בגובהם וגם בציבעוניותם – מצהוב מזהיב כבד ראש ומכיר תודה בחלקות הנמוכות עד ירוק רענן וצעיר בחלקות הגבוהות.

לצד שדות האורז, חלקות של קנה סוכר גבוה בשיא פריחתו. אשבולות הקטיפה מתנועעים ברוח ומבריקים עתה באור השמש כמברשות כסופות, נישאות כזנבות גאים ומפוארים כלפי מעלה.

ובין לבין ניצבות חלקות של מטעי ארקנט (על משקל קוקונט Areca Nut), סדורים בשורות ישרות, דקליהם צרים וגבוהים, צמרותיהם מניבות שפע פרי בשל, ביניהם שיחי בננה דשנים. על חלק מעצי הארקנה מטפסים שיחי וניל ופלפל שחור.

בחלקות אחרות, פה ושם, סמוכות לבתים, חוגג הראגי, פורש כפותיו לשמים בשמחה, זרעיו ממלאים את אצבעותיו.

בין השדות, במרחק נסיעה של כמה דקות טובות, פזורים כפרים צבעוניים, בקתות רעועות עשויות לבני בוץ שרופים, חזיתותיהן מקורות והם נושקים לכביש בצבעי טורקיז עזים.

לצד על בית חלקה גדורה במוטות עץ לא מעובדים המיועדת לחיות המשק וסביבם, בתוך הבוץ והרפש, המולת זאטוטים, פרות, עזים, כבשים, כלבים, תרנגולות וחזירים.

לאורך הדרך החולפת בתוך הכפרים, פרושים על הכביש פיסות ברזנטים מפלסטיק כחול, או צהוב ועליהם עתים זרעי ראגי חומים, ממתינים לגלגלי המכוניות שתעבורנה עליהם ותשלופנה אותם מבתיהם. עתים מתלפים זרעי הראגי בזרעי תירס צהובים-זהובים-אדמדמים, שממתינים לייבוש. על זרעי הראגי הקטנים והחומים יעברו כל הרכב, ואת זרעי התירס, יעקפו.

בין חצרות הבתים ובכניסה אליהם, משטחים פרושים של אגוזי ארקנט מתייבשים, חלקם נחים בתוך מזרוני קש קלועים וחלקם על גבי ברזנטים מפלסטיק.

בין הכפרים פוגשת הדרך בעדרי צאן מובלים בידי רועים מאזור רג'סטאן, חלקם ילדים וילדות וחלקם בוגרים. רועים אלה עושים את חייהם בנדודים וסוחרים בצאן. ראיתי רבים מהם ברג'סטאן, אבל זו פעם ראשונה שאני רואה אותם כאן, בדרום. אני זוכרת אותם חוצים את הדרך – שבט שלם על נשותיהם וטפם –באחת מנסיעותיי בצפון. מגיחים היו משום מקום, מאחורי הר או גבעה, מובילים במהירות שלא תאומן שיירת גמלים הנושאים על אוכפיהם מזרונים קלועים מחבלים ובתוכם מכורבלים תינוקות בני יומם, כשמכיסיי האוכפים מבצבצים ראשים של גדיים ושל טליים רכים. תוך שניות נעלמה השיירה הצבעונית כולה מאחורי הגבעה הסמוכה שמעבר לכביש, מותירה אחריה ענן אבק מתאבך. אם אמצא, אוסיף כאן בהמשך את הצילום המדהים שהצלחתי לגנוב תוך מנוסתם.

