רשמי מסע – חלק שלישי

12.11.2012

הבוקר חשבתי להתעורר בעצלתיים, אבל בשמונה מישהו הקיש בדלת חדרי. ד"ר חליל נשלח על ידי פרופ' צ'ני לדרוש בשלומי. למה לא אמרתי לו שלא מתאים לי??? ישבתי אתו חצי שעה, נחמדה-משעשעת-נופת-צופים ובעצם עייפה-טרודה-מרוטה-מתה-שילך, ומיד עם צאתו הגיע רוהיט. פרופ' צ'ני מבקש לדבר אתי. גם פרופ' ניאק. יופי. מעכשיו לא יהיה לי רגע שקט. קיבלתי הודעות מסוג'טה, מצ'אייה, מראטי ועוד לא הודעתי על בואי לאלקה, לראמישווארי, לרינו ולרג'אני.

את פרופ' ניאק ואת פרופ' צ'ני אני מכירה מהרצאותיי הקודמות כאן. עם פרופ' ניאק החביב נסעתי לסכר BADRADAM, (http://en.wikipedia.org/wiki/Bhadra_Dam, סכר עצום שסוכר עתה על אגם ענק. ע נ ק כזה שכדי להקים אותו פינו 27 כפרים שהוטבעו ועשו רילוקיישן לאלפי תושביהם. מצרפת צילומים מהליכות בוקר מדהימות שעשיתי לאורכו, הליכות שכללו מדיטציה נפלאה על שפת האגם.

אחר כך ביקרתי בביתו הצנוע של פרופ' ניאק – בית פצפון עם שירותי כריעה בחצר – שם פגשתי את אשתו המתוקה, לליטה, עמה עשיתי מסע בין יומיים שכלל ביקור במפלי ג'וג (Jog Falls, בצילום עם מהאדב משמאל, פרופ' ניאק מימין ולליטה),

וכן

וכן מפגש עם קבוצת תיאטרון ולינה בסגאר במלון זול, מהגרועים שאי פעם התדרדרתי אליו.

אותו לילה הרגשתי נורא. הייתה לי דלקת בעין (בשם הציורי המדויק pot in the eye. את הדיאגנוזה עשה אח של רג'אני, רופא, באמצעות צילום של העין שרג'אני שלחה אליו במייל) שהכאיבה וטשטשה את הראיה, בחילות מהנסיעה הארוכה בדרך המשובשת וכאבי בטן איומים, וקשה מכל אלה הייתה העובדה שבמפגש שהיה לי קודם לכן, עם קבוצת התיאטרון, השוו את צה"ל לצבא הנאצי. היה עלי לצפות לכך. יש כאן מחויבות של מפלגת הקונגרס השלטת כלפי המוסלמים, שותפיהם לקואליציה, ובכל זאת התמוטטתי. באותו ערב ביטלתי את השתתפותי בקבלת פנים מכובדת שנערכה לכבודי, התקשרתי לניסן מהקבלה במלון – טלפונים לא היו בחדרים – ובכיתי, פשוט עמדתי שם ובכיתי. זו הייתה הפעם היחידה בכל שלושת החודשים שלי כאן שנשברתי.

אחר כך נרגעתי. כשיצאתי מהמקלחת לליטה הציעה שנעשה יוגה – ובתוך כך לימדה אותי "יוגה של לפני השינה" – תנועות משחררות מעגליות שמתחילות בכפות הרגליים, עוברות את כל הגוף ומסתיימות בראש. איזה כיף שנזכרתי! אנסה זאת שוב הלילה. עתה ברכתי בטלפון את פרופ' ניאק ואת לליטה על כניסתם לביתם החדש והמרווח בשימוגה – מגה ספרה לי זאת – ומיד הוזמנתי לבקר בו.

את פרופ' צ'ני, שקיבל את פניי בביקוריי הקודמים כראש החוג לאנגלית, פגשתי פעם נוספת בכנס שערכתי במאנדיה, בו נשא הרצאה מעניינת. אחרי הכנס הציע שנפרסם יחד קובץ מאמרים בקנדה (זו השפה של מדינת קרנטקה, בה אני נמצאת) שעוסקים בספרות השואה. הרעיון היה מעולה, אבל לא הייתי פנויה להוציאו לפועל. עתה ביקשתי לצרף אותו לנסיעה שמארגנת שגרירות ישראל בדלהי לסמינר ביד ושם יחד עם פרופ' מהאדב.

את המשך היום עשיתי בחדר, בניקיון, בארגון, בסידור, בפינוי המזוודה ובכתיבה. בצילום: מטאטא הודי מצוי (מעולה לגירוש זוחלים וכו') והמגבות שקניתי כשהן כבר על המדפים.

בחמש הגיע רוהיט לקחת אותי לתה בביתה של מגה. עליתי על האופנוע שלו ונסענו. חשבתי שמגה גרה באוניברסיטה, לא העליתי על הדעת שאנחנו נוסעים עכשיו לאחד הכפרים הקרובים. אבל נסענו. והנסיעה על האופנוע של רוהיט הייתה ממש כיפית. שבילי בוץ ונתיבים מרובי בורות הם חגיגה מדלגת מאד דרכה גיליתי שנסיעה באופנוע שונה מאד מנסיעה בווספה: יש באופנוע משהו כוחני וגברי בעוד הווספה רכה ונשית יותר.

לא רחוק מהדרך היוצאת משער האוניברסיטה, יש פנייה בלתי נראית, מסתתרת בין שני דוכנים-מבנים כחושים עמוסי כל-מה-שאפשר-להציע-לסטודנטים. רוהיט נכנס לאט לפנייה וזו הובילה לתוך שביל בוצי, שהתגלה בהמשכו כדרך עפר ראשית ההולכת פנימה, לתוך העמק, לתוך השדות. לאורך הדרך, בין החלקות, זרועים בתים כנועים – אולי של החקלאיים שמעבדים את אדמת המקום. פנינו לשביל בוצי אחר, ומשם לשביל בוצי אחר, ומשם לעוד אחד – ובכל פעם שפנינו, התרחקו הבתים יותר זה מזה, הלכו ונעשו קטנים יותר וכפופים יותר. עד שהגענו לשדות מהם לא נראה שום בית.

