רשמי מסע – חלק רביעי

 יומן הודי 2012

22.11.2012

אחרי אינסוף שינויים בתכניות החלטתי להצטרף לפרופ' ניאק בדרכו לבנגלור ויהי מה. רכבת הלילה לבנגלור יוצאת בשעה עשר ועשרה בלילה משימוגה ומגיעה לבנגלור בארבע וחצי בבוקר. זוהי הזדמנות טובה לבקר בביתם החדש של פרופ' ניאק ולליטה שבשימוגה, לאכול אצלם ארוחת ערב ראויה ולצאת יחד לרכבת. ארזתי תרמיל ובחמש אחר הצהרים רוהיט הגיע לקחת אותי עם האופנוע שלו. ביציאה מהאוניברסיטה עצר וחבש כובע גרב, עד שרק חריץ עיניו נראה, ואני כרכתי את הצעיף שלי סביב ראשי. הרוח בנסיעה באופנוע חזקה מאד, אמר, תעטפי היטב את הצוואר ואת האזניים.

הדרך לשימוגה בשעה כזו צוננת, פסטורלית ונעימה. עדרי הצאן שבים מהמרעה, נשים שבות מעבודת יומן, גברים עומדים בדוכנים, הכל מתנהלים בעצלתיים – בעצם בכל שעה הכל מתנהלים בעצלתיים – וזווית השמש מפיקה רוך, שוטפת את היקום ברוגע שלו. הרוח מכה בפנים, מעיפה את הצעיף ופותחת את כריכתו. אני נזכרת באיזידורה דנקן וממהרת לכרוך אותו מחדש ולהדק את אחיזתו. בתוך כך אני מבחינה שעוד שדה אורז נקצר.

דרך שנסעת בה פעם ופעמיים, מתקצרת מאד. מעבר ליפי השדות והכפרים ומעבר לאויר הנעים של הדרך, נעשים שלושים וחמישה הק"מ שמפרידים בין שימוגה לאוניברסיטה גם סוג של גשר שפוסעים עליו כדי להגיע למקום הבא ובמהרה הגענו לפאתי שימוגה. רוהיט הסיר את כיסוי הראש – ואף אני עשיתי כמוהו – ונכנסנו לשכונה סמוכה. פונים ימינה בדרך לא סלולה, אחר כך שמאלה בשביל בוצי, אחר כך שוב ימינה בשביל צר יותר ושוב שמאלה, עד שמגיעים לביתם החדש של פרופ' ניאק ולליטה.

הבית הגדול בולט למרחוק בשכונה שעומדת בתחילת בנייתה. בתיה מרוחקים זה מזה ומאחורי הבית שטח מוזנח ובו מפוזרים שרידים של אשפת בנייה. בכניסה המרווחת של הבית, צופים אל הדרך, עמדו פרופ' ניאק ולליטה וחיכו לבואנו, הוא בחצאית מגבת ארוכה והיא בחלוק ביתי. זו פעם ראשונה שאני פוגשת את לליטה מאז פגישתנו לפני שנתיים ושתינו התרגשנו מאד. התחבקנו ארוכות, נפרדנו מרוהיט ונכסנו פנימה. ריחות הבישול כבר עלו מהמטבח.

Lalita & Naganiak @ their new home

התיישבתי על הספסל המרופד שבכניסה, חלצתי את הסנדלים ולליטה מיהרה להכניס אותם לתוך ארון הנעליים שמתחת לספסל. בביתם הישן הייתה מרפסת מקורה מקבלת את פני הבאים וכה צרה הייתה עד כי לא הכילה את המבקשים לחלוץ את סנדליהם. כאן הכל מרווח. רצפת כל הבית מחופה שיש שחור וקירות הבית מעוטרים בצבעים ובדוגמאות שונות. פינת הישיבה מונמכת בשתי מדרגות שיש רחבות וניתן לצפות ממנה במרחבי הקומה השנייה, בה ממוקמים חדרי השינה. המטבח ענק ומולו בנוי מקדש פוג'ה שלם, על קירותיו וגגו. מעל גג המקדש זכוכית שקופה, דרכה חודר אור השמש. לליטה, שסגדה מבית לצ'מונדי, קיבלה על עצמה לסגוד להאנומן (שכאן בקרנטקה יש לו שם אחר, אעדכן אותו בהמשך) לו סוגדת משפחת בעלה. "היא אוהבת פוג'ה", צוחק ניאק, ומתכוון שהוא מאד מעריך את העובדה שאשתו סוגדת במלוא המרץ, המסירות והרצינות לאלוהות של משפחתו.

https://lh5.googleusercontent.com/-RDgW755gdn0/UKp2d-oMGNI/AAAAAAAAPWw/ftG0wXVNEJE/s593/20121119_194054.jpg

האוכל שלליטה מבשלת הוא תאווה לחייך. אני ממהרת לרחוץ ידיים ולהפשיל שרוולים כדי לעזור לה להריץ צ'פטי. אנחנו משלימות את הבישול של הפולאו, שהחומרי הבסיס שלו כבר מוכנים בכלים סגורים. את האורז מבשלים כאן בסיר מתכת פתוח שמונח בסיר לחץ כשסביבו מים עם חתיכת לימון (למנוע השחרה של סיר הלחץ), או בתוך סיר מיוחד שמיועד לבישול האורז. כשמבשלים בסיור הלחץ, מכניסים לעתים לאותו סיר, מעל האורז, סיר מתכת קטן יותר ובו עדשים ובאחת הפעמים ראיתי את צ'איה מכניסה גם סיר מתכת שלישי, ובו ירקות. לליטה מעמידה את הרסאם, מערבבת את הקרדס עם בצל ועלי ירקות טריים ומתיישבים לאכול. את האוכל המוכן מחזיקים ומגישים כאן בתוך כלי תרמוס ייעודיים: לכל סוג מזון כלי תרמוס משלו ששומר על הטמפרטורה שלו במהלך הארוחה.

תחנת הרכבת של שימוגה נמצאת במרחק רבע שעה נסיעה באופנוע מביתם של ניאק ולליטה. אנחנו מתכננים לצאת בסביבות תשע וחצי ויוצאים לבסוף באיחור קל. האופנוע מקרטע בדילוגים מעל בורות השבילים ולבסוף עולה על הכביש הראשי, נדחק בין משאיות, ריקשות, מכוניות, עגלות שוורים והולכי רגל. הכביש עמוס מאד, גם בשעה זו, וניאק צופר ומשתלב בדוחק. בתחנה יחכה לנו אחד הסטודנטים עם מסמכים המיועדים לאוניברסיטת בנגלור אליה ניאק נוסע, יקח את מפתחות האופנוע ויסע אתו חזרה לחניה המקורה שמימין לגרם המדרגות, לצד המכונית של ניאק ולליטה.

התחנה הומה אדם. תורים ארוכים של אנשים מכורבלים בשמיכות ודוחק מכל עבר. בין התורים ולפני הרציף מהומה רבתי – התרוצצות מבוהלת מודאגת בין הקרונות, בין הדוכנים, בין היושבים על שקיהם ובין הישנים המכוסים בשמיכותיהם מעל ראשם כאילו לא כלום. הכרטיסים שלנו הוזמנו מראש. אנחנו בודקים את פרטיהם ונכנסים לזרם התועה של האנשים. עלינו למהר ולמצוא את הקרון שלי, את התא שלי ואת דרגש השינה שלי כדי שניאק יספיק להגיע לקרון שלו, אבל לרכבת הזו כארבעים קרונות ארוכים מאד. הרישום בכניסה לקרונות ועל דפנותיהם הוא סוד כמוס שאיש אינו בקיא בו וצריך לשאול ולהידחק כדי להגיע לקרון שהוא אולי הקרון שלי. בינתיים עוברים ליד קרונות שאנשים צובאים על פתחיהם, תלויים על דלתות ועל מדרגות הקרון, מעבירים ילדים דרך החלונות, נדחקים ודוחקים איש את רעהו.

אנחנו עולים על קרון שאמור להיות שלי ואני מתפללת שלא, שאין זה הקרון שלי ולשמחתי יורדים ממנו. עוד קרון כזה, ועוד אחד, עד שמוצאים את שמי רשום בכניסה לאחד הקרונות. אחרי חיפושים אחר התא והדרגש, מגלים שבמקום שמיועד לי שוכבת בחורה צעירה ומצהירה בתוקף שזה המקום שלה. ניאק כבר חייב ללכת לקרון שלו ואני אומרת לו "לך, אסתדר עם זה". שולפים כרטיסים ומסתבר שהצעירה וכל בני משפחתה טעו בקרון. אני מרגישה רע עם זה אבל הזמן דוחק והם עוברים לקרון אחר. כשאני מבקשת להתמקם בדרגש שלי אני מגלה שהכרית, הסדין והשמיכה שהיו אמורים להיות מקופלים על דרגש השינה שלי עברו את טיפולה של הצעירה.