אני יושבת וכותבת את התיאורים הללו, נזכרת במסעותיי הקודמים ומבינה שהרביתי לאחרונה בנסיעות להודו. נסעתי לכאן לראשונה ב-2008, ומאז הייתי כאן חמש פעמים. עכשיו אני יושבת כאן בחדר, כולי נוטפת זיעה, ובין לבין אני מעיפה מעליי את חבריי, שעכשיו בחום הנוראי הזה ממש נדבקים אלי. החשמל כאן לא עובד מהצהרים, ורק לעתים יש לי הזדמנות להטעין את המחשב הנייד שלי. אני יושבת עם נר, מתפללת שהמסך לא יכבה. בינתיים פשטה השמועה על בואי וכל חיות היער בעלות הכנף והזוחלות שיכולות להגיע אל חדרי, מתקבצות ובאות. חלקן מנסות את אור הנר, ונופלות שדודות צרובות למרגלותיו, וחלקן מעדיפות את מסך המחשב, נצמדות אליו ומפלרטטות עם האותיות שנכתבות עליו. עכשיו אני מגלה חיה חדשה על המסך, סקסית למדי, עם זנב מתרומם ובקצהו צבט. הופ, היא עפה! למה עליי??? אני חייבת לברר את הסיבות שמביאות אותי דווקא לכאן, למרכז העולם, ללב העמוק של היקום ובלבד שאשאיר בסוף הבירור את סימני השאלה פתוחים לסיבות אחרות, נוספות, חדשות.

לא מתאפקת מצרפת דוגמית מאחת החיות המוזרות שגרות בכפיפה אחת עמי. הנה מן גמל שלמה רזה וארוך משהו כמו 30 ס"מ (רוחב האריח 35 ס"מ), שנראה במבט ראשון כמו עלה שנשר מעץ. והיצור החביב הזה חכה לי הבוקר ליד דלתי, ככה סתם, פשוט היה שם כששבתי מהליכת הבוקר. בתחילה אפילו לא זיהיתי אותו, ורק אחרי שנכנסתי קלטתי: הלו! יש לך חבר חדש! עשיתי לו ישר בוק (כמובן רק אחרי שהחלפנו כמה מילות הכרות ידידותיות) אבל מהבושה של ההתלהבות שלי ממנו אני לא מלאה אתכם בכל זוויות הצילום.

בין לבין, באחד מרגעי החסד בהם הגיע חשמל, הרתחתי לעצמי מים עם המזלג החשמלי בכוס הזכוכית שהבאתי מהבית. לצד התה פינקתי את עצמי עם עוגייה מתוך שקית העוגיות שקניתי היום בשימוגה וגיליתי שעוגיות הקשיו פקודה, שנראות בצילום כמו עוגיות חמאתיות-פריכות-רכות-מבטיחות-גן-עדן בטעם קשיו ובמרקמו העדין, הן עוגיות יבשות וקשות בטעם כמון. החום כאן בלתי אפשרי, לפעמים גם הטעמים.

אחרי שחולפים על פני שלושה כפרים חקלאיים המרוחקים זה מזה וביניהם שדות, מתחיל היער. מהמושב האחורי של הווספה, היער נראה ומוחש רומנטי וקסום. הטמפרטורה יורדת באחת בחמש-שש מעלות, האויר נעשה צונן, נקי, נעים. בתוך היער, משני צדי הכביש, ניתן להבחין בתלי נמלים – מבני חמרה ענקיים שצורתם מגדלי ארמונות. הכביש באזור היער שומם ושקט, קצת מאיים. אין רכב, אין כלב, אין עזים, אין אדם. הכביש מוקף עצים מכל עבריו, והם מסוככים עליו ומחפים אותו.

הנסיעה ביער קצת מלחיצה, אני מרגישה את המתח בעורפה של מגה. ליאופרדים עדיין מסתובבים כאן, אורבים לציד. אני מרגיעה את עצמי – שום ליאופרד לא יבוא עכשיו באור יום, בטח לא כשאת נוסעת בווספה – הרי הסבירו לך שהם מגיעים לאזור האוניברסיטה רק בלילה (ועל כן אסור לך לצאת מבית ההארחה אחרי שמונה וחצי בערב) – ונזכרת בשליח שהגיע בריצה טרופה בצהרי היום מתצפית קרובה אל עבר תחנת ההאכלה של הפילים בה ביקרתי בג'ונגל של נגרהולה, כדי להתריע על הליאופרד המתרקב, וכיצד כל המבקרים בתחנה מילטו נפשם ונפוצו תוך שניות לכל עבר, איש איש למכוניתו.