רק אחרי שנסעת כברת דרך כששדות אורז רוויים חובקים אותך משני עברייך, רק אז את מגלה שמעבר לסיבוב מסתתרת לפתע שורת בתים. בשורה זו נמצא ביתה של מגה, פניו אל שדה האורז הקרוב ומרחוק הוא משקיף על הסכר ועל האגם (הצילום הראשון צולם מגג ביתה וחדי בעין ביניכם יבחינו בבעל השדה מנכש את עשבי הבר בין השורות). זהו בית בנוי, חדש, בן שתי קומות מרווחות ומפוארות, מוקף גדר אבן גבוהה עם שער מתכת רחב  וכניסתו חגיגה של גינת צמחי תבלין, פרחים וירקות.

יחידת המגורים בה מגה גרה נמצאת בקומת הקרקע. השעה הייתה שעת שקיעה – השמש עמדה במלוא נוכחותה בשולי השמיים, לוהטת באדום הודי, רוכנת על רכס ההרים שבאופק. בנוסף על מגה, קיבלו את פנינו עוד כמה סטודנטים, וכולנו מיהרנו לגג הבית כדי להספיק לרגע הקסום של השקיעה. מהגג נשקף שדה אורז ענק, אינסופי, ומעבר לו ניצב הסכר הגדול, רחוק בין ההרים. על אחד מקירות הגג חיכו לנו פניו המפחידים של "שד חזק מאד, ששומר על הבית ומרחיק ממנו אנרגיות שליליות ועיניים רעות", אותו נהוג לתלות מעל הכניסה לבית כדי להבריח מהבית שדים רעים ומפחידים אחרים.

השמש שוקעת וזורחת כאן בצבעים הודיים שאין כמותם בשום מקום אחר, מאיימת\מפתה וכולה יופי בוהק ומהירות שקיעתה וזריחתה מדהימה. בהרף עין היא עולה, ובהרף עין היא נעלמת ומסלולה מהיר, נוקב וישיר (מצרפת צילום שלה מהבוקר). מיד אחרי השקיעה מגיעה שעת היתושים. ירדנו למטה ונכנסנו לחדר.

הבית עצמו מצועצע בעיטורים איסלמיים. רצפתו לוחות שיש שחור יוקרתי מוקף פס שיש אדום וכותרות פתחיו מסולסלות באורנמנטיקה דמוית פרח הלוטוס. בבית אין רהיטים, למעט מיטה כבדה וגדולה בחדרה של מגה (ועליה בובת כלב ענקית) ושתי ויטרינות שקועות בתוך הקירות וסגורות בדלתות זכוכית. בתוך הויטרינה שבחדר הכניסה נצבים פסלי גנש ופסלים של דמויות אלים אחרות, ובויטרינה שבחדר הפנימי ספרים ובובות רכות. ישבנו על הרצפה. מגה הגישה תה ודיברנו. הסתבר שבעקבות דברים שאמרתי באחת השיחות שהיו לנו במרכז, מבקשים ממני לתת הרצאה על מגדר. מוזר, חשבתי. בדיוק התכתבתי עם עופר גורדין בנושא זה, בעקבות כתיבתו בגוף ראשונה. ואלה הדברים שכתבתי לעופר:

"אני לא אפסיק להתפעל מהרעיון הזה, שאתה כותב אישה", כתבתי לו, והרי הוא אינו הסופר העברי הראשון שעושה זאת, ובכל זאת כתבתי לו "אין לי עכשיו את הזמן לשבת לכתוב ולנתח את המשמעויות הנגלות והנסתרות של התופעה. חבל כי זה מרתק. כאן בהודו יש קהילה גדולה של גברים טרנסווסטים שלובשים בגדי נשים (נאמר לי שחיים בקרבם גם מעט נשים הלובשות בגדי גברים, אך לא נתקלתי בהם). קהילה זו נקראת כאן EUNACH או HIJIDA , שמשמעותם ניטרלי – לא אישה ולא גבר, ומעניין שמבחינה מסוימת החברה מעניקה לחבריה לגיטימיות.

התפיסה הרווחת כאן היא שכל חברי הקהילה עברו סירוס והם אינם גברים ואינם נשים, או גם גברים וגם נשים. בכך הם מייצגים את האל שיווה, שבאחד מגילומיו המוכרים יותר הוא חצי גבר חצי אישה, ונוכחותם על כן בעלת כוחות אלוהיים מסוכנים ונחוצים באותה עת – מאיימת ורצויה בו זמנית. הם מסתובבים בחבורות, בשולי החברה, ויש להם תפקיד מסורתי לגעת ברך הנולד ולהבטיח בכך את כוחו ואת בטחונו. נוכחותם חשובה גם כמקוננים בבתי אבלים וגם כזמרי ברכה בבתי השמחים. אבל רק בחלק מהמקרים הם מוזמנים לשיר ולברך. למרבית ההודים נוכחותכם גורמת מבוכה רבה, לפעמים יגרשו אותם מתוך אותה מבוכה. אפשר לראות את חברי הקהילה הזו בצמתים, נגשים לחלונות הרכב, שרים ומקבצים נדבות, או ברכבות, עוברים (עוברות, יש לומר, ע"פ בגדיהן, אם כי אין הם מסתירים את זהותם הגברית, שמודגשת בהתנהגות נשית מוגזמת) בין הנוסעים, מתגרים בגברים, נוגעים בהם או "חוטפים" להם את הארנק ומבקשים נדבה כדי להשיבו. הגברים נבוכים מאד. הם כאילו נתפסו בקלקלתם ורק לעתים רחוקות הם משתפים פעולה עם ההתגרויות". לצערי חיפוש שלי בגוגל העלה רק סרטי פורנו בנושא, כלומר אין אף לא אנציקלופדיה אינטרנטית אחת בה קיים ערך רציני שמתייחס לתופעה המדהימה הזו.

"התופעה הזו מרתקת אותי", כתבתי לו, "ובכלל, יש כאן בהודו הזדמנויות תרבותיות שמציעות את השילובים הללו: תיאטרון שגברים משחקים בו את כל התפקידים, גם את תפקידי הנשים ובשדה התעופה ראיתי תכנית בידור בטלביזיה שהונחתה על ידי גבר לבוש בבגדי אישה. כל התופעה הזו מרתקת אותי", כתבתי לו על כתיבתו: "יום אחד יחקרו את האישיות של אנשים שמסוגלים גם לחצות את הקוים ויגלו אודותיה דברים מופלאים, שלפחות חלק מהאנשים שסגורים בתוך הג'נדר שלהם היו מתים שיהיה להם. אתה בקיצור בר מזל." ועוד: "זה מלהיב אותי מהרבה סיבות, וחלק מהן אני חושבת מקורן בהלך הרוח המלווה כל כתיבה מפרספקטיבה שמתגלה תוך כדי כתיבה. היכולת לכתוב בגוף שאינו גופך, היא סימן שאתה יכול להכיל מציאות שהיא מעבר למציאות שלך. ונפלא שיש לך גיוון כזה, ובכלל זה מבורך שלכל אחד יש פרספקטיבה אחרת על החיים."