תא בקרון שינה כמו זה שלי מכיל שמונה מדפי שינה, שניים לאורך הרכבת ושישה לרוחבה. רוחבו רוחב הקרון ואורכו אורך מדף השינה שלי. אני שוכבת לאורך דופן הרכבת, לשמאלי חלון גדול, גבוה מעליי מדף שינה נוסף ומימיני שישה מדפי שינה צפופים, שלושה מול שלושה ורווח צר ביניהם. בין המדף שלי לבין המדפים הניצבים, מעבר הליכה צר שמחבר בין כל תאי הקרון. מחיר כרטיס למדף שינה כשלי הוא 600 רופיס (צ'איה אמרה לי אחר כך שמעל גיל 60 מגיעה לי 50% הנחה-חה-חה. ראו כמה סיבות טובות יש לגילי המופלג! בפעם הבאה אדע לנצל זאת) ואילו פרופ' ניאק רכש כרטיס ב-160 רופיס. לכל מדף שינה ולכל קרון יש כאן סטנדרטים אחרים, מהנמוכים ביותר שניתן להעלות על הדעת ועד טובים יותר מאלה שיש לי. טרם כבה האור וקולות עזים של נחירה עולים מכל עבר.

https://lh4.googleusercontent.com/-U9LH2j1DbdU/UKp3pWcJgSI/AAAAAAAAPW8/27RvCAEtJ14/s593/20121119_221649.jpg

בצילום: מראה התא ממדף השינה שלי. מעל החלון שממול ומתחת למדף החפצים העליון, נמצאת מראה המשרתת את כל שמונת דרי התא. במראה נראה גבו של זה שעומד מולי, עם חולצת טריקו לבנה ופניו במכשיר הטלפון שלו. מצד ימין אפשר להבחין בכף רגלו הימנית של מי שישן במדף האמצעי מבין שלושת המדפים הימניים, ומצד שמאל רואים בעצם רק את מדף השינה הגבוה.

המדף שלי הוא בקומת הקרקע. אני יכולה לשבת עליו ופניי אל עבר ששת המדפים שמולי. המדף מחופה בוילון כחול מימין ווילון דומה סוגר על החלון שמשמאלי. זה אמור להיות נוח – בוודאי לעומת מדפי השינה הצפופים וחסרי הוילונות הסמוכים, עליהם אי אפשר לשבת – אבל חם מאד והנחירות מנסרות בעוז ואני לא מצליחה למצוא לעצמי מקום. המזרן הדק מחולק באמצעו לשניים ומוט ברזל שחוצה אותו דוקר את גבי בכל זווית שאני מנסה. אני מוטרדת שמא התרמיל שלי ייגנב אם ארדם, מנסה להישען עליו ומצליחה ליצור קשר עם ניסן בווטצאפ. איזו הקלה להתכתב אתו כעת! אחרי שיחה מרגיעה אני מגבבת כמה פרטי לבוש לכרית, דוחקת את התרמיל לצד ראשי, תוקעת את המשקפיים ואת הטלפון הנייד איפשהו בתיק, משלבת ידי באחת מרצועיותיו ועושה תרגילי הרפייה עד שאני נרדמת, מתמסרת לתנועת הקרון הגולש בעדינות לאורך הפסים.

בשלב מסוים אני מתעוררת. שקט סביב וכולם ישנים, קולות הנחירה הפכו לצלילים רוגעים. השעה שתיים ורבע. הרכבת עומדת. אני מציצה בעד הוילון ורואה מיכלי דלק ענקיים. הרכבת עומדת ואחרי זמן מה היא מתחילה לנוע בכבדות כמסרבת לפסים, בחריקות קשות, נוקבות וכואבות. הדרך עכשיו מטלטלת את נמי הקרון, רועשת וגונחת באי שביעות רצון. אני מנסה לאמץ את הסגנון החדש של התנועה ושל הרעש, מדמה פרק ב' של מוסיקה ואת המחול המלווה אותו, מרפה את גופי ושבה להרדם.

בארבע ורבע בבוקר התעוררתי. מגדלי מגורים יוקרתיים מגודרים בחומות גבוהות סימנו שהגענו לתחנה של צפון בנגלור. הרכבת האיטה וגלשה לתוך התחנה. ניאק התקשר לוודא שאני ערה ולהזכיר לי שניפגש ביציאה. אני מוצאת את דרכי לדלת הקרון, יורדת למטה אבל לא יודעת איפה היציאה ואין שום שילוט. אנשים נוהרים לכל כיוון ואי אפשר לדעת מי לאן. לבסוף אני רואה אנשים יורדים מהרכבת ופונים שמאלה ומחליטה לעקוב אחריהם. הם הולכים מהר, נדחקים במיומנות שאני חסרה אותה בין ההמון וכולם נבלעים מתישהו בפתחו של גרם מדרגות צר שמוביל למטה. אני קולטת בתוך ההמון הדוחק בחור צעיר עם משקפיים ומחליטה שהוא ידע לענות לי. "ליציאה?" אני מסמנת לו בשפתיים ומראה עם האצבע לעבר הפתח הצר בתוכו נבלעים האנשים, והוא מסמן בראשו "כן". בעודי נדחקת לתוך פיר המדרגות חולפות על פניי כמה משפחות ומשתחלות פנימה.

אני נסחפת בזרם – כעת כולם הולכים באותו כיוון – פנימה לתוך מנהרה ארוכה וצרה שחולפת מתחת לפסי הרכבת. בצדי המנהרה עומדות נשים עם ילדים, עם חבילות ועם מטלטלים שונים, משתלבות בציור קיר מעניינים המציגים דמויות מסוגננות מתוך ציורים הודיים קלאסיים מסורתיים כשהם עושים שימוש בחפצים ואמצעים עכשוויים: נוסעים בקרון רכבת, מובילים מזוודות על גלגלים, כותבים במחשבים ניידים ומדברים בטלפונים אלחוטיים. הרעיון מוצא חן בעיניי, גם הביצוע האסתטי וגם הרעיון של שימור מודלים קלאסיים ושלובם בטכנולוגיה עכשווית תוך שימוש בהומור עדין, אבל התנועה של הזרם האנושי סוחפת אותי וממשיכה קדימה. אני צורבת את הזכרון במוחי, משננת את בעלותה של התודעה על הידע, על הצורה, על היופי, מזכירה לעצמי שדי לשמר את החוויה ואין כל חובה לתעד אותה או להחזיק בה פיזית. אני מרגישה הקלה, ממשיכה הלאה להיסחף בזרם פטורה ממשא מיותר.

בסוף המנהרה עולים מעלה, ממשיכים עוד לאורך הרציף עד להופעתו של סימון יציאה ברור תחתיו ממתין לי פרופ' ניאק. על פי הוראותיה של צ'אייה אנחנו ניגשים לדוכן הפרי-פייד, מגישים את הכתובת, מקבלים פתק ועליו פרטי הנהג שיקח אותי אליה. אני נפרדת לשלום מניאק – לא לפני שהוא רושם את פרטי הנהג של האוטו (לריקשה קוראים כאן אוטו) – ואני יוצאת לדרך. ניאק צריך לצד השני של העיר, מרחק שעתיים נסיעה באוטובוס.

צ'אייה גרה לא רחוק מהתחנה, "בשכונה בה גרים מיניסטרים חשובים" – כך אמר לי ניאק, אבל הנהג אינו יודע את הדרך ואחרי הצ'ט הארוך עם ניסן הטלפון שלי גווע במהירות מסחררת. למרות זאת אני מעירה את צ'איה ונותנת אותה בדחילו ורחימו לנהג, מתפללת שהיא תספיק להנחות אותו על אדי הבטריה ונזכרת בתוך כך בלילה בו חיפשנו פרופ' מהאדב ואני את ביתה של פרופ' סקרלט אפשטיין בבנגלור. במשך שעות ארוכות סובבנו וחגנו בשכונה בין בתים, נכנסים ויוצאים ברחובות, מנסים לחפש את דרכנו עד עלות השחר ולאחר שהפציע האור ראינו אותה, באחד הסיבובים, עומדת בכתונת לילה בפתח ביתה, חסרת אונים כמונו, מאותת לנו לעצור.