במהלך הנסיעה בתוך היער חולפים על פני שני כפרים מרוחקים זה מזה – בתיהם מגודרים על חצרותיהם מכל עבר בגדר עץ גבוהה ומסורגת היטב, ושער מסורג נועל עליהם. אימת הליאופרדים נכרת בכל צעדיהם, ואני נזכרת בסיפורם של רג'אני ופאתיל. הם בנו את ביתם היפה והמרווח בקצה הג'ונגל, לא רחוק ממייסור, בסגנון קרנטקאי מסורתי – חצר אמצעית פתוחה לשמיים, בלבה אגן מונמך לאגירת מי גשם, סביב האגן אכסדרה מוגבהת ממנה נפתחות דלתות לחדרי הבית. בוקר אחד גילו שבלילה ביקר אצלם ליאופרד וטרף את הכלב, שהיה בחזית הבית. כשביקרתי אצלם סיפרו לי זאת בנימת התנצלות, כהסבר מדוע היה עליהם לסרג את תקרת החצר הפנימית, מחד גיסא, וכהדגמה להשתלטות האדם על שטחי המחייה ומקורות המזון של חיות היער, מאידך גיסא. רג'ני ופאתיל היקרים! הם מגדלים שלושה כלבים ושני חתולים בביתם, מאכילים בחצר הבית פעמיים בשבוע למעלה מחמישים קופים בבננות שהם מביאים מעודפי השוק. הקופים מתרוצצים במרפסת ועל גג ביתם, בין עצי החצר ובחלונות הבית, מעירים את יושבי הבית בבוקר ולפעמים גם רבים ביניהם. במיוחד זכור לי בֶּפָּה השובב, שנוהג להתייצב כל בוקר בחלון המטבח כדי לקבל עוגיה. אחרי שרג'אני נותנת לו עוגייה, הוא מפנה את המקום בחלון לבת זוגו, שמתייצבת על החלון עם תינוקה הקופיף. בצילום: רג'אני נותנת עוגיה לקופיף הצעיר, בנו של בפה.

והנה אני לא מתאפקת ומכניסה עוד כמה צילומים של בפה בפוזות שונות. הקוף הזה כל כך מצחיק, שפשוט אי אפשר להפסיק לצלם אותו:

בצילום הימיני, בפה עומד על ארון החשמל שבמרפסת ובודק את השתקפות דמותו בחלון חדר השינה, ובצילום השמאלי הוא מהלך על מעקה המרפסת לאחר שסיים להתנדנד בנדנדה.

אהבתי לרג'אני ולפאתיל כה רבה וגעגועיי אליהם כה עזים עד כי עצם הזכרון מעלה דמעות בעיניי. בקרוב יהיה לי סים מקומי ואתקשר אליהם. הנה אעלה כמה צילומים מביתם האהוב

הצפרדע שבצילום הימני שמו קָפֶּנָה, והוא מגיע פעמיים ביום לטבול בקערת המים שנותרה על מרפסת הבית לאחר שהכלב נטרף על ידי הליאופרד. כפי שרואים בצילום, לעתים קפנה מזמין לטבילה גם את נשותיו. האישה המקסימה משמאל זו רג'אני, ברגעים הנדירים בהם היא מרשה לעצמה לשבת לשתות כוס תה במרפסת ביתה.

הדרך החולפת בלב היער סלולה ברובה היטב, אבל חלקים ממנה מפותלים ודורשים האטה. מאטים גם כל פעם שצריך לעקוף אוטובוס ישן ומקרטע, שפולט סביבו ענני שחור, ובכל פעם שמגיח ממול אוטובוס או כלי רכב אחר שאינו דו גלגלי. בנסיעה מחוץ לאזור היער, מאטים גם כשחולפים על פני עדרי הכבשים והעזים, אך אלה גם אלה אינם רבים כאן. כשהיער הולך ונעשה דליל, מופיעות ערימות אשפה לצד הדרך ומעידות על אזורי יישוב. חולפים על פני עוד כמה כפרים, חלק מבתיהם בקתות וחלקם כבר בנויים כבתי אבן יציבים וחזיתותיהם משמשות סדנאות לתיקון של חלקי מכונות, מכוניות, גרוטאות ובעיקר אופנועים. זהו עוד סימן שמתקרבים לעיר. הודו היא גן עדן ממוחזר: אין לך דבר כאן שיסיים את חייו בלי שתמצא לו שימוש חוזר.