עכשיו, אחרי שהתבקשתי להרצות על הנושא, כתבתי לעופר: "אני חושבת שהרעיון מאחורי לימודי מגדר הוא שאין כאן שחור או לבן, גבר או אישה, אלא ספקטרום עצום של צבעים, מעין מניפה אינסופית של צבעים שבין כל חלקיה יש עוד אינסוף צבעים, והרעיון בעצם הלימוד הוא לפתוח את הספקטרום לכל הצבעים, אלה שקיימים ואלה שלא קיימים, גם לצבעים שעוד לא גילו אותם, לאלה שעוד לא מוכרים, שעוד אין להם שם. ויש לך חלק במחשבה הזו. אז תודה. והכנתי כבר ראשי פרקים להרצאה, ומצגת, וקראתי לה GENDER SPECTRUM. מותר לי לצטט מההתכתבות שלנו ולהביא את שמך בבלוג?" עופר הסכים, אחרת לא הייתי מצטטת.

ישבנו שם, על הרצפה, ודיברנו על מוזיקה, ואחר כך דיברנו על הדיוואלי, החג שנחוג בימים אלה, שנקרא גם דיפאוואלי. זהו חג האורות ונוהגים להדליק בו מנורות, נורות, משואות וזיקוקים, להתפלל ולקיים טקסי פוג'ה רבים שמלווים בשירה ובנגינה.

מבחינתי, קיומו של החג בסביבות היום הקצר ביותר ועיסוקו בריבוי האור, מספיקים כדי להבין שמקורו, כמו מקורותיהם של חגי החנוכה והקריסטמס, בפחד אנושי קמאי מפני השתלטות החושך על היקום.

מטרת החג היא מיגור החושך ההולך ומתגבר, הולך ומתחזק מיום ליום. ריבוי האור הוא כאן גם אקט סימבולי שנועד לעודד את האור להתרבות, להתחזק ולהתגבר על החושך. אבל כמו בדתות אחרות, סביב החג סיפורים רבים: הוא נחגג מדי שנה לזכר היום בו ראמה חזר לממלכתו ולאשתו, סיטה, לאחר 14 שנות גלות ביער, ולא פחות מכך כחגיגה של נצחון הטוב על הרע לאחר שראמה הרג את ראוונה שחטף את אשתו, סיטה. לכן גם מקובל במהלך הדיוואלי לבנות את דמותו של רוואנה ולשרוף אותה במדורה גדולה (מזכיר משהו?).

החג נפתח בהודייה למכשירים ולכלים שמשרתים אותנו – AAYUDHA PUJA. ביום זה מקשטים כלי עבודה, כלי רכב ומכשירים שימושיים כמו מחשבים אישיים, בעלי בננה, בגרלנדות פרחים ובשלושה פסים אופקיים בהירים.

הסיפור מאחורי החג, מתוך הראמיאנה, מספר על חמשת האחים הטובים PANDAVAS שנוצחו על ידי מאה ואחד האחים הרעים KAURAVAS , ומצאו, בתום הגלות אליה נשלחו, את כלי הנשק שלהם אותם החביאו בתוך BANNI TREE. עץ זה קדוש במיוחד בתקופת החג ועליו הם סגולה לברכה. בתמונה: הכתרת ראמה וסיטה. את ימי הדיוואלי חוגגים בתפילה, בשירה ובמוסיקה, ואלה ממשיכים עוד כשבועיים אחר כך, עד יום הטולסי פוג'ה – בו סוגדים לצמח.

לפני שנתיים עשיתי את ימי החג במייסור, ובחלקם התארחתי אצל רג'אני ופאתיל. במייסור שיאו של החג הוא בדסרה, עשרה ימים של קרנבל שכולל מאות הופעות ברחבי מייסור ותאורה של העיר והארמון במיליוני נורות. באחד הלילות עלינו יחד לצ'מונדי היל, גבעה סמוכה ממנה ניתן להשקיף על העיר ועל הארמון המואר שבלבה, ומצאנו שם מאות מקומיים שעשו בדיוק כמונו – שורות של אנשים עמדו על שפת הגבעה לצפות במחזה המרהיב.

משם נסענו למקדש האישי של רג'אני, למרגלות הגבעה, סמוך לביתה. פאתיל נשאר ברכב כשהוא רוטן ומסנן פעם אחר פעם את המילה "בולשיט" ואילו רג'אני ואני חלצנו סנדלים ונכנסנו פנימה. בחצרו של המקדש הקטן עמדה עגלה קשורה ורג'אני ליטפה אותה ונתנה לה אורז וחלב, תוך שהיא מסבירה שנתנה את העגלה כמתנה למקדש והיא מחויבת להאכיל אותה. בתוך המקדש עצמו היה צלמיתה השחורה של אחותה של צ'מונדי, YELLAMMA. רג'אני סידרה את בגדיה בעדינות והתפללה.

בסוף החג מתקיימת במייסור תהלוכת הדסרה, תהלוכה של פילים, רקדנים, אקרובטים, מתופפים, עגלות ועליהן סצינות מסיפורי הרמאיינה, בובות ענק של דמויות מיתולוגיות ושל דמויות אלים ועוד ועוד – אינסוף צורות, צבעים וצלילים שהם ביטויי האמנות והאמונות באמצעותם נציגיו של כל שבט בקרנטקה מציגים את סיפורי הרמייאנה.

את תהלוכת הדסרה ראיתי בארמון. מהאדב סידר לי כרטיסים באגף הVIP, בטריבונה המרכזית שנבנתה בחצר הארמון לצד עשרות טריבונות אחרות, מה שהיה שווה בדיוק כמו מגורי הVIP שקיבלתי: כל הטריבונות היו עמוסות ביותר מפי חמש מכפי תפוסתן. הדוחק היה בלתי נסבל ולא היה שום סיכוי לראות אפילו פדחת של פיל. אחרי שניסיתי כל זוית ראייה אפשרית, לרבות עמידה על ערימה של עשרה כסאות פלסטיק כשאני חובקת עמוד רעוע, טיפסתי – בעידוד מהאדב וכמה סטודנטים – מעל גדר הטריבונה, הלכתי על קצה הטריבונה מבחוץ עד שהגעתי לעמוד, זרקתי את התרמיל למטה, החלקתי על העמוד, וזחלתי מתחת לטריבונה כדי להגיע לדרך הראשית עליה צעדה התהלוכה.