הנהג מנסה להסביר לצ'איה היכן הוא נמצא – בהודו לבתים יש שמות מאד פיוטיים אך לא לרחובות וקשה מאד לאתר כתובת – הוא נוסע לכיוון אחד ואז סב על עקביו, נוסע לכיוון שני ושוב הופך כיוון, עד שאני רואה מצד ימין שלט "אולמי ראמה" ונזכרת שזה חייב להיות לא רחוק, כאן, מעבר לפינה. הנהג פונה ומרחוק, מהעבר השני של הרחוב, אני רואה את צ'איה עומדת במרפסת ומנפנפת לי שלום ארוך, גדול, חם ומרגיע. הגעתי הביתה בשלום! אני משאירה בשמחה שטר של מאה רופיס בידיים של הנהג המופתע, חוטפת את התרמיל ורצה במדרגות. השעה כבר חמש, אבל עדיין חושך. צ'איה פותחת את הדלת ושולחת אותי ישר ימינה לחדר שינה שמיטה רחבה ערוכה בו לקראת בואי. אני חולצת סנדלים, שוטפת עם הדלי במים קרים את כל מה שאפשר, מחליפה לפיג'מה נקייה וצוללת מיד לתוך שינה עמוקה, שקטה ומפנקת.

https://lh6.googleusercontent.com/-FJERkBL55Uk/UKuvC-rWVtI/AAAAAAAAPlA/2X-AyWSigIo/s593/20121120_214403.jpg

בעשר בערך צ'איה העירה אותי. בבית כבר עמד ריח של דוסה חמה, אבל קערה של פפאיה כתומה ובשלה, חתוכה לקוביות, הייתה הדבר הראשון שראיתי. הייתי כנראה רעבה מאד, כי חיסלתי בקלות את כל מה שהיה בקערה ושמחתי לרעיון של ארוחת בוקר.

הדלקתי את הדוד, מילאתי את הדלי ונכנסתי להתרחץ. איזה כיף. הרחצה בדלי יכולה להיות תענוג גדול מאד. רצפת הבטון החשוף בחדר הרחצה נקייה ונעימה, והמים גולשים בשמחה סביב. הדירה החדשה בה צ'איה גרה, מוארת ונעימה והיא כוללת מרפסת ממנה נשקפות גינות מטופחות של שכנים

https://lh4.googleusercontent.com/-iuEMlXDNOYo/UKs2l_16uXI/AAAAAAAAPdI/sHVjb9xSxBQ/s593/20121120_115828.jpg

מטבח קטן, שני חדרי רחצה עם שירותים מערביים, חלל כניסה מרווח ושלושה חדרי שינה וריהוטה מינימליסטי וצנוע מאד אבל חם ומזמין, בהתאם לדרך שצ'איה גזרה על עצמה: רהיטי קש מכוסים בבד כתום, מחשב, ארון קטן ומתקן תלייה עליו מונחים בגדיה הכתומים. אנחנו יוצאות למרפסת ולגג, מצטלמות ונהנות מיפי הצמחייה שסביב הבית. לפני היציאה לעבודה אנחנו מכינות את ארוחת הצהרים ולוקחות אותה אתנו: אורז, ראסם, צ'פאטי. אי אפשר לומר שהאוכל כאן מגוון.

https://lh6.googleusercontent.com/-knj0fY3cLVY/UKsuYp2xbgI/AAAAAAAAPbo/3kxrer5S7HA/s593/20121120_115625.jpg

למטה מחכה כבר הנהג ועלינו למהר לצאת למשרד. תחנת הרדיו בה צ'איה עובדת  Radiowalla.in שייכת לאחד משני בניה ויש לה בה כמה תכניות. צ'איה נחשבת כאן למדריכת חיים ולתכניות שלה יש מאזינים רבים. הערב היא משדרת תכנית בענייני זוגיות, והיא מבקשת ממני להשתתף בה. אני ממהרת לדווח לניסן, מסבירה לו איך להגיע לתחנה דרך האינטרנט, ואנחנו מוודאים שהוא נמצא על התדר הנכון ועם התכנית הנכונה. התכנית היא בת שעתיים אבל אלה עוברות בהרף עין. לצדי על הסט באולפן ישבה ריקה, אשה צעירה, אלמנה שקטה וצנועה בעלת בוטיק ששתי בנותיה כבר נשואות ובעלות ילדים; וד"ר צעירה (בצילום: יושבת לשמאלי) שעוסקת ברנטגן, מגיעה באיחור אופנתי ולא מניחה מידיה את מכשיר הטלפון הנייד, מעבירה ושולחת בו הודעות בזמן ההקלטה.

https://lh3.googleusercontent.com/-D05mROmlPrE/UKugZhu0R4I/AAAAAAAAPig/lcQ7qmxB4Bw/s593/20121120_201030.jpg

בערב אנחנו מגיעות הביתה, אוכלות משהו ונופלות למיטות. למחרת קמות מוקדם, בארבע וחצי, ויוצאות להליכה מהירה בפארק הסמוך, אחריה אנחנו עוצרות לקנות פרחים לפוג'ה מצעירה ענייה שעומדת ליד דוכן מכוסה בשמיכה. צ'איה מחליפה אתה מילים, מבקשת לברר היכן בעלה שתמיד עומד אצל הדוכן, ומגלה שהצעירה התאלמנה לפני יומיים. אנחנו ממשיכות לכיוון הבית, ועוצרות אצל מוכרת חלב זקנה שיושבת אצל המדרכה ברחוב סמוך לביתה של צ'איה. צ'איה מספרת לי שאשה זו מגיעה לכאן מדי בוקר מכפר מרוחק מאד ונשות האזור מקפידות לבוא ולקנות ממנה את שקיות החלב והקרדס. יחד עם שקית הקרדס ושקית החלב אנחנו חוזרות הביתה לתה של בוקר, למדיטציה, ליוגה, לרחצה, לפוג'ה ולבסוף לטקס ההכנה של ארוחת הבוקר וארוחת הצהרים אותה נקח איתנו לעבודה. אני מכינה לעצמי סנדביצ'ים לדרך וצ'איה מבשלת לעצמה אורז, רסאם וקצת ירק ואורזת הכל במיכל. יש לי ראיון עם עיתונאית שעוסקת בספרות של טראומה, ואחר כך אני נוסעת לתחנת האוטובוסים של בנגלור לפגוש את ניאק עמו אסע חזרה לשימוגה, וממנה למחרת בבוקר לעבודה בקמפוס.

למרות שיצאנו בזמן מהעבודה של צ'איה לפגישה עם ניאק, הגענו באיחור. הכתובת שניאק נתן לנהג של צ'איה לא הייתה המקום בו הוא חכה לנו והיה עלינו לעשות סיבוב ענק כדי להגיע למקום בו הוא עמד והאוטובוס, שתמיד מאחר, הקדים הפעם לצאת.נפרדתי מצ'איה ומכיוון שהאוטובוס שלנו כבר עזב, הצעתי שנעלה לשבת בבית קפה עד שיגיע אוטובוס הוולוו הבא. אוטובוס וולוו – כך קוראים כאן לכל אוטובוס שיש בו מזגן ומחיר הנסיעה בו עולה פי עשר ויותר ממחיר נסיעה באוטובוס רגיל. נסיעה באוטובוס כזה היא נסיעה מהירה ונוחה והיא כוללת מקומות ישיבה מסודרים בכסאות מתכווננים למצב של כמעט שכיבה ובקבוק מים אישי לכל נוסע.

https://lh3.googleusercontent.com/-vIVTp9H56No/UKyD3pvlagI/AAAAAAAAPp4/G7Lmp_AH2zI/s593/20121121_125514.jpg

ישבנו בבית הקפה שמעל לתחנה המרכזית של בנגלור ובינתיים הגיעה השעה שתיים ועלינו על האוטובוס. הנסיעה כוללת כמה עצירות בדרך, להתרעננות, לארוחה ולשירותים,

ואחרי שש וחצי שעות נסיעה הגענו בחשכה לשימוגה. לליטה המתינה לנו עם ארוחת ערב מוכנה, ואני עליתי מיד אחריה לישון בחדר שבקומה השנייה. למחרת בבוקר התעוררתי כשלליטה הכינה את מקדש הפוג'ה שלה לפוג'ה של הבוקר.

https://lh3.googleusercontent.com/-V3EagxZnjFc/UK2b7CnorJI/AAAAAAAAP40/kgdDaa0mRM4/s593/20121122_075907.jpg

היא רכנה על האביזרים, ניקתה והכינה אותם לטקס, ציירה את הרנגולים סביב הכלים והדמויות עד שהכל היה מוכן.

