רשמי מסע – חלק חמישי

30.11.2012

הבוקר ראיתי שחלק מהשדה שלמרגלותיי, זה שנקצר ראשון, הולך ומוריק. האם נשתלו שם נבטי אורז? כך או כך, הנה חולפת, תמה ונסגרת לה עונת אורז שלמה מול עיניי.

אני עוקבת יום יום, שעה שעה, אחר מצב השדה ונראה כאילו שינויי הצבע בחלקות מהווה עבורי כאן מדד לזמן החולף. אני חווה את חילופי הימים באמצעות השינוי שמתחולל בנוף.

כשהגעתי לכאן היה השדה ירוק לוהט נלהב, רענן וצעיר.

תמונה

אח"כ הזהיבו שוליו ובשלו, ולבו נותר ירוק ומלא תאווה – והמראה הזכיר את שיער השיבה שעוטר את ראשי סביב. ואז בוקר אחד נקצר שולו הימני של השדה, ושורות של קציר שכבו מוטלות על הקרקע. למחרת נאסף הקציר לאלומות, ואלה נאספו על ראשי הפוסעים בסך לעגלות רתומות לשוורים וחום כהה נחשף תחתיהם. אותה שעה הזהיב שולו השמאלי של השדה, ובוקר אחד נקצר גם הוא, שדוד, ונאסף. עתה אדמתו של השול השמאלי חומה כהה, לבו של השדה זהב בשל, ושולו הימני הולך ומוריק מיום ליום. תמונות העמק בבוקר היא נשמת הזמן. נדמה לי עתה שכל מי שצופה מדי יום בעקביות וביסודיות בשינויים שמתחוללים בשדה שלמרגלותיו, מבין את משמעות הזמן.

היום חשבתי בעיקר על ביקורו הקרוב של בן.  העמק והשדה שלמרגלותיי, ההרים, כל אלה מחכים לבואו. אני שבה ומתבוננת בהם במבטו שלו, רוצה ללכת אתו פנימה, לתוך השדות, לתוך היער, לתוך העמק, ללכת אתו בין השבילים אותם אני רואה מכאן, לבחון את נקודת המבט ההפוכה – המביטה משם לעבר הכאן. נקודת המבט הזו מבקשת אותי ואני מבקשת אותה, אבל המהלך הזה ממתין לבואו של בן. כדי להגיע לעמק יש לצאת מהאוניברסיטה מטה, לכיוון שאנקראגאטה, ואז לפנות ימינה – למעשה להקיף את האוניברסיטה מכיוון מזרח ואז לפנות דרומה, לעבר העמק וההרים שמעבר לו, אשר חוצים בין האוניברסיטה לבין האגם הגדול שמעבר להם. אני מדמיינת את ההליכה בצדו השני של האגם הקטן שלמרגלותיי, את הטיפוס על הרכס שמעבר לו, את התצפית על האגם הגדול שמן העבר השני של ההר.

והייתי רוצה ללכת אתו מאוחר בערב, אחרי השקיעה, או מוקדם בבוקר לפני הזריחה,

באותן דרכים שאני חוששת להלך בהן בשעות אלה לבד. הייתי רוצה לצפות עמו בצבאים שצובאים על הבתים שסמוכים ליער, הייתי רוצה להלך בדרכים הללו בבטחה – ועם בן אעשה זאת בבטחה כה גדולה! ואולי אבקש ממי ממכריי כאן שייקח אותי ואותו לסכר הגדול – זו יכולה להיות עבורו חוויה משמעותית מאד! ואולי ירצה שניסע לשימוגה, לאכול במסעדה ארוחת ערב משותפת? או אולי ירצה לבוא אתי לביתה של מגה, או לביתם של ניאק ולליטה? אני שמחה כל כך שהוא מגיע, מתרגשת לקראת בואו, חושבת מה יש ביכולתי לעשות כדי להנעים לו את זמנו כאן והרי אין כאן דבר לבד משקט ונוף וחיות וכמה בני אדם. והימים עוברים כאן מהר – אני מלמדת בשעות לפנה"צ ולפעמים גם בשעות אחה"צ ומהר מאד מגיע הערב.

הערב, אחרי ארוחת הערב, נשמעה דפיקה בדלת, ויוגיש – מי שמגיש לי את ארוחותיי – עמד בדלתי ולצדו אישה צעירה. היא נראתה נחמדה ומהססת ומיהרתי להזמין אותה פנימה (בכלל, רצוי לא להשאיר כאן דלת פתוחה, כי מיד כל יתושות היער ומעופפיו ינצלו את ההזדמנות ויבואו גם הם לביקור). היא נכנסה במהירות כמבינה את הקודים הלא מדוברים שלי, ואני הודיתי ליוגיש על הרעיון להפגיש בין שתינו וסגרתי אחריה את הדלת (הדלתות כאן נסגרות מבפנים בבריח כבד וגדול. מבחוץ הן ננעלות בבריח גדול עוד יותר שמתלבש על מנעול גדול). היא חלצה את סנדליה בעדינות, הניחה אותם לצד הסנדלים שלי ונכנסה לחדר. עוד טרם התיישבה וכבר מצאנו את עצמנו משוחחות בידידות עמוקה כמי שמכירות זו את זו היטב, ורק נזדמנה להן האפשרות הנפלאה של להציג את עצמן מחדש זו בפני זו.