או

איזו חווית צפייה הייתה זו לשבת למרגלות הפילים, האקרובטים, הרקדנים, המתופפים ושאר החוגגים. לא הרגשתי את השמש הלוהטת ואפילו צלמי עיתונות הנודניקים שהתנפלו על כל קבוצת מופיעים לא הפריעו לי. זו הייתה אחת החוויות המכוננות שעברתי כאן בהודו ואני לא מתאפקת ומצרפת כמה תמונות. יש על כך פירוט ביומן ההודי הראשון.

החג מסתיים באירוע רב רושם שמתקיים באצטדיון עצום של מירוצי סוסים עם מסכי הקרנה אדירים בפני מאות אלפי בני אדם. הוא מתחיל בירי תותחים ובשירת ההימנון (הקרנטקי – אותו שר כל ילד בן חמש ביראת כבוד. את ההמנון ההודי נגנו, אבל איש לא שר אותו), נמשך במפגני אקרובטיקה של אופנוענים ושל רוכבי סוסים ועוד ועוד.

וואלה. שוב נעשה מאוחר. היום הייתי בביתה של רייצ'ל (חייבת לכתוב לכם על כך, איזה בית! ארמון על הגבעה!) לארוחת ערב שקטה, משפחתית ורגועה. ישבנו בחצר הגדולה שלהם (בעלה הוא ה VICE CHANCELLORE של האוניברסיטה והם גרים בבית מפואר ממש סמוך לבית ההארחה) יחד עם שני הסטודנטים המלווים שלי, ושוחחנו. רייצ'ל בת חמישים, ובנה היחיד, בן שתיים עשרה – בגילה של תמר, נכדתי. דור שלם מפריד בינינו, וגם הרים ועמקים של מסורות ושל תפיסות, מה מושך אותי אליה? מה קוסם לי בה כל כך? מה מושך אותה אלי? ראיתי את הטרחה הגדולה שטרחה, ועדיין היא טורחת למען בואי לכאן. מה מריץ אותה?

שוב מאוחר כל כך! עוד מעט צריכה לקום להליכת הבוקר – מה אני עושה עדיין ערה? לילה טוב!

14.11.2012

עם שקיעת החמה החלו עולים קולות תיפוף מן ההרים שמעבר לעמק. מקצבים שונים בכלי תיפוף שונים ממלאים את החלל, את האויר, צלצול פעמונים, שירה, צ'נטינג, מדי פעם גם נגינה על כלי נשיפה. המקצבים לעתים הולכים ונעשים תכופים וחזקים כעומדים להתפרץ ולעתים נרגעים כמוותרים. זמר מצטרף למוסיקה מדי פעם, שר בקול מסתלסל, והקהל עונה לו. דבר זה לא יאומן: אני מרוחקת מכל יישוב ובכל זאת אני שומעת את הקולות בבירור כאילו הייתי חלק מהטקס. ולמרות שאיני יודעת מניין עולים הקולות, ברור לי שהם עולים מכל מקום ומשום מקום שאני שייכת אליו. האם ההרים מחזירים אלי את שמתרחש בצדו האחר של העמק?

אני נזכרת בפוג'ות ובטקסים דתיים בהם לקחתי חלק (בצילום השמאלי זו הבוהן שלי מציצה כשאני יושבת בישיבה מזרחית לאכול מעלה בננה). חלק מהטקסים הם סודיים, בתוך בתים פרטיים שהפכו לצורך העניין למקדש משפחתי – המשפחה פינתה את חדר המגורים, בנתה במרכז חדר המגורים מזבח עליו הונחו המנחות (זה שבצילום הימני הוא מתוך טקס כזה), והזמינה קבוצת ברהמינים ששרים ומנגנים

(כאן בצילום מימין:  ברהמינים הוזמנו לאירוסין של שמאנס, בנם של רג'אני ופאתיל, עם ייאשו. הם חילקו מזון מכלי נירוסטה גדולים והניחו אותו באסתטיקה ובסדר מופתיים על עלי בננה שכיוונם אחיד כשהם לבושים חצאיות מעטפת וחשופי גו עם חוט השני כרוך באלכסון על גופם. מיותר לומר שלכל מילה שכתבתי יש סיפור שלם מאחוריה, שלא לדבר על פרטי המזון שמחולקים בטקסים כאלה, סדר ההנחה שלהם ומיקומם על גבי העלה הן ביחס לעצמם והן ביחס לעלה) ובמשך 3 ימים רצופים קיימה את כל מנהגי הטקסים –

אני מקשיבה עכשיו לשירה ולתיפוף שעולים מהעמק או זורמים מההרים  לחלוני ושמחה הפעם להיות כאן, לבד בחדר, להקשיב לקולות ולצלילים מרחוק. אני זקוקה עכשיו לזמן המרוחק הזה.

מבחוץ, מן העצים, עולה עכשיו רעש. משהו הולך שם קרוב, מזיז ענפים או דורך את העלים. אם זה ימשיך, אכבה את האור במרפסת. ומוטב אלך ואכבה כבר עתה. היום הייתה כאן על העצים מול חדרי משפחה של ארבעה קופיפים צעירים ובוגר אחד. הם קטנים ובכל זאת איני מעיזה לצאת אליהם לבדי. הגדול\ה שבהם   נגש\ה בארוחת הצהרים לחלון חדר האוכל, והצעיר בחבורה התגרה בו\ה ממשקוף החלון. צילמתי אותם, אני מקווה שרואים משהו. בצילום משמאל, התחתון, הקופיף החמוד תלוי מתחת לקורה, והבוגר\ת מביט בו מאדן החלון.