https://lh5.googleusercontent.com/-Qn6p-yBURuo/UK2sPpa8eXI/AAAAAAAAP8Q/UoRgiUQqGFo/s445/20121122_075954.jpg

לארוחת בוקר היא הכינה לי את האופיטו האהוב עליי ולצדו תבשיל רך, נעים ומתוק שמוגש יחד עם האופיטו.

https://lh5.googleusercontent.com/-DTuX-uJcVzs/UK2xmBrQCmI/AAAAAAAAP9s/7uSOtBtU4qs/s593/20121122_094226.jpg

אחרי ארוחת הבוקר לליטה נגשת להתרחץ. היא מתלבשת, מסתרקת, ואז מבצעת את טקס הפוג'ה.

https://lh6.googleusercontent.com/-j-dmPstfLoM/UK23HRke1tI/AAAAAAAAP-Q/GZ2huPJh6iA/s445/20121122_100533.jpg

את הדרך לקמפוס עשינו ברכב הפרטי של ניאק כשאנחנו "דורסים" את גבעולי הקש של הראגי ועוזרים בכך להפריד את הזרעים מתרמיליהם.

crashing the raggi

כשהגעתי לחדר מצאתי משפחה של קופים יושבת על המרפסת, מתבוננת בנוף הנשקף ממנה. הם נבהלו מהרעש שהקמתי בכניסתי, והתפזרו, אבל נשארו בסביבה. אני מצרפת צילום משמאל של הצעיר בקופים מתנדנד על כבל הטלביזיה של חדרי, ומימין אחיו הקצת יותר בוגר מטפס על המרזב.

monkey next to my room 1

קופיץ מטפס על כבל התקשורת של החדר שלי

יותר מאוחר, בדרכי למשרד ולהרצאות היום, עברתי תחת עץ בו ספרתי שלושה קופים, אך יתכן שהיו בו יותר. הנה הצילום.

זהו בלי ספק יום הקופים שלי.

three_monkies_in_the_tree_above_me_on_the_way_to_my_class

1st lecture - littlebird 1

https://lh4.googleusercontent.com/-wmnVABQokwo/UK9HwFyzaDI/AAAAAAAAQQE/WGgJdvLepFc/s593/20121123_145245.jpgכ

photo

צירפתי גם שניים שלושה צילומים מתוך הרצאות שלי, שלא תחשבו שכל מה שאני עושה כאן זה רק לתעד קופים, וכן כמה צילומים מתוך טיולי הבוקר שלי: צילום של כמה כוורות טבעיות שבונות כאן הדבורים תחת כל גג רענן,

https://lh5.googleusercontent.com/-bgsYQlbmhhk/ULA707U8YEI/AAAAAAAAQYo/VnNB3sf6q3g/s593/20121124_074350.jpgוציל

והנה עוד אחד מרשים:

https://lh5.googleusercontent.com/-QU4xJHy8TIM/ULA-sRIsx2I/AAAAAAAAQZM/QAU2UEhK2rU/s593/20121124_074433.jpg

צילום של כמה בתי בוץ שנתמכים במוטות במבוק בשאנקרגאטה, הכפר הסמוך שנמצא למרגלות האוניברסיטה,

https://lh4.googleusercontent.com/-3tVAP3j80JQ/ULAsxUedSAI/AAAAAAAAQV4/5j6HzfW40lM/s593/20121124_073229.jpgשנ

צילום של קליפות קוקוס המונחות בצד הדרך לטובת הקופים ושאר חיות היער,

https://lh4.googleusercontent.com/-XK8CPoJtqFY/ULBQcCiGnBI/AAAAAAAAQbw/P2HHpsnaiSA/s593/20121124_080017.jpg

וצילום של פרחי הבוקר

https://lh5.googleusercontent.com/--CiCZOrRwng/ULBSzb5cK8I/AAAAAAAAQcU/2aSJYlzTLuc/s593/20121124_080852.jpg

פרחים אלה נושרים מהעצים עם שחר ואני נוהגת לאסוף בדרכי והכי חשוב, צילום אקטואלי של השדה שלמרגלותיי, בו נראה שדה האורז כשחלקו הימני קצור ואסוף, חלקו המרכזי הולך ומבשיל וחלקו השמאלי הרחוק ממני מזהיב בחנו באור השמש, בשל, שבע רצון ומסופק.

https://lh5.googleusercontent.com/-apMk72bPxMY/UK9hcJSwJkI/AAAAAAAARWg/tr6NHlQFs3I/s593/20121123_165446.jpg

26.11.2012

עודי מנומנמת וראייתי עדיין מטושטשת ואף על פי כן המראה שנגלה לעיניי מחלון הבוקר הכה אותי בתדהמה. את יום האתמול עשיתי בנסיעה עם מהאדב ושבתי לחדרי אחרי חצות – ארחיב על כך מיד – וכשהתעוררתי הבוקר היה חלקו השמאלי של השדה קצור כולו, ערימות ערימות של אורז שדוד היו מוטלות על העפר בפיסוק חסר אונים, חסר חיים, מוטלות בזוית אחידה, במרווחים אחידים, בגובה אחיד, בצער אחיד.

https://lh3.googleusercontent.com/-fATLV8ICyRw/ULMLuAByXnI/AAAAAAAAQuU/5qztp_H6mMI/s593/20121126_113620.jpg

https://lh4.googleusercontent.com/-h1_4qVEs71c/ULMKuknVl8I/AAAAAAAAQuI/AnL7lz7kBeI/s593/20121126_113603.jpg

ביקורו של פרופ' מהאדב היה מתוכנן, ובכל זאת שמחתי כל כך. הוא הגיע באוטובוס הלילה ממייסור הישר לפרופ' ניאק הביתה ורוהיט היה אמור להביא אותי לניאק. אלא שרוהיט הגיע עם וספה לא שלו כשהוא מתנצל על כך שהאופנוע שלו שבק, והציע שאסע באוטובוס לשימוגה. "אל תדאגי", הרגיע אותי, "אדבר עם הנהג ואורה לו היכן להוריד אותך ומכל מקום פרופ' מהאדב ופרופ' ניאק יחכו לך שם בתחנה". עליתי על הוספה ונסענו לתחנת האוטובוס. בדרכנו ליציאה בעד השער ראינו את האוטובוס מגיע. הוא היה עמוס לעיפה, אבל רוהיט צפר לנהג לעצור והנהג עצר את האוטובוס וחכה עד שנגיע אליו. ירדתי מהווספה ובעודי עולה לאוטובוס, רוהיט החליף מילים עם הקונדוקטור ושילם לו. נעמדתי לא רחוק מהנהג, בין אישה מבוגרת ממני בשנים רבות לבין אם צעירה שתינוקה תלוי על זרועה, מיטלטלת בדרך, תרמילי עליי.

https://lh4.googleusercontent.com/-gMYXzfrt4b4/ULHOVdfc6CI/AAAAAAAAQgA/Xfex3xENtZQ/s593/20121125_103744.jpg

האוטובוס היה מלא עד אפס מקום ואנשים עמדו במעבר בין הספסלים. על שלושת מושבי הישיבה הצפופים שעמדו בכל שורה, אחד מול השני בכל אחד מצדיי האוטובוס, ישבו ארבעה או חמישה בני אדם. לאורך דופן האוטובוס, מן העבר השני של מושב הנהג, ישנו ספספל ישיבה שמתחיל בזכוכית הקדמית של האוטובוס ומסתיים בדלת העלייה לאוטובוס. הקונדוקטור הצביע על הספסל והורה ליושבות עליו להצטופף ולפנות לי מקום – וראה זה פלא, נוצר מקום עבורי. התיישבתי, תרמילי למרגליי.

https://lh3.googleusercontent.com/-99BTnZnH3VQ/ULHQCGgOBsI/AAAAAAAAQgM/dfvVYVAwB0Y/s593/20121125_103802.jpg