שימוגה מתנפלת על הבאים בשעריה בלא שהייה בגיבוב של אופנועים נדחקים בין משאיות, לכלוך, צופרי מכוניות, הולכי רגל, פרות, רוכבי אופניים, אבק, דוכנים של שוזרי פרחים, כלבי רחוב, משאיות ישנות פולטות סירחון שחור, דוכני פירות רעועים, צחנה, צעקות, שתי ילדות בבגדי בי"ס מגוהצים עם עניבות, ריקשות שמנווטות את דרכן בין הולכי רגל-כלי רכב-ערימות אשפה, המולה, חבורת נערים בבגדי בי"ס מבהיקים עם עניבות, בוץ, פקקי תנועה, רפש, דוכני קוקוס, אוטובוסים מקרטעים והכל בערבוביה חסרת היגיון וסדר ובין ובתוך כל אלה מתרוצצים ילדים יחפים בבלויי סחבות, הקטנים ערומים בפלג גופם התחתון, מריצים במקלות מאולתרים גלגלי אופניים חלודים וצוחקים.

(הכנסתי כאן את התמונה של מגה ושלי כדי לקחת אתנחתא מהמולת שימוגה)

אנחנו משרכות דרכנו בים ההמולה. חלק מהדרכים סלולות ומגה יודעת את הדרך, נוסעת בביטחה לסופרמרקט שממוקדם מתחת לסניף של חברת סלולר מקומית. זהו בניין בן שתי קומות, שאף אחת מקומותיו אינה במפלס הקרקע: עליך לרדת גרם מדרגות אחד כדי להגיע לסופרמרקט, או לעלות גרם אחד כדי להגיע לחברת הסלולר. דגם בנייה זה של מבנה מסחרי במרכזי הערים אופייני להודו וראיתי רבים כמוהו במייסור ובערים אחרות. ירדתי מהווספה – ותוך שהרגל מתרוממת מעל הווספה חשבתי כמה מזל יש לי שככה הרגל שלי יודעת להתרומם בקלות כאילו נולדתי על המושב האחורי של הווספה כי אחרת אחת משתינו לא הייתה מגיעה בשלום למקומה. בעניין זה חשבתי גם שאם אמשיך לשבת כאן ולכתוב לכם בלי להזיז את עצמי, לא אוכל להשתחרר מהווספה בפעם הבאה. אז מחר מה שלא יהיה אני סוגרת על תכנית פעולה בנושא זה.

כבר לילה, אני מתפנה לדבר עם ניסן – מחר צפוי לי יום רגוע – כולם עדיין בחופשת הדיוואלי.

11.11.2012

אתמול בהפסקת החשמל הייתה לי הארה: אם איני רוצה שחבריי לחדר יטרידו אותי יתר על המידה, עלי לפנות את עצמי מהם, כלומר להדליק את האור בחדר הכניסה ולכתוב לאור המסך. זה עבד! עדיין נאלצתי לשלוף מדי פעם ברחש או יצור אחר שזהותו לא ידועה מתחת לבגדיי ולשלח אותו לחופשי, אבל רובם פשוט לא היו כאן, בכל אופן לא עליי. וההארה כמובן עוסקה בחבריי בני האדם ולא בחבריי לחדר.

שדה האורז שבעמק למרגלותיי הולך ומזהיב מיום ליום. מחלקו הימני משתפל הזהב בהדרגה לעבר הירוק הטרי שבמרכז השדה וחוזר לצבעי הזהב בחלקו השמאלי. קולות אדם עולים מהעמק, אך דמות לא נראית בו. חדרי מלא קולות רחוקים שקוראים לי החוצה, לנוף. אמש, לפני החשיכה, שמעתי קולות שכשוך מאזור האגם. יצאתי למרפסת והבחנתי בשני דייגים יושבים בתוך סירת קש עגולה, מעין גיגית קטנה מצופה זפת וחותרים במשוטיהם כדי להרחיק עצמם מהגדה (צילמתי סירות כאלה על שפת האגם אותו הקפתי בהליכות הבוקר במייסור אבל מצרפת צילומים שלהן במפגש שלוש הנהרות, בו ביקרתי עם סוג'טה. בשני הצילומים הסירות הפוכות – וכדאי לשים לב לקוף שמימיני ולאורז שהוגש לו ולחבריו כמנחה על עלה בננה).