היא נראתה לי יפיפייה, האנגלית שלה הייתה רהוטה, משובחת וקולחת והשיחה אתה הייתה הליכה בטוחה ונלהבת בשדות מוכרים וזרים – כה שמחתי בחברתה! רק עתה, כשנוכחתי בשמחתי זו ובשיחה הנלהבת כל כך שהתנהלה בין שתינו, הבנתי כמה אני בודדה כאן וכמה שימחה אותי חברתה. ישבנו עד אחר חצות והחלפנו חוויות חיים באופן שרק נשים יכולות. זה היה מרתק, מכשף, ממכר, מלהיב, קשה וכואב.

שאקירה, בת חמישים וחמש, מוסלמית, גרה במייסור עם בעלה, רופא מומחה לאף אוזן וגרון בעל שם ומבוקש. היא מורה בקולג' שנמצאת בשנתיים חופשה במשכורת מלאה כדי לכתוב את עבודת הדוקטורט שלה (הלוואי עלי!!! ואני עמלתי על הכתיבה תוך כדי עבודה במקביל בשלושה תפקידים בכירים במשרד התרבות!!!). עבודת הדוקטור שלה עוסקת בנושא המדיניות הממשלתית בתחום ההוראה של שפת הקנאדה. היא מגיעה לכאן מעת לעת כדי לעיין בספרים שנמצאים בספרייה וכמרצה אורחת.

שנים רבות אחרי שסיימה את לימודי התואר השני, שאקירה השקיעה עצמה בלימוד עצמי ובקריאת ספרים. רוחב ידיעותיה הפתיע אותי שוב ושוב, התמצאותה במושגים הקשורים ביהדות, כמו כשרות או קבלה, התמצאותה בתולדות העם היהודי ובתולדות ישראל וכמובן בתרבות מערבית – כל אלה הרשימו אותי ביותר. מעולם לא נתקלתי כאן באדם בעל ידע כה נרחב. במשך שנים אלה העבירה בעדינות, באופן סמוי וגלוי, מסרים בדבר שאיפתה להתקדם מעבר לתואר השני. היא חשה שהדבר אינו נוח לבעלה ונמנעה מלהרשם ללימודים פורמליים, עד שיום אחד הציע לה להירשם ללימודי הדוקטורט. אלמלא עידודו, כך אמרה, לא הייתה עושה זאת.

בעלה הוא הצעיר מבין ששה אחים ושתי אחיות. אחיותיו נישאו ונסעו לארה"ב, ואחיו נישאו והביאו את נשותיהם לבית המשפחה ל"קומיון פמילי", כך נקראת כאן משפחת אב שחולקת את מגוריהם של כל האחים בני המשפחה תחת קורת גג אחת על נשותיהם וטפם. בעלה היה האחרון שנישא, ועם נישואיה, נלקחה כמקובל לביתו. בבית כבר היו אז חמשת האחים נשואים על נשותיהם וטפם. מיד הוטלו על כתפיה כל עבודות משק הבית. היא תיארה את סבלה הנפשי הרב בשל הדחייה שגיסותיה הבוגרות והמנוסות, שכבר היו אמהות לילדים, הפגינו כלפיה עם בואה ואת העומס הרב שהטילו עליה בלי לזכות אותה בשום הכרת תודה. היא תיארה בבכי את כאבי הכתפיים והידיים וכאבי הלב כשלשה ורידדה עשרות צ'פאטי מדי בוקר לכל ילדי גיסותיה, לגיסותיה ולגיסיה, כשהילדים מתנכלים לה ומסבירים שלא תזכה באהבתם גם אם תכין להם כל חייהם כל מה שהם אוהבים לאכול. במשך למעלה מאחת עשרה שנים שאקירה נאלצה להמשיך ולשרת את גיסותיה וגיסיה תוך שהיא חיה בניצול מחפיר תחת מטחים של עלבונות, השפלה ונידוי, מבלי לומר דבר לבעלה העסוק. שאקירה ראתה בכך את גורלה בהיותה אשת צעיר האחים במשפחה.

בשלב מסוים ביקש בעלה לצאת להתמחות של שנה בעיר אחרת. במהלך שנה זו גלתה את אזנו – ועם שובם לקומיון פמילי החלו חייה של שאקירה לקבל תפנית. בעידוד בעלה היא רכשה מכונת תפירה ופעלה בדומה לגיסותיה: הסתגרה בחדרה בטענה שיש לה עבודה רבה והתחמקה כך מעבודות משק הבית. רק לפני שנתיים זכו היא ובעלה לעבור לבית משלהם והם חיים כיום כ"ניוקליר פמילי" (משפחה שחיה חיים עצמאיים ממשפחת האב). אני מצרפת צילום שלי ושל שאקירה, בו נכרת שמחת ההכרות שלנו. כשאסע למייסור אבקר אותה בביתה, ונלך יחד לקנות שמלות ולבחור בדים בפאבאינדייה, אותם אשאיר אצל התופרת שלה לשכפול גזרות.

לילה טוב!

06.11.2012

הבוקר אחד מידידיי הקופים החליט לנסות לקיים אתי דיאלוג ישיר. הרעיון היה של צעיר הקופים, גור בן יומו, בעצם יש לומר גורון. הוא טיפס והתנדנד ארוכות על כבל הטלביזיה שמגיע מהגג לחדרי, נעמד בחלוני והציץ בי בסקרנות. בלא חשש הלך וחזר, התנדנד וחזר להציץ בי. הנה צילום שלו, של החמוד, מציץ בי.