אני מתמכרת לתיפוף. המקצבים הללו מניחים את דעתי. ויש המון לספר, ויש המון לשתף, אבל רגע אחד לפני שאני רצה הלאה, הנה כמה פרטים חשובים:

אספקת מים בבקבוקים נעולים לא סודרה לי (כך המליץ פרופ' שוורץ מהיחידה למטיילים בתה"ש) ובינתיים אני מרתיחה מים ממיכל השתייה שמספק בית ההארחה (יחי המזלג החשמלי!); עדיין אין שלט למזגן, אבל מזג האויר סופסוף השתנה, הערב כבר צונן ובבוקר פרשתי מעל הסדין שמיכת פליז; והכי חשוב: חבריי המעופפים, הזוחלים, הפרוקים והחיפושיים נשארו מאוכזבים מחוץ לחדרי: שתי מגבות גוף גדולות (שממילא לא הייתי מעלה על דעתי להשתמש בהן) משמשות מחסום אפקטיבי ביותר, האחת מתחת לדלת הכניסה, והשנייה מתחת לדלת היציאה למרפסת. כבר לא חייבת לשבת בחושך.

אני רוצה לספר על העבודה שלי. כולם שואלים אותי מה אני עושה כאן, וכעת נראה שאני יכולה להתחיל לנסות לענות על השאלה הזו. אז בבקשה לא לתפוס אותי במילה, כי בהודו, כמו שאתם כבר אמורים לדעת אם אתם קוראים אותי, דברים הם טנטטיביים בהגדרה – כל תכנית היא בסיס לשינויים, וזה מה שיפה כאן וגם מה שעושה את הדברים לפשוטים ולנכונים. מצד שני זו חוויה תובענית למדי עבור אדם מערבי שרגיל בסדר יום ובתכנית עבודה.

ובכן אתמול, אחרי שהגעתי למשרד, התחלתי לעבוד. ותחילת העבודה – בבניית תכנית עבודה. ישבנו רייצ'ל, מגה, רוהיט ואני בחדר הישיבות והעלינו לכונן את תכנית העבודה הטנטטיבית שבנינו יחד בתכתובת שהייתה לנו במייל, כדי שלכל אחד מאתנו תהיה גישה ישירה לעדכוני לו"ז ושינויים. אז הנה תכנית העבודה כפי שהיא נראית כעת:

Working Plan and Itinerary – Diti Ronen, Nov. 2012 – Jan. 2013

  • Master Class (6 lessons):

Breaking the walls of thought: A Creative Research Discourse

Interaction with Research Scholars of Sciences, Social Sciences and Humanities (1 general introductory lecture + 5 Sessions for selected students)

General meeting: An introductory talk about research – Objectives of the master class, methodology, presentation and integration of disciplines – one meeting with all scholars, less than one hour talk.

Master Class Sessions: 5 meetings with 10 selected students.

Schedule:

Tentative date for General introduction: 21.11.2012

Tentative date for Master class: Jan 2013

  • Lectures (5 lessons):

A Study in the poem “littlebird”

Two days lectures at the English Department (humanities, social science, and languages)

Schedule:

Not yet scheduled

  • A lecture (one lesson):

History as herstory: A Lesson in WW2  

Joint program for students of Sociology, Journalism, History and English on World War 2.

Schedule:

Tentative date: 23.12.2012

  • A lecture (one lesson):

Gender Spectrum: Gender Studies Today

Lecture at Sahyadri  Arts College ( Contact Khalil Sir and Siraj Sir) in Shimoga

 Schedule:

Not yet scheduled

  • Lectures (5 lessons):

Reading in littlebird and other poems by Diti Ronen  

  • Lecture at  Kamala Nehru (Collect Ph.No of Nagabhushan)
  • Lecture at Sahyadri Science College (Contact Gayatri Devi)
  • Lecture at Indira Gandhi Women’s College, Sagar
  • Lecture at Tunga College, Teerthahalli
  • Lecture at Chikamangalore College
  • Further Projects:
  • Holocaust Literature studies: : Designing of syllabus for Holocaust Literature as the Soft Core Paper for English Department
  • Make arrangements for Holocaust Library
  • International Conference on the subject of Holocaust Literature
  • Organise a small film festival program on Holocaust Films
  • television Interview (contact Bharath and Bashya for Local channel)
  • Translation to be done from Hebrew to Kannada

והנה הפירוט של כתת האמן שאני נותנת (קריאה להגשת מועמדות):

Master Class in Creative Research Discourse

A call for Participants

 You are now invited to apply to a Master Class in:

 Breaking walls of thought: A Creative Research Discourse

An interdisciplinary Master Class in Cross Creative Thinking developed and delivered by Dr. Diti Ronen

 Rational:

Adopting and applying models and methodologies of research in different disciplines, will open and break the walls of the thoughts of each discipline and will achieve excellence in research.

This Master Class offers to the first stage Doctoral students an exposure to unfamiliar methodologies and models across disciplines and interaction with students who belong to different disciplines.

 Aims:

  • To expose Doctoral students to different models and methodologies outside their field of research, that they otherwise do not have the  opportunity to acknowledge;
  • To introduce them to different ways of thinking;
  • To challenge and encourage new ways of thought and research that derive from interdisciplinary and cross disciplinary discourse;
  • To provide and to practice a collaborative frame work of mutual interests and to perform excellence in research.

 Intends to:

Selected 10 Ph.D Research Scholars of Sciences, Social Sciences and Humanities at their first stage.

 Submission Details:

Students who wish to attend the Master Class will have to provide a printed document with the following details in the following order:

1       Name of student, department, faculty

2       Name of Mentor/Supervisor, Topic of research

3       A 250 words abstract of the research proposal

4       A 300 words CV including reasons for applying

5       A signature of the Mentor/Supervisor on the application.

Submission must be delivered to: rachelbariwrc@gmail.com

Deadline of submission: On or before 30-11-2011

 Criteria for selection:

WRC will select 10 students based on application.

The selection of the WRC is final. No queries in this matter shall be entertained.

 Framework:

One general introductory lecture to all scholars, less than one hour talk + 5 Sessions for selected students

 One General introductory meeting:

A one meeting presentation of the Master Class: rational, aims and framework, benefits of cross disciplinary research, objectives of the master class, methodology, presentation and integration of disciplines

 5 Master Class Sessions: 5 meetings with 10 selected students.

1st meeting: Introduction of methodology, expectations and framework; Presentation of participants

2nd to 4th meetings: Discourse and Presentations of participants

5th meeting: Feedback, discussion and conclusions.

ובנוסף על הדברים שמפורטים כאן, אני מובילה כאן מהלך של גיבוש חזון וקביעת יעדים אופרטיביים לפעילות המרכז.