אוף, כמה חם פה. שוב אין חשמל. מה יהיה. ממש לא כיף ככה.

לקח לי שלוש דקות כדי למלא את עגלת הסופרמרקט שבשימוגה באבקת כביסה, חומרי ניקוי ומגוון מוצרי הימליה, עוגיות (כן-כן, קשיו פקודה, לא אחזור על השגיאה הזו), במתנה צנועה להורים של רוהיט אצלם הוזמנתי לאכול צהרים – ובשתי חפיסות של מגבות בד פשוטות משובצות אותן ביקשתי לפרוש בארון מתחת לבגדיי, כדי שסוף סוף אוכל לפרוק את המזוודה. עליתי על הווספה ונסענו לבית של ההורים של רוהיט.

כמו שלבה הסואן של שימוגה סרוח, דחוס ונוטף סחי, כך רחובותיה הפנימיים, המיועדים למגורים, שקטים, נקיים, נאים וסדורים. ביתם של ההורים של רוהיט קטן וצנוע.

בחזית הבית מקבל את פניי ציור טרי של רנגולי(RANGOLI)  יפיפה – ציור גיר שצויר לכבוד בואי על רצפת הכניסה, לפני השער, פינותיו המפותלות פונות צפונה, דרומה, מזרחה ומערבה, מזמינות את הרוחות הטובות שתבואנה אל הבית מכל כנפות הארץ. יש כאן ספרי הדרכה ליצירת רנגולי ונערות מתרגלות את ציורם מגיל צעיר בתחרויות שמתקיימות בבתי הספר ובמפגשים חברתיים. אנחנו מחנות את הווספה, נכנסות לחצר ומגלות בתוכה עוד כמה רנגולים קטנים יותר שמסמנים את הדרך פנימה.

בכניסה לבית שיח הטולסי TULSI)) הקדוש בתוך עציץ מיוחד.

ניתן למצוא את צמח הטולסי בכל בית הינדי. הוא בעל סגולות רפואיות (גם תה בעל טעם נפלא!) ובני הבית מזכים אותו מדי בוקר, לפני הרחצה ולפני הפוג'ה, בטקס דתי משלו.

חולצים סנדלים ונעליים ונכנסים הביתה. פנים הבית צונן ונעים. רצפת הבטון צבועה בצבע אדום כהה וסמיך, שמגעו נעים לכף הרגל, רך, מבריק בניקיונו וצונן. הרגל מבקשת לחוש עוד, מפלרטטת עם הרצפה.

רנגולי קבוע מעטר את סף הכניסה של הבית לכל אורך המפתן,  נושא בפתלתלות מנורות שמן (דיפה – ועל כן החג הנחגג עתה, חג האורות, נקרא גם דיפוואלי). התקרה נמוכה, וחדר הכניסה הקטן משמש גם כחדר מגורים קטן וגם כחדר אוכל. על קיר הבית המרכזי, מעל שולחן האוכל, ממוסגרים תמונותיהם של סראסוואתי אהובתי, גאנש ולקשמי, ועל הקירות האחרים צילומים ממוסגרים של בני המשפחה.

אמא של רוהיט לבשה לכבודי את הסארי האדום היפה שלה, וקיבלה את פניי בחיבוק חם. אביו של רוהיט לחץ את ידי ברישמיות, והציע לי לשבת. הוא משרת במשטרה (גם רוהיט רוצה להגיש מועמדות לשרת במשטרה) והם גרים ברובע שנבנה על ידי הממשלה לעובדי משטרה. ברובע הזה יש חשמל אך מים זורמים יש רק בחצר: מדוד מים שעומד על גג הבית יורד צינור אל חצר פנימית והברז שבקצהו ניצב מעל אגן בטון יצוק, שמשמש לכביסה, להדחת כלים ולשטיפה. השירותים מסורתיים (כריעה על אגנית, ללא אסלה – כאלה יש גם בחדר העבודה שלי. בבית ההארחה יש לי אסלה שכוללת אגנית כריעה, כשכיסוי האסלה מאפשר בחירה בין כריעה מסורתית לבין ישיבה מערבית). הרחצה בדלי עם כלי נטילה מקובלת כאן במרבית הבתים ולמרות שזה נראה בתחילה מוזר, מתרגלים לכך בקלות ומגלים בהפתעה שהדבר לא רק אפשרי, הוא גם נעים וגם חוסך מאד במים.