למען כל מי שראייתו אינה משובחת או שמסך המחשב שלו קטן, הנה הגדלה של הצילום:

מי זה מציץ בחלוני הבוקר

ואז באה אמא שלו, והיא לא אהבה את זה. היא הביטה בי בחשדנות,

עשתה סיבוב שמשמעותו "מה את עושה כאן בכלל ואת מי זה מעניין שאת כאן", הראתה לי את ישבנה וגרשה את בנה מהמקום.

כמה עצוב לי עתה.

אבל חיות אחרות ממלאות את יומי ואת חדרי, וקולותיהם מעניינים ומוזרים. אינסוף צלילים, שריקות ונשיפות, קריאות מכל מני סוגים בשעות שונות של היום ושל הלילה. בשעות הערב מגיעים הצבאים. הם שקטים מאד ואף שאינם חוששים מבני אדם, הם מעזים להתקרב לבתים רק עם רדת החשיכה. או אז מתעורר לחיים היער שמתחת לחלוני והופך רוחש. ענפים נדרסים או נשברים, לפעמים נופלים, צלילים של חפירה ונבירה, אולי של חזירי הבר, וקולות של עופות הלילה. בבקרים עופות המים מצווחים לצד הציפורים והקופים מצטרפים אליהם מדי פעם בקריאות משלהם – כל שעה והצלילים שלה, כל שעה והנוף שלה.

כבר כתבתי קצת על תחושת הזמן שמקורה בתמונת הנוף הנשקף מחדרי.

זוהי תחושה מורכבת, שמכילה בו זמנית את החולף, הזמני והטנטטיבי ואת המחזורי, הקבוע והיציב. אבל לא רק המפגש עם הנוף מבנה את התחושה. זוהי נוכחות חזקה של טבע שיש לו מבעים רבים, חלקם בוטניים וחלקם זואולוגיים. במפגש הזה האדם הוא יצור קטן למדי, אחד מני רבים ומאמצי ההישרדות שלו נדמים למאמצי ההישרדות של כל יצור אחר.

עם הזמן אני מבינה שהנוף הנשקף מחדרי הוא נוף אישי מאד, פנימי. הנה אשתף אתכם בחוויה – אך היא מיועדת רק למי שאינו בוחל בחי. מכריי האישיים יודעים שאני צמחונית ושאני נמנעת מאכילה ומשימוש במוצרים מן החי – חלב למשל ותוצריו, עור למשל ותוצריו ועוד. העניין הוא שאיני רואה את עצמי כבעלת זכויות שונות מהזכות שיש לכל יצור חי לחיות. מיצורים אחדים אני גדולה ומיצורים אחדים אני קטנה, והקיום שלי עקרונית זהה לקיום של הגדולים ושל הקטנים ממני.

לפני שאכנס לגוף הסיפור, אומר רק שיש כאן נמלים בלי סוף – קטנטנות שבקושי רואים אותן וגדולות ואדומות כאלה ענקיות שלא רוצים לראות אותן. כך או כך הן רבות מאד והן בכל מקום. בבקרים יש להן כאן חגיגות מיוחדות: במשך הלילה פרפרים ומני חרקים שנמשכים אל האור, מוצאים את מותם – קרוב לוודאי משיבה טובה. או אז מזדמנת כירה של ממש לנמלים. הן עטות בשמחה על החרק, גוררות אותו לקינן אם הוא קטן מספיק, ואם הוא גדול מדי לגרירה – מפרקות אותו לחלקים קטנים יותר, כאלה שניתנים לגרירה.

בוקר אחד ראיתי את הקטנות שבהן, גוררות רגל של צרצר. והנה דבר הסיפור בתמונות ובמעט מילים.

 

 הנמלים הללו הן קטנטנות, בקושי נראות. כל המהלך הזה של גרירת רגל של צרצר נראה לי מופרך ומוזר.

אבל הן התעקשו לגרור אותו, עד שהגיעו לפינת המקלחת. שם היה עליהן לטפס. זה נראה לי ממש מופרך לחשוב שיש סיכוי שהן תוכלנה להרים את הדבר הענק הזה מהרצפה.

הן ניסו בזוית אחת

וניסו בזוית שנייה

והצליחו. לא יאומן. הרגל של הצרצר התרוממה כלפי מעלה.

והנה עזבה את האדמה

הם המשיכו לעלות אתה כלפי מעלה, גוררות אותה הלאה

עד שהגיעו לקצה גובה האריחים, מקום בו מתחיל החלון

לרגע נדמה היה שהדבר הזה גולש כלפי מטה, אך הן חזרו וייצבו אותו והמשיכו בדרכן

עכשיו צריך היה להחליט לאן לוקחים אותו. החליטו להמשיך על קו דופן החלון, לעבר קן סמוי ממני שנמצא כנראה אי שם בצד הרחוק יותר של החלון.