ובמילים אחרות:

אחרי שקיבלתי הזמנה לכאן ריכזתי את כל הקורסים שאני מלמדת באוניברסיטה העברית ובמרכז ללימודים אקדמיים לסמסטר השני ולסמסטר הקיץ והוצאתי את עצמי לכאן למשך הסמסטר הראשון. זו הפעם השנייה שאני עושה זאת ובינתיים הסידור הזה מתאים לי. אז מה יוצא לי מכל זה? על כך בפעם אחרת. בינתיים נחזור ל"במילים האחרות":

הדבר החשוב ביותר שאני עושה כאן זה לפגוש סטודנטים שלמדו את השירים שלי בקורסים שלהם ולדבר אתם על יצירה בכלל, יצירה פואטית בפרט וכמובן על היצירה שלי. חוצמזה, כפי שכבר כתבתי, התבקשתי לתת סדרת הרצאות על ג'נדר כדי להרחיב לסטודנטים מהתואר הראשון את היריעה אודות תחום המחקר הזה. בנוסף אתרום למחלקה להיסטוריה הרצאה שמציגה את ההיסטוריה של מלחמת העולם השנייה מזוית אישית; נשית-יהודית HISTORY AS HERSTORY.

וגולת הכותרת, אני חושבת, של עבודתי כאן זו התכנית שבניתי לכתת אמן. במקור תכננתי לתת כתת אמן בכתיבה יוצרת, אבל תוך כדי שיחה אודות המחקר התיאטרוני שלי (שפריצת הדרך שלו הייתה לאחר שקראתי מאמר מדעי מתחום הנוירופסיכולוגיה על מערכת הקשב ועל מודל תשומת הלב) ולאחר בדיקת הצרכים שלהם והיכולות שלי, התכנית התחלפה בכתת אמן במחקר יצירתי, שמיועד לדוקטורנטים מכל הדיסציפלינות. מטרת הקורס לאפשר שבירה של דוגמות חשיבתיות שהן דיסציפלינריות ולהציע אינטראקציה של מתודולוגיות מחקריות אינטרדיסציפלינריות וקרוסדיסציפלינריות ומודלים חשיבתיים ותיאורטיים של דיסציפלינות אלטרנטיביות. אני משתוקקת לראות איך זה יהיה. אם זה יצליח, אחשוב שכתת האמן כזו צריכה להינתן גם לחוקרים שסיימו פוסט דוקטורט – רוב החוקרים הם כל כך דוגמתיים וצרי חשיבה! כל אחד מכיר רק את המתודולוגיות והמודלים בתחומו, וכך הם גם מנחים את הסטודנטים שלהם, בקנאות אקדמית רליגיוזית בלתי אינטלקטואלית בעליל. והרי שום מחקר חדש פורץ גבולות לא צומח מזה. אם יהיה לי זמן אשב לכתוב את הרעיונות המרכזיים שעומדים מאחורי כתת האמן כבר היום.

מעבר לשירה, למגדר, להיסטוריה אישית (כחלק מאורל היסטורי) ולכתת אמן, יש לי כאן עוד כמה פרויקטים במסגרת המרכז שהזמין אותי – מרכז להעצמת נשים – ואני עובדת אתם על גיבוש חזון למרכז ועל ניסוחו כמו גם על בניית מאגר חומרים לאתר האינטרנט של המרכז. המשרד שלי נמצא במרכז, ויש לי שני עוזרי מחקר. חוצמזה יש את התיאטרון – יכול להיות שבכוון של היאקשגאנה, שחשבתי לכתוב עליה בעקבות מסעותיי ויכול להיות שזה יזוז לסוג אחר של פרפורמנס שהוא יותר נגיש כאן באזור הזה של קרנטקה. נראה. ויש כמובן רצון להתקדם גם עם הפרויקטים היומיומיים שלי: ספר, ועוד ספר, מאמר, ועוד מאמר וכו'. אני לא מאמינה שאגיע לכל אלה.

רוצה כבר ללכת לישון אבל רגע, כמעט שכחתי את הדבר ה-הכי חשוב:

דיברתי עם רג'אני ועם צ'איה. רג'אני היקרה והאהובה! כמעט בכיתי מהתרגשות כששמעתי את קולה! קבענו שאגיע למייסור בהזדמנות הקרובה (יתכן שאסע עם מגה, יש לה התייצבות לחתונה שם) ומכל מקום הם יגיעו לבקר אותי אחרי העשרה בינואר כדי לעשות אתי כמה ימים באזור. ודיברתי עם צ'איה חברתי היקרה שעברה ממייסור לבנגלור, אבל ממשיכה להפעיל מרחוק את האשרם שלה במייסור ויש לה בו חדר פנוי עבורי כל אימת שאגיע. ו… בינתיים הסתבר שפרופ' ניאק נוסע לבנגלור בעוד יומיים והחלטתי להצטרף אליו. אז אני נוסעת ברכבת לילה לבנגלור כדי לפגוש את צ'איה, להתראיין לתכנית שהיא עורכת (לא הבנתי אם זה בטלביזיה או ברדיו) ולבלות אתה קצת בציביליזציה אורבנית. איזה כיף!

רוצים לדעת מה עוד? אז הנה: שרקה קנתה כרטיס טיסה, והיא תגיע לכאן בסוף דצמבר באותה טיסה בה מהאדב ישוב לכאן מישראל. היא תהיה אתי במשך שבועיים ומשהו במהלכם ניסע ונטייל ונהיה יחד ויהיה לי כיף כיף כיף. אני אמתין לה ולמהאדב במייסור, שם נתחיל את המסע המשותף שלנו. בהמשך נחזור לכאן, לתקופת הרצאות כאן ובקולג'ים מרוחקים – נסיעות שתכלולנה ביקורים באתרים באזור. יהיה כיף!

וכן, לא פחות חשוב: בן נמצא כעת בטריוואנדרום. דיברתי עם עם ראטי היקרה שהזמינה אותו לישון אצלה, אבל נראה לי שהוא הסתדר עם איזו בחורה גרמניה ואין לו צורך בסידורים שלי. אחרי שיסע לקניאקומרי, יתחיל לטפס צפונה – ואני כל כך מקווה שנצליח להיפגש!

ובינתיים הייתה היום פגישה חשובה עם כל הסגל הבכיר באוניברסיטה, במהלכה רייצ'ל הציגה אותי בפני חברי הסגל, היו ברכות וכו' ואח"כ דיברתי על ענייני הצגתי שאינם מופיעים בקו"ח – דברים הקשורים לזהותי האישית, הטרום משוררית והטרום מקצועית, שהם כוח מכונן בחיי ובעלי השפעה מכרעת על מכלול עולמי: על עמדותיי, על פעולותיי ועל תפיסת עולמי הפוליטית-אקדמית-אמנותית – היותי אישה, היותי יהודייה והיותי ישראלית.