אנשים עלו וירדו מן האוטובוס על פי סימנים מוסכמים מראש. קריאות היי-היי התחלפו בשריקות קצובות או שריקה אחת ארוכה וצעקות הו-הו התחלפו באורררר, לקסיקון אינסופי שבאמצעותו התנהל שיח ידוע ומוכר בין הנוסעים, הקונדוקטור והנהג, שיח שמשמעו: מתי לעצור, היכן לעצור, מתי לפתוח את הדלת, מתי לסגור את הדלת וכו'. הרדיו מנגן בקול רם מוזיקה הודית מסולסלת. תחנות עצירה אין, גם אין מראה אחורית. בכלל, בהודו יש למראה האחורית שני תפקידים: האחד, לשמש מתלה לפרחים שזורים והשני להביט בה כשמרכיבים משקפי שמש. אבל לנהג האוטוובוס הזה, שנוהג יחף, אין צורך במראה אחורית כי אין לו משקפי שמש וגם לא שרשרת פרחים. נוסעים עולים ויורדים, חלקם לבושים בבגדי חג – היום יום ראשון ו"הנוצרים לובשים בגדים חגיגיים בהולכם לכנסייה כל יום ראשון. אנחנו, ההינדים, הולכים למקדשים שלנו בבגדי חולין" (מהאדב, מאוחר יותר, על קבוצת נשים לבושות חגיגי). הנוסעים לא דיברו איש עם רעהו ועשה רושם שאין הם מכירים זה את זה ואף על פי כן ילדים ותינוקות שהיו בידי אמהות צעירות, עברו לידי היושבים על הספספלים ואלה שיחקו עמם והחליפו ביניהם ידיים. בהזדמנות אחרת ראיתי גם שהיושבים מציעים לעומדים להחזיק עבורם חפצים כבדים.

https://lh3.googleusercontent.com/-1yV33DQTZzU/ULHMYKRQcWI/AAAAAAAAQf0/MOkhXZqk9yM/s593/20121125_103728.jpg

כמה דקות לאחר שהתיישבתי באוטובוס פנתה אלי צעירה שישבה משמאלי באנגלית סבירה למדי, ניאנה שמה. היא גרה בשנקרגאטה, הכפר שלמרגלות האוניברסיטה, ומלמדת באוניברסיטה אלקטרוניקה. בדעתה להרשם לדוקטורט אבל עוד אין לה מנחה ואין לה נושא. אולי תעשה זאת בחודש הבא. עניין התארים האקדמיים כאן שונה מאד מהמוכר אצלנו: יש מסלול ברור, מתחילים ומסיימים, יש מסגרות לימוד מובנות לכל תואר בלי שיעורי בחירה ואין צורך להתמודד עם משמעת עצמית וכו'. שאלות של חופש אקדמי כמעט ואינן עולות ומסגרות הלימוד, המתודולוגיות, המודלים ונושאי המחקר מאד שמרניים. הצעתי לה להצטרף לכתת האמן שלי – ואני מקווה לפגוש אותה בהמשך.

את הדרך לשימוגה אני כבר מכירה היטב, וגם את הדרך לביתו של ניאק. למרות זאת ניאק ומהאדב מחכים לי בצומת הכניסה לשימוגה עם הרכב. אחרי מפגש מרגש עם מהאדב – זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו מאז הכנס שקיימנו יחד במאנדיה בשנה שעברה – נכנסנו לרכב ונסענו לביתו של ניאק, שם חיכתה לנו לליטה עם תה, סלט פירות מדהים שעיקרו פאפייה כתומה עסיסית, ודברי מתיקה.

היום חוגגים כאן את הטולסי פוג'ה – החג שסוגר את תקופת הדיוואלי. את הטולסי פוג'ה חוגגים לרגל נישואי צמח הטולסי הקדוש עם צמח קדוש אחר שנקרא כאן gooseberry אותו מצרפים לעציץ הטולסי בצמוד לגבעול המרכזי של הטולסי וכורכים סביב שניהם בתוך העציץ שרשראות פרחים שזורים וקישוטים. את העציץ עצמו, אם ניתן להזיזו ממקומו (בחצרות מסוימים הטולסי קבוע בתוך מקדש משלו), ממקמים בתוך הבית סמוך לנישה או לחדר הפוג'ה, לפעמים במרפסת הבית, מציירים סביבו רנגולים יפים במיוחד המשלבים בתוכם כתובות, מדליקים סביבו מנורות שמן (דיפלי) ומפזרים סביבו פרחים. בבתים בהם הטולסי קבוע בחצר, מקיימים את כל הטקס הזה סביב הצמח בגינה. הצמח עמו נישא הטולסי מתורגם לעברית כ"דמדומניות" אבל מראה הפרי שלהן הוא כשל עגבניות קטנות. לרגל החג מבקרים אצל ניאק ולליטה בני משפחה רבים והם נשארים בבית עם אורחיהם שעה ומהאדב ואני לוקחים את המכונית של ניאק ונוסעים לסגאר.

סגאר מרוחקת משימוגה מרחק 75 ק"מ והדרך אליה חולפת רובה בתוך היער, חוצה כמה כפרים. הכביש טוב למדי ונוח לנהיגה ומהאדב נוהג בקלילות ובזהירות. אנחנו מדברים על נסיעתו הקרובה לישראל, על פרויקטים שהחל בהם ועל כאלה שהסתיימו, על משפחתו, על חבריו והדרך היפה מתקצרת מאד. בשלב מסוים עצרנו להמתין למסע אופניים שחלף על הדרך הראשית, וכשהגענו בצהרים לסגאר

https://lh3.googleusercontent.com/-q4VSXd80UOQ/ULHsN-iNVnI/AAAAAAAAQk8/eKBS9bh1JZM/s593/20121125_130826.jpg

ניגשנו לאכול במסעדה הסמוכה למלון בו גרתי בפעם הקודמת. צילמתי כמה תמונות ממרפסת המסעדה, את שני פסלי השיוולינגוס שעמדו בסמוך וכן את האדם בקיוסק סמוך שהכין למהאדב את עלי הביטל עם ממרח הארקנט.

https://lh4.googleusercontent.com/-ZPB-LZyQ8V4/ULKCGxwfuDI/AAAAAAAAQpM/3La8gyyFZiY/s593/20121125_144959.jpg

https://lh6.googleusercontent.com/-P0reWgApF2M/ULKIM1FB9PI/AAAAAAAAQpw/UDTy6jDtDyA/s593/20121125_145126.jpg

https://lh3.googleusercontent.com/-7Nb9IkerqEI/ULKKZ6qs8uI/AAAAAAAAQp8/pbq-I_SVx-0/s445/20121125_145131.jpg

https://lh5.googleusercontent.com/-4bsDVU0Qet4/ULL1QeRW3BI/AAAAAAAAQsI/OjLDkdtk00U/s445/20121125_145330.jpg

אחרי הארוחה נסענו לביתו של ד"ר גורו ראו באפאט  Guru Rao Bapat, איש תיאטרון, במאי ומומחה בתחום היאקשגאנה שכתב כמה ספרים בתחום התיאטרון, ביניהם את הספר Yaksagaana: Performance and Meaning, a Semiotic Study (1996)  ואת Re- scribing tradition: Modernisation of south indian dance drama (2012)..

את באפאט פגשתי בביקורי הקודם בסגאר באותו ערב אומלל וטראומטי אותו תיארתי באחד מפרקי היומן הקודמים ולצערי לא עלה בידי אז להחליף עמו דברים. עתה הוא המתין לבואנו בביתו עם אישתו היפה מהדורי. ביתם שוכן בלב סגאר, ישוב לא גדול שנמצא מערבה לשימוגה, עדיין בהרים, באזור מיוער, בואך לדרך היורדת את הים. זהו בית גדול מידות במונחים מקומיים, בחזיתו מרפסת עם עמודים נאים ועיטורים

https://lh6.googleusercontent.com/-4mGylr877zw/ULL5LzoXMGI/AAAAAAAAQsg/6trF3AHNdhY/s593/20121125_150039.jpg

ובחצרו הפנימית מתקן לאגירת מי גשמים, באר, משטח רחצה ושטיפה מרווח ומקדש.

https://lh6.googleusercontent.com/-7Wzrf0TKa40/ULJv62afpOI/AAAAAAAAQnU/bX86wMjKK4M/s593/20121125_134212.jpg

החצר מוקפת אכסדרה וסביבה דירות מגורים. הבית בחזיתו בן שתי קומות, והוא נבנה לפני כמאה שנים על ידי אבי סבו של באפאט, שהיה עורך דין. את הבית חולקים עתה שניים מבני המשפחה, באפאט וגיסו.

https://lh6.googleusercontent.com/-zdJ-wITdvsI/ULJ10hE838I/AAAAAAAAQn4/muAStn03L4o/s593/20121125_134627.jpg

מהדורי הגישה תה ונכנסנו למטבח לאכול צ'פטי מתוק. הבית חשוך ונעים, רצפתו אדומה, נקייה ורכה וחדריו מתאפיינים במינימליזם.

https://lh6.googleusercontent.com/-Vp9b_nwItt4/ULJuAqY0o3I/AAAAAAAAQnI/IixLtHq4cdg/s593/20121125_134047.jpg

בחדר הפוג'ה הסמוך למטבח הבית, למרגלות נישת הפוג'ה השקועה בתוך גומחה רחבה, עומד הטולסי כשסביב גבעולו מלופף שיח הדמדומניות ולמרגלותיו רנגולי יפה, פרחים, מנחות – חצי קוקוס, בננה, קערה עם אורז וכדו' מוסדרות בתפזורת חגיגית ומנורות שמן.

https://lh3.googleusercontent.com/-i38L1_CW30g/ULJ5izFYEwI/AAAAAAAAQoQ/PWye2W9Av0U/s445/20121125_140106.jpg

מהדורי ממרת להסביר, לספר, לתאר, מרבה בפרטים אודות חתונת הדמדמניות עם הטולסי, מספרת בהרחבה על כל אחד מהקדושים ומהאלים שדמויותיהם מוצגות בחדר, חלקם ציורים מקוריים יקרי ערך ועתיקי יומין שצבעיהם ואיכותם נשתמרו היטב וחלקם צילומים שדהו מרוב שנים.