הן המשיכו וגררו שמאלה, כשהן נאבקות במשקל הכבד שעליהן לשאת, ומדי פעם מאבדות את אחיזתן האיתנה בו, ואז נראה היה שהן נמלכות בדעתן, והן הפכו את כיוון הגרירה חזרה לעבר הפינה הימנית

והחלו לטפס מעלה, לעבר קן גבוה שעד כה היה נסתר מעיניי

אבל כשהגיעו לקן, התקשו להכניס את שללן את תוכו. ניסו זוית אחת

וניסו זוית שנייה

ולבסוף התייאשו והחלו לרדת למטה, עדיין נושאות את הרגל של הצרצר

עכשיו הן ירדו בעדינות ושבו למסלול הקודם

ממשיכות שמאלה

כשהן נאבקות מדי פעם לייצב את הרגל מפני נפילה

והן המשיכו הלאה, שמאלה (הפעם ניסיתי זוית אחרת)

והלאה, ארוכה המקלחת שלי, מאד (כבר אמרתי כמה גדולים חדרי הרחצה כאן?)

והתקדמו לכיוון הקצה השמאלי

עד קרוב לקן, שרק עתה נגלה לעיניי. אך אז הרגל שוב כמעט ונשמטה

שוב הן השתלטו עליה והצליחו לייצב אותה

ועכשיו היה עליהן להכניס אותה לתוך הקן הזה

ו… הנה, הן הצליחו! הרגל נעלמה פנימה 🙂

07.12.2012

הבוקר הסתיים איסוף אלומות האורז מפאת השדה הקרובה אלי, ומן העבר השני, למרגלות הגבעות, ערימות הקש מתגבהות והולכות.

לבו של העמק עדיין ממתין לקציר וכבר כבד עליו זהבו מאד. רק הוא נותר אחרון. סביב סביב כבר נושל העמק מתבואתו ובעירומו נחשפים עורקיו, גלויים עתה לכל, משרטטים את גבולות חלקותיו בסוללות של ירוק. בתוך כל אלה הולך האגם הקטן שלמרגלותיי ומצמצם את גבולותיו, עד כי נעשה שלולית דלוחה ועכורה. בקושי נותרו בו מי רחצה ושטיפה ושום סירות כבר אינן שטות בו.

היום חל מסעי הראשון לקולג' מחוץ לאוניברסיטה. רייצ'ל אמרה לי שמדובר בקולג' איכותי, שהסטודנטים שלו פתוחים לרעיונות והציעה שמעבר לדיבור עם הסטודנטים על שירה, אדבר גם על אחת מעבודות האמנות שנעשו בעקבות יצירות שלי. כמה שמחתי למצוא במחשב דימויים מתוך העבודה ציפורקטן שהצגתי עם האמנית ליאורה וייז בבית האמנים שבירושלים (במסגרת פסטיבל מנופים 2009). בהופעה ליאורה הציגה אנימציה חיה על גבי מסך ענק בעוד אני קראתי מתוך הפואמה בעודי מבשלת בצ'ינלט מחתיכות קטנות של עוף ומשמיעה בין לבין, לפעמים ברקע ולפעמים כקול מוביל, את ההקלטה של ארז'וק כשהיא נזכרת ומספרת את סיפור המעשה. היה נעים להזכר בפרויקט ולבנות מצגת שמספרת באמצעות דימויים מתוך העבודה את תהליך העבודה ואת תוצריו.

הקולג' אליו אני נוסעת נקרא טונגה קולג' על שם נהר הטונגה הגדול שזורם סמוך אליו והוא נמצא בפאתי טירט'האלי THIRTHAHALLI, עיר קטנה בת כשניים עשר אלף תושבים שמשמשת כעיר מחוז ויושבת במרומי הרי הווסטרן גאטס (Western Ghats) של קרנטקה (הרים אלה מתמשכים לאורך חצי האי דרומה עד קרלה).

בשעה תשע ירדתי למטה, מוכנה לנסיעה. מגה כבר הייתה שם. כמה דקות אחר כך הגיע טנדר ג'יפ לבן במהירות מטורפת ועצר בחריקת בלמים לפני פתח בית ההארחה. לא חשבתי פעמיים לפני שהודעתי שאני לא נוסעת עם הנהג הזה אלא אם כן הוא מבטיח שלא יסע במהירות כזו. הוא חייך בהבנה והבטיח לנהוג לאט יותר. יצאנו לדרך. קודם כל נוסעים לשימוגה, לאסוף את רייצ'ל, שבימים כתיקונם מתגוררת בשימוגה כדי לאפשר לבנה ללמוד בבי"ס טוב יותר מזה שקיים כאן, בשנקרגטה.

את הדרך לשימוגה הוא נסע במהירות רבה, חמק ממשאית שהפתיעה אותו באחד הצמתים ועקף בפראות כל רכב שנמצא לפניו בדרך. התאפקתי ולא הערתי דבר אבל כשהגעתי לרייצ'ל הרגשתי שבקרוב תתקוף אותי בחילה וכבר ראיתי כיצד הנסיעה להרצאה הראשונה שלי מחוץ לאוניברסיטה תוכתר ככשלון. לא רציתי לקחת כדורים – מגה לקחה – אני חששתי מטשטוש ומתגובות לוואי אחרות.