בהמשך הצגתי את התכנית של כתת האמן שלי לקידום מחקר יצירתי. נראה כמה נרשמים יהיו לכך.

16.11.2012

חזרתי מהליכת\ריצת הבוקר מתפוצצת מאנרגיה ובעד לחלון ראיתי שהשדה למרגלותיי השתנה: תפארת הזהב שבימין השדה הפכה חומה. היום החל קציר האורז! הרחק בעמק, בלב השדה, כורעים כעשרה גברים ונשים בחום כבד של שמש דרומית, כורעים וקוצרים, מצ'טות מגל בידיהם והם משאירם אחריהם שורות ארוכות של אורז קצור. מהירות עבודתם לא תאומן – בשבע וחצי בבוקר נקצר כבר שליש מהשדה הימני. אני מביטה בעד החלון: העמק הולך ומשתנה תחת עיניי מרגע לרגע, מחליף צבעיו, וצורת השדה הופכת מים זהב אחיד, לשורות קש שדודות לאורך שדה חום.


הליכת הבוקר הייתה מהורהרת. אחרי סיבוב בחלק הצפון מערבי של האוניברסיטה, שם נמצא הקמפוס, חלפתי על פני בית ההארחה ופניתי לחלק הדרום מזרחי, זה שמעבר לבית ההארחה. בחלק זה גרים עובדי האוניברסיטה שאינם גרים בשימוגה או באחד הכפרים הסמוכים. לאורך הדרך, מצד ימין, יער. לא נעים להסתובב שם לבד. אני מעדיפה את אזור הקמפוס להליכה מוקדמת, יש בו תנועה כלשהי גם בשעות אלה, אבל אחרי שבע בבוקר אני מעיזה לפנות לשם. שומרי הלילה המנומנמים עדיין בעמדותיהם שבצמתי הדרכים. מכורבלים במחשבותיהם הם מלווים אותי במבטם מתוך העמדות או מאצל המדורות שהדליקו בסמוך לחמם עצמם מקור הלילה. כשמגה או רוהיט מצטרפים אלי להליכת הבוקר, אנחנו עושים סיבוב גדול שמגיע עד הקצה המערבי של האוניברסיטה, אבל איני מעיזה לעשות זאת לבד. אני יורדת מאחורי בית ההארחה לתוך אזור היער ועושה סיבוב קצר ומהיר באזור המיושב.

את פתחי הבתים והחצרות הפנימיים נהוג לשטוף כאן כל יום במים רבים – המים השוטפים את הכניסה מפנים את הלילה החשוך והשחור, מאירים את הדרך הנקייה ליום החדש. במרכז שביל הגישה הרטוב  בין הכביש לבית, רוכנות נשים, מסמנות באבקת גיר נקודות עליהן תציירנה את הרנגולי היומי. אחדות מהן מתבוננות מעת לעת בחוברת שמונחת בצד. אחד הרנגולים היפים ביותר שראיתי בהליכותיי נמצא באזור המיושב אליו אני מעזה להגיע בכוחות עצמי. הבוקר זכרתי לקחת אתי את הטלפון הסלולרי עמו אני מצלמת, וכשהגעתי לפתח הבית, עצרתי מהליכתי וצילמתי את הרנגולי. כל יום מפתיע אותי כאן רנגולי חדש, מורכב, שונה ואחר מכל הרנגולים שאני רואה בפתחי הבתים האחרים.

בעודי מצלמת שמעתי חלון נפתח ומיד אחריו נפתחה דלת הבית. מולי עמדה אשה, בערך בת גילי, וחייכה. "הרנגולים שלך הם היפים ביותר שראיתי בהודו" אמרתי לה וחייכתי אף אני אליה. עודנו מדברות ובעלה התייצב בכניסה לבית ומיד הוזמנתי פנימה לכוס קפה. בפנים הבית נעים וחשוך. ד"ר סריניבאסה הוא רופא האוניברסיטה, ואשתו עקרת בית מוכשרת שמציירת את הרנגולים שלה בסגנון חופשי (כלומר לא ע"פ נקודות שהיא מניחה לפני הציור ולא ע"פ דוגמה קיימת). הוזמנתי לפינת המקדש שבביתם –

במרבית הבתים בהודו נמצא חדר מיוחד שמיועד לפוג'ה – ולטקס הדלקת הקטורת, והורשיתי לצלם זאת.

מצרפת גם את הצילום של הזוג עם פרידתי מהם וגם את הרנגולי היפה שעוטר את שיח הטולסי.

הבוקר אחרי ההליכה החלטתי שהגיע הזמן לכתוב על חדוות הלבד. על היציאה לבד למסע ועל ההליכה בדרך לבד, על המפגש הבלתי אמצעי עם העולם כשאין מישהו מוכר לתקשר עמו, על חווית המפגש עם הלא מוכר, עם האחר, אובייקטים ויצורים חיים, בני אדם בכללם, על הגילוי שבמפגש עם החדש והבלתי מוכר, גילוי שמצבי-מסע-לבד מחייבים אותך לכאורה להתרחב ולהיפתח אליו, על הגילוי של החדש, של כל מה ושל כל מי שישנם סביבנו ולא ראינו ולא הקשבנו ולא אפשרנו להם להיות חלק מעולמנו, על ההבנה שרק במצבי מסע-לבד ניתן לפגוש את מה ואת מי שתמיד נמצא סביבנו אבל מוזז הצידה מפני המוכר והידוע: על האובייקטים, שכל אחד מהם הוא בעל נוכחות, כוח ומשמעות, ועל החיות ועל בני האדם, שגם הם כל אחד מהם הוא בעל נוכחות, כוח ומשמעות. ועל המפגש הזה, חברות יקרות, על המפגש הזה שהוא עצום ומדהים והוא יכול להתקיים רק כשאנחנו לבד.

זוהי אותה על ההבנה שכל אלה הם חלק מעולמנו ועד כמה איננו מועידים להם מקום בתודעתנו ובחוויתנו. אבל איך כותבים את זה בלי שתכתב מסה פילוסופית?