מעבר לבית הקטן מחזיקה המשפחה שטח חקלאי, במרחק 35 ק"מ, בו גדלים דקלי ארקנה, ירקות ופרות. ההורים אינם דוברי אנגלית, הזהירה אותי מגה טרם נכנסנו, והם מתרגשים מאד לקראת ביקורי. ההתרגשות אכן נכרה על פניהם. הם הכינו לקראת ביקורי בקבוק מים סגור, והגישו לי אותו במחווה רחבה. אמו של רוהיט נעלמה במטבח, ותוך דקות נערך השולחן ומהמטבח עלו ריחות צ'פטי טרי. השולחן התמלא בשפע מטעמים – איזה בישול יש לאישה הזו! מימיי לא אכלתי אוכל הודי כל כך טעים!  קינחנו בבננות, ואבא של רוהיט התיישב על הכורסה עם עלי הבטל שלו (BETEL LEAVES) – עלים ירוקים ומרירים שגברים נוהגים ללעוס אחרי הארוחה. הם נוטלים מהעלים, מורחים עליהם ממרח עשוי ארקנה גרוסה שנמצא בתוך קופסת פח סגורה, מקפלים ומגלגלים במיומנים ולועסים כדי להיטיב את העיכול. כל הדרוש לטקס נמצא טרי באופן קבוע בתוך קופסת פלסטיק – כך היה גם בביתם של רג'אני ופאתיל. מעולם לא ראיתי את פאתיל מוותר על טקס זה.

מהבית של רוהיט יצאנו להסדיר את עניין הסים המקומי ובעודנו שם, התקשר אלי פרופ' מהאדב (מאוניברסיטת מייסור. הכרתי אותו לראשונה בפסטיבל השירה אליו הוזמנתי – הוא ניגש אלי אחרי שקראתי את "ציפורקטן" ושאל אם אסכים להיפגש עם סטודנטים שלו. הוא גם זה שהזמין אותי לשלושת חודשי הרזידנסי באוניברסיטת מייסור לפני שנתיים וגם מי שסייע בידי לארגן את הכנס בנושא ספרות השואה במאנדייה בשנה שעברה). כמה שמחתי לדבר אתו! כמה התגעגעתי אליו! לשמחתי עלה בידי לכלול אותו בין משתתפי סמינר שיתקיים ביד ושם בחודש הבא, ואני מקווה מאד שיצליח לארגן את הוויזה לקראת נסיעה זו. ניסן ישמח לארח אותו, הידידות ביניהם עמוקה עוד מימי מייסור העליזים עת ניסן ביקר אותי שם.

לאחר רכישת הסים (שיופעל בעוד יומיים, רק אז אוכל להחזיר טלפונים לכל חבריי כאן), יצאנו לדרך חזרה לאוניברסיטה. השעה הייתה שעת אחר הצהרים, השמש כבר נטתה מערבה וריככה מעט את מגעה עם העולם. עשינו את הדרך בעצלתיים, כשאנחנו עוצרים מדי פעם לצלם ולהצטלם. רוח שטות נחה עלינו. השתטינו כמעט בכל הזדמנות שנקרתה על דרכנו, זה החל בסידרת צילומים של מזרוני הקש עליהם מונחים הארקנה לייבוש, המשיך בבקשתי להצטלם עם עץ פיקוס בנגלי עתיק, לצד הדרך, שעל שורשי האוויר שלו תלויות שקיות גדולות (מסתבר שהכפריים המקומיים אורזים את הקציר הראשון של האורז בשק ותולים אותו על שורשי האויר כסגולה לקציר גדוש וטוב וכדי להבטיח את המשכו ואת שלומו)

 – והמשיך בסדרת צילומים הזויים על הווספה,

ביער ובאמצע הכביש השומם,

מלווים בגלגולי צחוק כמעט היסטרי. הגענו לכאן לקראת שש, מרוטים מעייפות, מלאים באבק, וכבדים ממשא הקניות.