רייצ'ל גרה בעוד אחת מאותן שכונות מפתיעות, שכרכים הודיים מאובקים מסתירים מתחת לענן האבק. שורות של בתי מידות עשירים, חלקם בנויים על פי מסורת הבנייה המקומית וחלקם מחקים סגנונות בנייה ממחוזות אחרים – ספרדיים, מוסלמיים, בריטיים קולנוליאליסטיים, אמריקאיים או בסגנונות פוסט-מודרניסטיים עם זויות שבורות, שיפועים ואלכסונים – הכל מכל בכל בשורות ישרות, מגרשי חנייה רחבים לשתי מכוניות בכל בית, גינות מטופחות, כלבים וביתני שמירה בכניסה וכיוצא באלה סממנים של בתי עשירים. הרחובות רחבים, עם פנסי רחוב מסוגננים אבל כמובן לא סלולים וללא מדרכות. אחרי המתנה של עוד כחצי שעה עד לסיומם של עוד כמה עניינים, יצאנו לדרך.

רייצ'ל לא הססה ובטרם יצאנו לדרך ביקשה מהנהג להאט נסיעתו. בשימוגה אי אפשר לנסוע מהר: הכל נדחק בכל וגם אם תמהר – אין לך לאן. ריקשות ועגלות ופרות ואוטובוסים והכל מנסה להתנהל בבת אחת על כביש צר ששוליו עטורי הבורות מתפוררים. אבל כשיוצאים משימוגה, מתחילה דרך להיפתח. הבתים מתרווחים האחד מהשני, האנשים מתמעטים, העצים מתרבים, ומשמאל זורם נהר הטונגה השקט, מלווה בכחול זרימתו את מסלולנו.

רוב הדרך מתפתלת ועולה ביער, הנהר הרחב כל הזמן משמאלנו, מציץ בין העצים. מדי פעם חוצים כפר. רוב הכפרים דומים: כמה דוכנים, בתים משני עברי הכביש – אלה מימין מטפסים בהר ואלה משמאל נמוכים מהכביש, משתפלים לכיוון הנהר – ובמקומות מסוימים חייבים להאט מאד כי הקופים עוצרים את התנועה ומבקשים דברי מאכל. כשעצרנו, הם ערכו לכבודנו ממש מופע קומי של קימות וישיבות ותוך חצי דקה היו לפנינו כעשרים קופים באמצע הופעה.

צריך להיזהר עם קופים אלה. הם נראים חביבים אבל בקלות יחטפו ממך דבר מאכל אם תחזיק אותו בידיך ותהא חשוף אליהם, וזאת תוך שהם קופצים עליך ומפילים מידיך את מה שאתה מחזיק בידיך.

אני זוכרת שבעת ביקורנו ברישיקש, טל קנה עוגיות נפלאות מזקן עיוור, שאפה את העוגיות בתנור קטן שעמד על הדוכן שלו. את העוגיות הניח בשקית ואת השקית החזיק ביד, אף שדיברנו על כך שאין לעשות זאת. ואכן ברגע מסוים קפץ עליו קוף גדול, הפיל את השקית מידיו וחטף אותה להפתעתו של טל, תוך שהוא שורט את טל בכף ידו. לא קרה כלום, הכל היה בסדר, אבל זה היה מבהיל למדי.

הנה טל קונה את העוגיות ברישיקש אצל האופה העיוור

DSC05134

והנה הקוף שחטף לטל את העוגיות

DSC05148

ואני נזכרת בעוד תמונה: יום אחד הלכתי לבד למקדש צ'מונדי. עמדתי שם בצד, לא רציתי להכנס למקדש, והבטתי באנשים. כל מי שהגיע, קנה מנחה מהרוכלות שיושבות למרגלות המקדש. המנחה הייתה ערוכה במעגל מסודר באופן אסתטי מאד: קוקוס, בננה, אורז, והכל מסודר בתוך קערה עשויה עלי בננה או ענפי דקלים ומעוטר בפרחים יפים. כל מי שקנה את המנחה, בא ונעמד בתור להכנס למקדש, כשהוא אוחז בידו את המנחה. הקופים במקדש הזה מכירים את סדר הדברים, ויש להם כבר הרגלים בנושא: הם קופצים על מי שעומד בתור עם המנחה בידו, והמנחה נופלת ארצה מהבהלה. הקוף ניגש באדישות ולוקח לעצמו כל מה שהוא רוצה מהמנחה, ובעל המנחה אוסף אחר כבוד ואחר הקוף את השאריות ואתן נכנס למקדש. זה היה מצחיק לראות איך כל מי שמגיע עם מנחה, עובר את הטקס הזה.

כאן לא התעכבנו להאכיל את הקופים והמשכנו בדרכנו. אחרי כשעה של נסיעה הגענו לקולג'. מקום מטופח ויפה, שופע ירק ופריחה, והסטודנטים מדברים בשקט ומהלכים בנחת במסדרונותיו.

אחרי דברי ברכה מקובלים, נכנסתי לאולם בו חכו לי כבר הסטודנטים. כמאתיים סטודנטים היו שם, ישובים על גבי ספסלי עץ צפופים, ובקדמת האולם כל סגל האוניברסיטה. תחילה פותחים בשירה. עומדת אחת התלמידות, ושרה שיר הלל לגנש וכולם מקשיבים כברגע של קדושה. השירה ההודית מעניינת מאד: יש בה סלסולים עדינים והיא נשמעת כמו תפילה רכה. מגיל צעיר ילדות לומדות לשיר שירה כזו ולבצע אותה לפני קהל, ובכל מקום בו לימדתי היה נפתח השיעור בשירה של אחת התלמידות. תענוג לפתוח כך את היום.