כשחזרנו לפינת הישיבה שבכניסה לבית, ביקשתי לראות את שני הספרים של באפאט – אי אפשר היה להשיג אותם אפילו כאן באוניברסיטה מפני ששניהם אזלו בהוצאה. עברתי בקריאה מהירה על ספרו שעוסק ביאקשגאנה. זהו ספר נדיר שמנתח את היאקשגאנה בכלים סמיוטיים ובכך חסרונו. היאקשגאנה עדיין אינו סגנון מוכר ואני מחפשת ספר שיתאר את התיאטרון כסוגה אמנותית, את מקורותיו התרבותיים והדתיים, את מקורותיהם של המחזות הכתובים ויכלול תרגום וניתוח של שלושה מחזות לדוגמא (דוגמא אחת מהרמאייאנה, אחת מהמהאבראטה ואחת מבין מחזות הפולקלור שמבוססים על סיפורי עם מקומיים).

תוך כדי שיחה על היאקשגאנה, הסתבר שבינואר תתקיים סדנא בת שלושה ימים, בהשתתפות להקתו המצוינת של שיוואנאנד הגדה Shivanand Hegde אצלו ביקרתי יחד עם פרופ' שיוואפרקש. אני מצרפת שניים שלושה צילומים מתוך למעלה מ-300 צילומים שצילמתי בסיור הקודם בתיאטרון:

DSC05855

DSC05816

DSC05890

DSC05887

במהלך הסדנא שתתקיים בינואר, תעלינה בתיאטרון של שיוואנאנד ארבע הפקות של מחזות מהרמאיינה. לסמינר תצטרף פרופ' פאולה ריצ'מן, מומחית למזרח הרחוק, סופרת, מתרגמת וחוקרת רמאיינה שערכה ארבעה ספרים חשובים, ביניהם:

Ramayana Stories in Modern South India (Indiana University Press, 2008), Questioning Ramayanas: A South Indian Tradition (Oxford University Press, 2003), and Many Ramayanas The Diversity of a Narrative Tradition in South Asia (Oxford, 1997).

שמחתי מאד לקבל הזמנה לסמינר ולדעת שאקח בו חלק. הודעתי מיד לשרקה, שאמורה להיות אצלי באותם תאריכים – איזה יופי. ניסע יחד לחוף המערבי (הסדנא תתקיים ליד הונאבר שעל חוף הים), תהיה לנו הזדמנות להיות גם באודופי וגם בישובים שבדרך לחוף הים ואולי גם נצליח לבקר את ד"ר אנופאמה קרישנה, שגרה בכפר קטן, לא רחוק מהונאבר. עליי לכתוב אליה מיד וגם לפרופ' שיוואפראקש, שנמצא כיום בברלין.

מצרפת עוד צילום או שניים של דמויות (כולם אגב גברים, אין נשים ביאקשגאנה) ומתוך אחת ההצגות:

DSC05952

 

DSC05981

לקראת הצהרים פרופ' מהאדב הודיע שהוא עייף. הוא הגיע באוטובוס לילה ממייסור, והיה עליו עוד לנהוג חזרה לשימוגה ולקחת את אוטובוס הלילה חזרה למייסור. גם באפאט, שכבר מלאו לו שבעים, היה צריך לעלות לחדרו למנוחה. אחר הצהרים אנחנו צפויים להצטרף לחזרה על הפקה חדשה של "מקבת" אותה מעלה קבוצת התיאטרון של באפאט, והתכנית עמוסה. באפאט ומהאדב עלו לנוח, ובעודם נחים, הגיע נהג לרכבו של ניאק ולקח את מהדורי ואותי לנסיעה למקדש http://en.wikipedia.org/wiki/Keladi וולמוזיאון שבקלדי.

הדרך מסגאר לקלדי מתפצלת מהדרך הראשית להונבאר ולחוף המערבי לכביש צדדי, צר ושובש שעובר רובו ביער ושוליו גולשים לעבר בורות שעומקם לא ידוע. אני לא מכירה את הנהג ומאד לא שקטה אבל מהדורי רגועה לגמרי. הוא נוסע מהר מדי, בטוח מדי, עוקף בלי לצפור ולא זז מילימטר מאמצע הכביש – לא משנה מי או מה מגיעים מולו – מצפה שכל המשאיות והאוטובוסים של הודו ירדו בשבילו לשוליים. הם אמנם עושים זאת אבל זה מאד מפחיד ואני כבר מצטערת על הנסיעה כולה. בדרך חזרה מהאדב מסביר לי שבמקרים בהם הכביש צר ומשובש ושוליו רעועים, הרכב הקטן יותר נשאר במרכז הכביש כי גלגליו הקטנים אינם יכולים לבורות שבצד הדרך ואילו הרכב הגדול, שגלגליו גדולים, יורד מהכביש. אוקיי. אמרנו כבר שבהודו פותחים לך את הראש למחשבה שונה מהמקובל?

המקדש מדהים בפיתוחי העץ וחריטות האבן, שופע דימויים מרהיבים והמוזיאון, שיש בו אלפי טקסטים חשובים שכתובים על גבי כפות תמרים, מוזנח מאד. אנחנו מקצרים את הביקור במוזיאון וממהרים לחזור כדי להספיק להגיע לחזרה.

החזרה מתקיימת על במה באולם גדול למדי בסגאר שמזכיר מאד במבנהו את בית התרבות של מונוסון. השחקנים משחקים על הבמה בקנאדה, באפאט מולם עוצר מדי פעם ומחלק הערות. עם כניסתי אני שמחה לזהות את הסצינה ואת המקום המדויק של הדיאלוג בטקסט אותו הם מציגים. מעט אחר כך באפאט עוצר את העבודה, ואנחנו מתכנסים לשיחה. השחקנים מציגים את עצמם, חלקם זוכרים אותי מפגישתי הקודמת אתם – ואנחנו משוחחים על מקבת, על שיקספיר, על משחק, על חזרות ועוד עד שמהאדב מסמן לי להזדרז. מחלקים אידלי עם סאמבר וצ'טני, מהאדב לוקח – אני עם כאב בטן ונמנעת – אוכל מהר ויוצאים חזרה לדרך.

הנסיעה חזור קצרה ומהירה, הכביש פתוח ומזמין ובתוך שעה ומשהו אנחנו אצל ניאק בשימוגה. הוא מחכה לנו כדי שנצא יחד לארוחת ערב במועדון חברים כלשהו. אני מבקשת ממהאדב שיקח אותי לקמפוס לפני שהם יוצאים לארוחת הערב – אני עייפה וכואבת לי הבטן – אבל כבר מגיעים והוא וניאק מתעקשים לגרור אותי לארוחת ערב במועדון. בדרך אוספים את לליטה, שנמצאת בביתם של חברים, לא רחוק מביתה שלה וכמובן עוצרים שם להצטרף לחוגגי הטולסי פוג'ה. כולם עסוקים בחגיגה – סביב הצמח השתול בעציץ גדול בחצר הבית רוחשות נשים מרוגשות בסארי חגיגי ומכל עבר מנורות ופרחים וכולם מצטלמים עם הטולסי. הבן בן האחת עשרה מדליק בזה אחר זה זיקוקי דינור, הבת מצטנפת בחיק אמה בראותה אותי, הזרה, וכולם מעודדים אותי להצטלם, כל אחד רוצה להצטלם אתי ועם הצמח. אני מצטלמת, מחייכת ורוצה לעוף משם. בסוף נכנסים למכונית ונוסעים למודעון החברים שקוראים לו כאן Country Club.