המשך יבוא!

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מסעות בעקבות היצירה והמחקר, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

15 תגובות על רשמי מסע – חלק שני

  1. Nissan Ronen הגיב:

    כתיבה מבורכת… קסם.

  2. Sara Shafir הגיב:

    הי דיתילה…..אני קראתי דבריך ממש בצימאון….את הופכת מן הון להון לתיירת מקצועית. לא הבינותי אם את גם מלמדת או רק מטיילת ומתמודדת עם חוסר חשמל וביקורי בע"ח מוזרים. את נישמעת מעולה בכתיבתך. אציע היום בממשלה למנותך כ"איש שלנו בהודו". אשר לנו – גם לנו בארץ יש חוויות רבות. אתמול חגגו לי יומולדת "מחמיא" במסעדה מעניינת. הייתי בערב שיוני ודה ג'יברי ושבן הופיעו יחד עם מקהלות ( יש -3- ) העעפרוני ואני שיכורה מכך עד היום. זיקה וחיים חזרו עם "הלם" אמריקה משמעותי….שניהם החליט החלטות די נועזות….זיקה פצחה היום בשיעורי ציור עם ילדי אור יהודה…כמו יעלי? חוץ מזה היא מתכוננת לתערוכה , כנראה גם דפנה…ביום שיש זה אראה את רוני שחזר מהרפתקאותיו- ולפני החדשות שבדרך….אנחנו כאן שומירים על המורל והבריאות ומנסים לחיות בטוב.
    ספרי קצת על העבודה. מה את מלמדת? את מי? האם ניסן מגיע אליך?ומה שלומך חוץ מזה? את מספיקה לכתוב גם כתיבה של ממש? להת' דיתילה . מחכים גם למייל אישי ממך.

    .

    • ditironen הגיב:

      שרה יקרה ואהובה, אני מבטיחה בפוסט הבא לתת פירוט של המטלות שלקחתי על עצמי. אני חוששת שלקחתי על עצמי יותר מדי… המשך יבוא! בהמון אהבה וגעגוע עז –

  3. ditironen הגיב:

    כיף לקבל תגובות, בעיקר אם הן ממך, אישי האהוב.

  4. זמירה הגיב:

    אני אתך במסע
    רואה ושומעת מריחה ומרותקת לדרכים המיוחדות שאת
    סוללת
    כובשת
    ומעדנת בדמותך

    ומסכימה עם ניסן…
    זמירה,

  5. עכשיו לילה, לא אולי, כמו אצלך, אלא ממש, ולבד מנהמתו של אוירון בודד בשמיים אין ולו רחש אחד, למעט שיעוליי הקצרים מפעם לפעם, שמזכירים לי שאני בינתיים עוד עם השפעת. וכך מתאפשר לי לקרוא בנחת את הודו, ולחוש בעונג את זרימת כתיבתך, ואת האהבה הרבה הנספגת בך שם, וממלאת אותך באושר אינסופי. ממתין לפרקים הבאים בשקיקה.

  6. רותי בן אפרים הגיב:

    כתיבה מרגשת, כמה את הרפתקנית ונשמתך חופשיה ומשוחררת, מדהים!!!!!! מרגש הקשר העמוק שאת יוצרת עם כל דבר סביבך, הצומח והחי והדומם. עמך ואיתך, רותי

    • ditironen הגיב:

      תודה רותילה, כיף לדעת שקראת וכיף עוד יותר לקבל ממך תגובה כזו.
      בפוסט הבא אכתוב קצת על תחושת האחדות שאת מדברת עליה.
      שולחת נשיקות הודיות עדינות ומציעה לך להירשם למעקב, כי לא תמיד אני שולחת מיילים עם תזכורת לפוסטים שאני עושה.

  7. ditironen הגיב:

    האם כבר כתבתי לך שקריאתך וקריאתם של אחרים הם חלק חשוב בהבניית החוויה בתודעה?

  8. אורנה ריבלין. הגיב:

    היי דיתי,
    אני משלימה פערי קריאת מסעך הקסום .
    אוהבת את שדות האורז ….
    את כותבת נפלא .
    התצלומים נהדרים.
    תודה והמשך מרתק .
    אורנה . .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s