לטקס הזה, שמתחיל בשירה של אחת התלמידות, קוראים ינגוריישן INAGURATION. זה אומר שאחרי השירה תבאנה ברכות, ואחר כך עוד ברכות ובהמשך אורח הכבוד ידליק את פתיל השמן הראשון במנורת הדיפה רבת הקנים,

lightning the deepa @ inaguration at Thirthahalli

אחריו יוזמן המכובד השני להדליק את פתיל השמן השני וכן הלאה. אחרי הדלקת הדיפה, ברכות נוספות, ואז טקס הענקת המתנות: תחילה כורכים על צווארך שרשרת פרחים

עוטים עליך בד – בדרך כלל שאל

getting the shale at the Inaguration @ Thirthahalli

ונותנים בידייך סלסילת פירות,

getting the fruits @ inaguration at Thirthahalli

ולקינוח את מקבלת גם מתנה יפה.

 

 ובאמת המתנות שימחו אותי מאד: סלסלת הפרות אכן שפעה כל טוב, הבד שנראה מימין הוא קשמיר משובח ונאה שכבר חימם אותי כאן באחד הערבים, והמתנה העטופה התגלתה כגולת הכותרת: ספר של RAMACHANDRA GUHA בשם MAKERS OF MODERN INDIA.

אחרי כל הטקס הזה יש עוד ברכות, ואז אפשר להתחיל לדבר. והנה שני צילומים משני שלבים של ההרצאה.

 

 וגם

והנה גם צילום של הקהל:

על הרצאתי לא אומר דבר, לבד מהעובדה שנהניתי למסור אותה ואולי רק אעשה קופי פייסט למכתב שקיבלתי אתמול מא

Prof.D.S.Somashekhar

Principal, Tunga Mahavidyalaya

Tirthahalli-577432

Shivamogga District, Karnataka-India

Dr.Diti Ronen

Visiting Professor

Women's Resorce Centre

Kuvempu University. Shankaraghatta

Dear Madam

Good Evening !

Trust this finds you in the best of your spirits!

Thank you so much for visiting our college and giving such a wonderful program.Your poem 'littlebird' moved every one and evoked so many intense feelings in the hearts. I felt it so much as if it is the tragedy of our own people.The intensity and depth of your feelings were so much visible in your serious presentation which took us back to the days of sufferings of Jews in the hands of the blood thirsty tyrant Hitler.Since you people kept hope as the waking dream,today you are a nation with a lot of creativity.

Regarding the welfare of mankind as a whole I recall the words of Kuvempu who was a great Visionary cum Philosopher-

"May war and carnage end

May human beings trust one another

By the Divine bliss of Almighty

May peace prevail on the Earth"

I congratulate and thank you personally and on behalf of  all students,teachers,and the management.Our Thanks are due to Dr.Rachel Bari who was instrumental in bringing you to our college.I also thank the Vice Chancellor for all his kind help and co operation in making this program a success.It was very nice of Megha to accompany you both to Tirthahalli. Please convey my best wishes to her.

אחרי השיעור אכלנו צהרים בחדר האוכל של הקולג', ומשם נסענו יחד עם מנהל הקולג' לטייל מעט באזור. ביקרנו בגלריה של פסל מקומי שעובד במלט, ואחר כך במקדש סמוך, וממנו ירדנו לגדות הטונגה. בצילום: רייצ'ל על גדת הטונגה.

228

הטונגה במקום אליו ירדנו רחבה מאד. בימי המונסון היא סואנת מאד – הנה צילום שצולם במקום בו ביקרתי בימי המונסון. אפשר להתרשם מהזרימה של הנהר בלינק הזה http://www.youtube.com/watch?v=E4wotWZnEAc.

אך עתה לא תקופת המונוסון, ופני הנהר ירדו מאד עד כי בחלק מהמקומות נחשפה קרקעיתו.

225

ועד כדי כך קלו המים, עד כי אפשר להלך בין מוקדי הזרם השונים על גבי הסלעים החלקלקים, להיזהר שלא למעוד כי המים עדיין שם, מסביב, ולחוש יחפים את תנועת המים על הסלע.

237

במקום בו מצולם סרט הוידיאו, מקום בו במשך מאות אלפי שנים נשחקו סלעי קרקעית הנהר במי הנהר הזורמים, נראים עתה פני הסלע כפניהם של חולות המדבר, שרוח קבועה נושבת בהם: רכסים רכסים הם נמשכים בתנועה רכה ועדינה, כמעט אנושית, עד כי קשה להאמין שמדובר באבן.

236

המים פסלו מהאבנים צורות מעוגלות, שקטות ונמשכות, שמחקות תנועות וגוף אדם. במקומות מסוימים כאילו ראית דמות אישה שוכבת, או תנועת יד זורמת. ובין לבין זורמים המים, במקומות מסוימים סואנים, במקומות אחרים בשקט ברוגע.

סומאשקר הוביל. הוא חלץ את סנדליו, הניח אותם על גבי אחת האבנים שמחוץ לנהר, ונכנס פנימה לערוץ הנהר, כשהוא פוסע על גבי הסלעים. נראה שהוא מכיר כל אבן וכל חריץ בסלע, כי הוא דילג בקלילות כיודע את דרכו. אחריו חלצתי אף אני את סנדליי, ירדתי אל ערוץ הנהר להלך על פני הסלעים, כשאני נזהרת לשמור על שיווי משקל.