כשאומרים לי בהודו מועדון חברים, אני מקבלת חררה. זה אומר שעומדים לשבת ערב שלם ולהשתעמם. הגברים עם ויסקי ביד, הנשים עם ספרייט, הגברים מעשנים, הנשים לא, מדברים על הא ועל דא, בדרך כלל בקול רם, על השולחן דברי פאקודה מטוגנים בשמן שעבר מאות טיגונים ומסביב רעש, יתושים, מוסיקה מחרישת אזניים ולכלוך. כל המועדונים הללו שהייתי בהם, ואין זה משנה אם מדובר במגרש אקסלוסיבי של קריקט עם מסכי אלקטרוניים ענקיים, משטחי דשא ענקיים עם מבני אירוח קטנים על חוף נהר או בשולי העיר, גנים מהראג'יים מטופחים קלאסיים, מבנים אנגליים קולוניאליסטי עתיקים או מבנים היפרסטרימיים ארכיטקטוניים מוטרפים מרוב עכשווית חסרת פשר וחסרת טעם – תמיד, בכל המקרים, כשמדובר במועדון חברים, מדובר בערב שנדון לכשלון.

בכל מקרה לא נגעתי בשום דבר, וחיכיתי בסבלנות שיואילו לסיים את הפארסה הטקסית ולקחת אותי לחדר. הגעתי אחרי חצות גמורה ולמחרת נפלתי למשכב.

28.11.2012

אני משלימה פערים בדיעבד – רק כדי לרשום או לסמן – נעזרת פה ושם בטקסטים שרשמתי ובצילומים שצילמתי בימים האלה, פה ושם בבדלי זכרון. יש לי עוד כמה ימים של אנטיביוטיקה ואני מקווה להתחזק ולהתאושש.

ביום רביעי ה- 28 לחודש מוקדם בבוקר פתחתי את המייל ועיניי חשכו.

ואלה הדברים שכתבתי לניסן, לבני משפחתי ולחבריי:

והנה מן העבר השני מלאך המוות. ובשורת שחר מר שוברת את לבי.

גדעון, חברי הטוב, שותפי למחוזות המחול של חיי, בן זוגי לריקוד במשך למעלה מעשרים שנה, חברי לתנועה ולשיר, הלך לעולמו הלילה. לבי שבור. לבי כה שבור.

שמש בוקר אלכסונית מאירה ברוך את שדה האורז שלמרגלותיי ואת ההרים שמעבר לעמק. במקדש הסמוך מצלצלים פעמונים ותפילות צ'אנטינג חד גוניות שוטפות את הנוף בגלים רוגעים. ממטע הקוקוס הסמוך עולים קולות אדם וגעיית פרות ובתיבת הדואר האלקטרוני מונח הצער, צובע הצלילים ואת המראות בכאב חד, עמוק ונוקב.

היופי, גדעון יקירי, היופי אינו נמוג. הוא רק משנה צורה.

אינך לבד. חבריך ואני, כולנו, במובן מסוים, הלכנו אתך.

יום או יומיים לפני שעזבתי את הארץ, באתי לבקר את גדעון בבית החולים, לאחר שעבר ניתוח לא מסובך אבל חשוב להמשך נשימתו התקינה. שבוע קודם עוד רקדנו. גדעון לא יכול היה לדבר עדיין, אבל נראה היה שהוא מתאושש. לאחר שהתמקמתי כאן שלחתי אליו מייל ודרשתי בשלומו, אך לא קיבלתי כל מענה ומכאן הבנתי שמצבו לא טוב. הוא מעולם לא הכביר מילים בכתיבתו, אבל היה מנומס וענה על כל מייל שקיבל. לפני שבוע ספרו לי חברות שמצבו מתדרדר, ואני עדיין קיוויתי שזה זמני, שבקרוב הוא יתאושש, עד שהכתה בי הבשורה על דבר מותו.

מאז מותו של גדעון, האימייל שלי מלא דברי נחמה, הספד והתכתבויות. חברינו המשותפים כתבו וממשיכים לכתוב דברים מרגשים. צערי הכבד על עזיבתו הפתאומית של גדעון, מכילים גם צער על עצמי, על חיי. עולם שלם שמהווה נתח חשוב, אהוב ומשמעותי בחיי, עוזב אותי ונפרד ממני יחד עם עזיבתו של גדעון. בתוך עולם זה נמצאים מוסיקה, תנועה, חתירה להרמוניה, אסתטיקה ואהבת היופי וגם חברות טובה עם כל השותפים לפעילות השבועית הקבועה שייתה לי במשך כל שנות חיי.

אני מאמינה שריקוד ואני אחד הם. רקדתי בוודאי עוד בהיותי ברחם של אמי, שבוודאי רקדה גם היא בהרותה אותי. אני יודעת בוודאות שהריקוד שלי קדם לצעדיי הראשונים, קדם ליכולתי להלך על רגליי, קדם לכל הגדרה ולכל מעשה או פעולה צורנית פורמלית, מפני שבמידה רבה הריקוד שלי אינו גשמי. אני יודעת בוודאות שהריקוד שלי הוא פנימי, הוא התנועה הפנימית הגופנית הראשונית הזורמת במקצבים, בתדרים, בצלילים ובתחושות פנימיות שלא תמיד יש להן ביטוי בעולם החיצוני.

פעמים רבות מצאתי את עצמי רוקדת במחשבתי ובגופי הפנימי בלי לזוז, מחייכת לעצמי בסיפוק על שהנה אני רוקדת ואיש אינו רואה זאת. אני זוכרת את עצמי למשל עומדת ממתינה ברח' אדם הכהן לקו 25 שיקח אותי לאוניברסיטה, פנימיותי רוקדת ושרה בעודי ממתינה בלי כמובן שהדבר יישמע או יראה לאיש. חייכתי לעצמי בסיפוק, אני זוכרת, על שבמקום להתעצבן על שהאוטובוס אינו מגיע, אני מנצלת את איחורו, מעבירה לי את הזמן בשמחה ומבלה לי בנעימים בריקוד. כל מי שחווה התנסות כזו יבין את כוונתי, והאחרים – בידיהם הדבר, להבין אם לאו.

תוך כדי כתיבה אני נזכרת שמזמן לא עשיתי זאת, כלומר מזמן לא רקדתי לעצמי ריקוד פנימי. אולי הגיע הזמן לשוב ולעשות זאת. הרעיון הזה מרגיע אותי. הנה אוכל להמשיך ולרקוד גם בזקנתי, גם כששום מוזיקה לא תשמע, גם כשגופי יבגוד בי.

חיי ימשיכו אם כך במסלולם, גם אם תעדר מהם אותה מסגרת מלווה שאפשרה לי את המחול הגשמי. ואולי גם אצליח למלא את החלל שיווצר בהם עתה ולהמשיך לרקוד ולקיים הלאה את המקום הנפלא הזה של מחוז הריחוף של חיי, גם אם יהא מדובר רק במחול פנימי.

באותו בוקר אומלל בו קיבלתי את הבשורה המרה על מותו של גדעון, כמה שעות מאוחר יותר, הגיעה הודעה מבאפאט שהתיאטרון שלו יופיע עוד הערב עם ההצגה "מקבת" באולם התיאטרון של שימוגה. עדיין כאבה לי הבטן ולבי מר מהבשורה אבל אספתי את עצמי והתקשרתי לניאק. שאלתי אם יוכל לקחת אותי מהקמפוס אליו, אם יתאים לו ולליטה להצטרף אלי לתיאטרון ואם אוכל להישאר לישון אצלו אחרי ההצגה ולחזור אתו למחרת לקמפוס. ניאק שמח לרעיון וסיכמנו שניסע יחד באוטובוס אחרי העבודה. הרגשתי רע, וחשבתי שזה רעיון טוב לנסוע להתפנק קצת אצל לליטה. בשעה ארבע מגה באה לקחת אותי לתחנה עם הווספה ובדרך פגשנו את רוהיט עם ניאק – נסענו במקביל כברת דרך לקראת האוטובוס כדי לעלות עליו לפני הסטודנטים בתקווה שנוכל למצוא מקומות ישיבה. רוהיט ומגה שבו לקמפוס ואנחנו המתנו לאוטובוס.