אני עדיין תחת אותה תחושה אומניפוטנטית שממלאת את הגוף, תחושה שגדולה מממני, שהיא האחדות המלאה שלי עם הסובב אותי, אחדות שגודשת את הלב ואת הגוף, נשפכת מהם לעבר כל מה שמעבר לי, שמחוצה לי, מאירה באור אישי שלי את המרחב סביבי ופותחת אותו לשימושי האישי, מזמינה את כל הבלתי ידוע והבלתי מוכר להיות חלק מעולמי. איך כותבים את זה?

אני נזכרת בשיר שכתבתי בו ניסיתי לתאר את האחדות האומניפוטנטית הזו:

ללא שם \ דיתי רונן

חַדְרֵי לִבִּי מוּאָרִים הַיּוֹם

פְּרוּצִים לְכָל רוּחַ. אֲנִי

עוֹמֶדֶת עַל קְצֵה הַצּוּק

מְחַכָּה לַמַּשָּׁב הַבָּא.

האם הצלחתי להגיד את שביקשתי?

נולדתי, כמו רבים מאתנו, בתוך משפחה, ומרבית חיי היו חיפוש אחר החום המשפחתי שחוויתי בימיי הראשונים בעולם. גם היום משפחתי היא הדבר הראשון שאני באה ממנו וחוזרת אליו, הדבר הראשון בחיי בלעדיו אינני אני. אולי משום אותה כמיהה ראשונית איני זוכרת את עצמי נהנית להיות לבד. זכורה לי היטב חוויה לא נעימה מלפני עשר שנים, שעה שהסתובבתי באדינברו ובעודי רואה את יפי המראות הצטערתי על שאני לבד, על שאין לי את מי לשתף בחוויית היופי. זוכרת גם את המחשבה על כך שהיופי מתקיים בזכות התמלול שלו והניסוח המילולי שלו. האמנם? האם בגלל זה אני כותבת לכם? ואולי באמת במערב קצת יותר קשה להיות לבד?

אני חשה שהמסע-לבדי שלי כאן מזמין את האחדות וההתלכדות שלי עם כל מה שמחוצה לי. נוח לי גם עם זולתי, והייתי שמחה כל כך אילו ניסן היה כאן עמי! ואני מצפה בכיליון עיניים ששרקה תגיע! אבל צריך לומר את האמת, שדברים שאני עושה במסע-לבדי, איני יכולה לעשות כשאני עם אהוביי. האם הייתי חווה נסיעה בווספה ביער אלמלא הייתי לבד? האם הייתי מקבלת הזמנה לקפה של בוקר מציירת הרנגולים המעולה, אשת רופא האוניברסיטה? האם הייתי יכולה לקפוץ לבקר את צ'איה בבנגלור ולישון אצלה אלמלא הייתי לבד? רק בשהות הקודמת הבנתי לראשונה ולעומק את יתרונות המסע-הלבדי. מיד אני מסייגת: לא שהייתי רוצה להיות תמיד לבדי, חלילה, הרי אתם כולכם מלווים אותי במסעי זה כרפלקציה לכל חוויותיי וקיומכם ראשוני ומרכזי בעולמי הרבה יותר ממסעותיי אלה! ועל כן עליי להודות שהיכולת החדשה הזו שלי להנות ממסע-לבדי, תלויה קודם כל בקיומכם שלכם בחיי. וזו הזדמנות נהדרת להודות לכם, לכל אחד ואחת מכם לחוד ולכולכם יחד, ולסיים את הכתיבה כדי להספיק להעלות אותה עוד היום. להתראות!

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מסעות בעקבות היצירה והמחקר, עם התגים , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

9 תגובות על רשמי מסע – חלק שלישי

  1. Nissan Ronen הגיב:

    יישר כח יקרה שלי!
    מרתק ומפרה את הדמיון והמחשבה.

  2. ditironen הגיב:

    איזה כיף לקבל תגובה כזו ועוד ממך. תודה!

  3. בלהה שמא הגיב:

    דיתי שלום, אני קוראת כל מילה שלך ומנסה להתחבר למוזיקה של המילים ,לדמיין הריחות,לפנטז איך זה…
    תודה לך על כתיבתך המיוחדת, המגוונת, על ההומור, בקיצור, בשבילי זה כמעט כמו מסע בזמן ובמרחב אלטרנטיבי.
    בעניינים מעשיים האם יש אופציה לבקרך במהלך שהותך בלי שתרגישי מחויבת לתחזק-לארח או לבדר?
    אם כן, אמרי מתי בלהה שמאי מזכרת בתיה קוראת נאמנה של יומן מסעך

    • ditironen הגיב:

      בלהה תודה על התגובה החמה, אני שמחה שאת עוקבת אחרי הפרסומים ונהנית מהם – זוהי מטרתם, והתגובות חשובות לי ומעודדות אותי מאד.
      בקשר לביקור שלך – בוודאי שהדבר אפשרי, יש כאן מיטה נוספת והחדר רחב וגם הלב – בואי נדבר על האפשרויות במייל הפרטי –
      ובינתיים החזיקי מעמד שם בארץ הקשה שלנו!
      שלך, דיתי

  4. Avi Shamay הגיב:

    דיתי יקרה, תודה רבה על משב הרוח המרענן הזה מארץ רחוקה רחוקה קסומה כך נראית ונשמעת:) מדהים כמה כח יש למילים. בעודי כאן ברחובות קוראת את מילותייך מתוך ענני עשן המלחמה כאן, מצאתי את שחיפשתי הרבה זמן … איזו תקווה. חרך קטן שיכול להיות טוב, בעולם הזה ואפילו כאן בארצנו הקטנטונת.
    כל כך תודה רבה לך, על השפע המעשיר הזה על היסח הדעת שנותן לי פתח לדמיון, משו לצפות אליו…
    המשיכי לחוות, לפתח ולהתפתח לשתפנו בחדוות המפגש עם האחר.
    מיכל שמאי. (הבת של בלהה:))

    • ditironen הגיב:

      מיכל יקרה את ודאי צעירת הקוראות שלי – איזה כיף שאני מצליחה לגעת גם בך. את מרגשת אותי מאד בכך ובדרך בה את מצליחה להביע זאת.
      מאחלת טוב לך ולכל האחרים, דיתי

  5. אורלי הגיב:

    דיתי,
    פשוט מקסים לחוות איתך ודרכך…

    אורלי

  6. Sara Shafir הגיב:

    הי דיתי. את מלאה כרימון רעיונות, אירועים, תוכניות. האם אפשר לי להתמלא דרכך???
    אהבה
    שרה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s