240

בחלק מהמקומות מונחות אבנים להשלים את המעבר על פני המים אך מיד אחר כך מגיעים למשטחים גדולים ורוב ההליכה היא על גבי הסלע עצמו. במקומות מסוימים המים עדיין שוטפים את הסלע והסלע חלקלק מאד. אך החוויה של ההליכה היא בלתי נתפסת. התחושה הקשה של הסלע מחד והתנועה הרכה של הסלע מאידך יוצרים התנסות מרתקת, כאילו ליטפת מים קשים.

245

לסלעים אחדים יש לטפס, ובפסגתם, שגם היא נמצאת בתקופת המונסון מתחת לפני המים, חצובים שיוולינגים ממגוון צורות ובכולם הפר ננדי מביט מנגד (השיוולינגוס הוא אחד מייצוגיו של  שיווה, שמאחד את הזכרי ואת הנקבי , ולפני כל ייצוג כזה של שיווה עומד ננגי הפר ומפריד בינו לבין הצופה – משום שאין להביט ישירות בשום ייצוג של שיווה).

248

השתהינו באתר הזה זמן רב. מגה ורייצ'ל השתכנעו גם הן לחלוץ סנדלים ולהצטרף להליכה על גבי הסלעים, והנהג של רייצ'ל קיפץ בקלילות על גבי כל בליטה וכל זיז בסלע. גם המקדש שבצילום הבא, שניצב על סלע ענק בלב הנהר, שקוע כולו תחת הזרם השוצף של הנהר בימי המונסון. רצפת המקדש חצובה שיוולינגוסים מדהימים מסוגים שונים, חלקם נדירים ביותר. בצילום: סומשאנקר מסביר לי על המקום.

251

התחושה הייתה של חופש גדול, של השתובבות, של שחרור ושל ילדות מתגרה ומאתגרת.

249

טבלנו רגלינו במים ושכשכנו את נפשותינו במקום, עד שהשמש עמדה לשקוע.

10.12.2012

היום החל הקציר בלב השדה, בפאה האחרונה, זו הרחוקה ממני. מן הבוקר החל הקציר ובשעת צהרים כבר מחצית השטח הייתה מוטלת אפיים ארצה. הקוצרים זריזים, פוסעים בשורות, מגליהם בידיהם, מתקדמים במקביל כשהם משאירים אחריהם שורות ארוכות של אורז כנוע. אחר כך יעברו ויאספו את הקציר לאלומות. לקראת הערב ישאו את האלומות על ראשיהם, יפסעו אחד אחרי השני, בזה אחר זה, הלוך וחזור, עד לערימות הקש שבקצה השדה וחזרה לחלקה שנקצרה, עד שכל האלומות תאספנה והשדה יהיה מוכן להצפה ולשתילה.

מעבר לשדה האורז, לאורך הגבעות העוטרות אותו, נחרשות חלקות התירס שנקצרו עוד טרם בואי, חושפות את בורדו אדמתם הכבדה הבשלה לזריעה.

באגם ההולך ומצטמצם לכדי שלולית מעופשת, מתחוללת היום חגיגה: מהבוקר קולות של אנשים על שפת המים.

אלה יורדים פנימה ורוחצים במי האגם, ואלה מכבסים, אלה מתיזים מים וצוהלים, ולקראת ערב מגיעים אנשים נוספים וצובאים על הגדות. עם הזמן אני מגלה שחלקם פורשים מדי פעם רשתות דייג אישיות בתנועות הנפה מיומנות. הרשתות המונפות מנצנצות בשמש, עולות בתנועת מחול רחבה, שוקעות בקשת גדולה בתוך המים ומיד נאספות. זה לצד זה עומדים האנשים, מניפים את רשתותיהם ואוספים אותן בתנועות קצובות. כל אותו זמן מתקדמת בתוך המים קבוצה גדולה של אנשים – הם מובילים רשת גדולה וארוכה מאד שטבולה כולה בתוך המים ורק שוליה מבצבצים החוצה, נאספים בידי המושכים בה, ורוחבה של הרשת כמעט כרוחב האגם, חלקם אוחזים בקצהה האחד, חלקם בקצהה השני וביחד הם מתקדמים לעבר הגדה השנייה, סוגרים על הדגים.

לקראת ערב אני שומעת פיצוצים אדירים, תיפוף, שירה ועוד פיצוצים. היום חוגגים כאן את פסטיבל הדיפוטסאבה DEEPOTSAVA FESTIVAL – שמסתבר שהוא זה שסוגר את התקופה המקודשת של חגיגות הדיוואלי (זה נכון עד להודעה חדשה או עד לפסטיבל או לחג הבא שיסתבר שהוא זה שסוגר את החגיגות). הפעם מגה הסבירה לי שחג הטולסי נחוג שבוע לאחר סיום הדיוואלי, והדיפוטסאבה הוא זה שסוגר את תקופת החגים.