ירדנו בתחנה שבכניסה לשימוגה, שם המתין האופנוע של ניאק. עלינו על האופנוע ונסענו לביתו של ניאק, הישר לדברי המתיקה של לליטה. הסתבר שללליטה יש תכניות אחרות והיא לא תצטרף להצגה – היא שרה במקהלת נשים שיריי הלל דתיים והערב כל המקהלה נוסעת למקדש סמוך לפגוש את סרי משהו ולשיר לפניו.

https://lh6.googleusercontent.com/-UoNyn6KGzAA/ULYQivd6U9I/AAAAAAAARBI/k77MN_3L3oA/s593/20121128_175544.jpg

לליטה לבשה את הסארי האדום החגיגי והיפה שלה (שמשום מה בצילום נראה ורוד), וכולנו מיהרנו לצאת. ההצגה הייתה אמורה להתחיל בשש וחצי, אבל כשהגענו לתיאטרון, עשר דקות לפני שההצגה הייתה אמורה להתחיל, איש לא עמד על גרם המדרגות הגדול של הכניסה לתיאטרון למעט מוכרי הכרטיסים והאולם היה ריק.

https://lh3.googleusercontent.com/-hdNOTQEruMw/ULYSA5p2hUI/AAAAAAAARBQ/GxBvdLA-e7Q/s593/20121128_182423.jpghttps://lh3.googleusercontent.com/-cskoS5jzsGQ/ULYTi3HkytI/AAAAAAAARBY/wWjEyrAau34/s593/20121128_182429.jpg

בתוך עשר דקות החלו להגיע אנשים, כולם לבושים חגיגית, פוסעים באלגנטיות במעלה המדרגות של התיאטרון. זהו התיאטרון העירוני, שמשום מה נקרא כאן תיאטרון ממשלתי. הוא עומד מוגבה בתוך שטח רחב, לפניו גן  מסודר למדי, וגרם מדרגות רחב וגדול, מעקה מעוטר עמודים משני צדיו מוביל את הבאים בשעריו. בתוך התיאטרון פאוייה רחב שמשני צדדיו עולים שני גרמי מדרגות מתפתלים לעבר הקומה השנייה. מעבר לפאוייה – הכניסות לאולם. האולם הוא אולם פרוסציניום קלאסי גדול ורב תכליתי, בעל במה מוגבהת שרצפתו משופעת קלות והוא מכיל כשש מאות מושבי פלסטיק נוחים וגמישים המקובעים לשורות מרווחות משני עבריו של מעבר מרכזי רחב.

לפני היציאה שאלתי את ניאק אם הוא חושב שאצטרך בתיאטרון רפלנט – והוא צחק, אבל  מיד אחרי שהתיישבנו, הגיעה היתושה הראשונה. לא זמזמה ולא בטיח וישר בלי בלבול ובלא הכנות מוקדמות התלבשה לי על רגל ימין. ההצגה עמדה להתחיל אבל אני הייתי כבר אחרי יומיים של אנטיביוטיקה ועדיין לא הרגשתי טוב וממש לא התחשק לי לחטוף דנגי. קמתי ואמרתי לניאק שאני הולכת לחפש רפלנט והוא הצטרף אלי. סיכמנו שממילא אני יודעת את מקבת כמעט בעל פה (זה נכון. ועוד איך. בזכות מיסס קוגלמן, המורה המיתולוגית שלי לאנגלית שלימדה אותנו כמעט במשך שנה שלמה את מקבת והייתה מוכנה להמשיך ולעשות זאת אלמלא הייתה מתעקשת שנקרא גם את הג'רוזלם פוסט ונעשה כל שבוע בוק רפורט וכו', והייתה מחכה לרגע בו תהייה לה הזדמנות לקרוא את המחזה בפנינו, אז הייתה נעמדת בתנוחה פומפוזית וקוראת את המחזה בהתרגשות רבה עד כדי כך שאי אפשר היה לעצור אותה בקוראה גם אחרי הצלצול להפסקה. ועוד, אם כבר גלשתי ואני מדברת בשבחה של מורה כלשהי – דבר נדיר מאד אצלי – צריך לציין שהיא נתנה לי 90 בקומפוזישן, הייתי אולי היחידה בכתה עם ציון כזה בקומפוזישן) ובכן סיכמנו שההצגה תתחיל ותימשך בלעדינו ושזהו, יוצאים לחפש בית מרקחת. יומיים קודם לכן, כשהרגשתי רע ולא אכלתי דבר מכל מה שהוגש בקאונטרי קלאב, מהאדב החליט שהוא קונה לי כדורים מסוימים שיקלו עליי. וכך, אחרי שהסתיים הסיוט של הקאנטרי קלאב, הוא גרר אותי לכמה בתי חולים כדי לברר אם יש להם את הכדורים שהוא רצה שאני אקח (שלשמחתי לא היו), כך שעתה כבר הכרתי יחסית לא רע את פוטנציאל בתי המרקחת של שימוגה. כבר כתבתי ששימוגה היא סוג של ענן אבק שבתוכו אפשר למצוא הכל – ולא אחזור על התיאורים – אבל כאן באזור התיאטרון אפשר למצוא בתוך ענן האבק הזה גם את פארק גאנדי היפיפה והגדול וגם מבנים מרשימים אחרים.

https://lh4.googleusercontent.com/-BmQ8uObDRDo/ULYeIG3CUuI/AAAAAAAARCw/2SNsu7ZKfGg/s593/20121128_191528.jpg

ההצגה הייתה מרתקת וכולה שילוב של אסתטיקה הודית מסורתית עם עקרונות דרמטיים מערביים. הלבוש הודי, תפיסת הבמה הודית, המכשפות הן רוחות רפאים הודיות שרוקדות במקצבים ובצעדים הודיים המלווים בצעקות ובקריאות הודיות (עד כדי כך שבהמשך הערב הקהל הצטרף לקריאות הללו), והמדהים היה שבכל קטעי הרוחות – עולות הרוחות על הבמה ופועלות כדמויות, בדרך כלל עם ממד קומי. כך למשל, כאשר מקבת מדמה לראות את רוחו של בנקו יושבת על כסאו במהלך הנשף, עלה השחקן המשחק את דמותו של בנקו כשהוא חובש מסכה של רוח רפאים הודית, התיישב על הכסא, הסתובב על הבמה, הגיב לדברים הנאמרים באמצעות פעולה שהיו בה מרכיבים קומיים והפך לחלק חשוב מהסצנה. מדהים. אבקש מבאפאט שישלח אלי צילומים מההצגה. בינתיים אני מצרפת דוגמאות שצילמתי באמצעיי העלובים.

https://lh3.googleusercontent.com/-EdzahOgiK8g/ULYWZHp9T0I/AAAAAAAARBw/eiYXaHTmW4E/s593/20121128_190839.jpg

אחרי ההצגה ניגשתי מאחורי הקלעים להודות לבאפאט ולשחקנים. הוא הביא עמו את אחד מהספרים שלו והחלפנו כמה מילים. משם מיהרנו לביתו של ניאק. למחרת בבוקר הגעתי הישר למשרד.

אני עוצרת כאן, כדי להספיק להעלות את הפוסט לפני שעוד יום חולף.

להתראות!

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מסעות בעקבות היצירה והמחקר, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

14 תגובות על רשמי מסע – חלק רביעי

  1. Nissan Ronen הגיב:

    למרות שאני יודע את הפרטים מהשיחות שלנו, הכתיבה שלך מעניקה להם צבעים, ריחות ותחושות שקל להתחבר אליהם. מהנה.

  2. אלעמור סולטאן הגיב:

    את גדולה גדולה עלי והצליחי נהניתי ללמוד אצלך

    • ditironen הגיב:

      אלעמור יקרה תודה על המילים החמות, גם לי היה כיף ללמד אותך ואני שמחה מאד שאת נהנית מהדברים שאני מפרסמת בבלוג שלי. עלי והצליחי יקרה!

  3. Bettine Amir הגיב:

    …דיתי :
    תודה לרשימה המרתקת על מסע הרפתקני שאת מעבירה לנו ישר אל המסך

    • ditironen הגיב:

      בטין יקרה, תודה על המילים החמות. המסע שלי באמת הרפתקני, גם במובן הרגיל של המונח וגם במובן האישי מאד, ואני שמחה להעביר אותו ישר למסך של כל אחת ואחד מהחברים שלי! בחיבוק הודי לשבת של שלום 🙂

  4. עירית קינן הגיב:

    נשמע כמו מסע קסום וחד פעמי! המשיכי לשתף אותנו
    עירית

  5. אורנה ריבלין. הגיב:

    מסע קסום ביותר .
    תודה .
    אורנה ר.

  6. zmira poran-zion הגיב:

    דיתי היקרה

    אני אתך במסע
    בדרך הצבעים
    דרך הריחות ודרך המראות..
    והכי ובעיקר …דרך המילים
    הן שמביאות אלי את סל החושים השופע הזה…
    מצפה להמשך…

    באהבה

    זמירה

  7. Orit Ezrach הגיב:

    מקסים , חלומי ומעורר השראה
    תהני לך, אורית אזרח

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s