אני עייפה. שעות ההוראה שלי כאן אינן רבות, והמפגשים עם הסטודנטים מרתקים, אבל בארץ חוגגים את חג החנוכה ואני מרגישה לבד. המשפחה מתכנסת, מדליקים נרות, ניסן מדליק נרות עם יעל והילדים וכולם שרים שירי חג, מברכים על האור ולי אין נרות, אין חנוכיה, אפילו בגפרורים אני מצמצמת.

שנים רבות נהגתי להזמין לביתי חברים ובני משפחה לטקס הדלקת נר רביעי. בערב הדלקת הנר הרביעי חל יום הנישואים של ניסן ושלי ונהגנו לחגוג אותו בטקס שכלל הדלקת נרות ושירה וכמובן הליכה עם נרות דולקים – הבאת האור תוך כניסה לכל חדרי הבית החשוכים עם הנרות הדולקים ביד למיגור החושך, יציאה החוצה לחצר החשוכה והקרה והארתה עם הנרות וכל זאת תוך שירת "באנו חושך לגרש". את הטקס לווה כיבוד שכלל סוגי דגן, פרי וירק – בעיקר אלה שמסמלים פוריות, בריאות וריבוי כמו חיטה, אורז, שקדים, תמרים, רימון ופטרוזיליה, ותבשילי חורף מחממי לב ונפש – בעיקר פונץ' מהביל, מרק משביע, אורז ירוק בשכבות עם זרעי כוסברה ותפוחי אדמה מטוגנים בתחתית ולביבות ירק בשלל טעמים וצבעים. הייתה בהתכנסות החגיגית הזו תחושה של הבאת האור והניקיון, הגילוי והחכמה, השפע והטוב, ותוך שאני כותבת זאת אני נזכרת שחדלתי ממנהגי זה בשנים האחרונות. אולי עייפתי? אין לכך תירוץ. אם יעמוד לי כוחי אשוב למנהגי זה.

11.12.2012

היום דבר לא יסיח את לבי. לא השדה שלבו הולך ונקצר ברגעים אלה, לא גמל השלמה היפיפה שנקרה בדרכי – עומד היה בזוית פוטוגנטית, מפגין את גופו המושלם, הירוק, בפוזה ראויה לצילום ואני הבטתי בו מתנצלת, מאטה את צעדיי אך לא נפנית אליו – שהרי דבר לא יסיח את לבי היום משמחתי על בואו של בן מחר לבקרני. עצם הכתיבה של מילים אלה מעוררת בי רגשה כה עזה.

הנה פאה אחרונה נקצרת, שורות שורות פוסעים הקוצרים והמגל בידיהם, גופם שחוח לעברי והם מתקדמים כעדה הבאה עליך להורגך, משאירים אחריהם פסים זבי זהב. וכעת תם ונשלם. הושלמה מלאכתם. ובן בא.

הבשורה מצאה אותי בחדרי, טרם יצאתי לעבודה. אני מתכתבת מעת לעת עם כל אחד מילדיי, גם מקבלת הודעות מבן ככל שיש לו אינטרנט זמין – הוא נמצא בהודו בטיול של אחרי לימודים, נסע לצפון ומשם לדרום ועתה נסע להאמפי ואמר שמהאמפי ינסה להגיע אלי. הפעם כותרת המייל הייתה "נסיעה לשימוגה" ולבי עצר מלכת. בשורה הראשונה במייל היה כתוב: היי אמא, אני רוצה לצאת מחר (יום רביעי) בבוקר מהמפי.

הוא יגיע מחר!

כל היום עלץ בי לבי. השמש האדימה הבוקר יותר מאי פעם, והציפורים שרו בקולות מגוונים עולים ויורדים מני צלילים שחלקם נשמעו לי חדשים. מיהרתי לדאוג לכלי נירוסטה נוספים וביקשתי שישלחו אלי עוד כסא, כרית או שתיים נוספות ושתי שמיכות ואכן לא מזמן קיבלתי שתי כריות חדשות, באריזה מקורית, שתי ציפיות מצחיקות אדומות באריזה מקורית, וסדין פרחוני, גם הוא באריזה מקורית. הנה כך נראית עכשיו המיטה שממתינה לבן –

ben bed cover

בשיעור היום לא התאפקתי וסיפרתי לסטודנטים שמחר בני מגיע וכשסיימתי לעבוד הלכתי לרחוב הראשי של הכפר וקניתי קלמנטינות יפות, ותפוחי עץ מושלמים ובננות קטנות ומתוקות ושבתי מיד לחדר ומירקתי וניקיתי וסידרתי – הן בן בא מחר – והכל כבר מוכן לבואו. ביקורו יום חג הוא לי, כל כך אני מלאה געגועים.

דרך ארוכה מאד מחכה לו מהאמפי לכאן. הבטיח שיצא בבוקר מוקדם, שכן יום שלם של נסיעות לפניו, בשלושה או בארבעה אוטובוסים שונים ואיני יודעת כיצד ימצא את האוטובוסים. מהאמפי עליו להגיע להוספיט, מהוספיט לשימוגה, האם בכלל יצאו מחר בבוקר אוטובוסים מהוספיט לשימוגה? ועד מתי יש אוטובוסים משימוגה לשנקרגטה? אמתין לו מחר עם ארוחת צהרים, שמחה לבואו.

לפני כמה רגעים יצר שוב קשר והפעם בווטצאפ. האם להביא חנוכיה ונרות? אכן, חנוכה עתה, ומניין תביא, שאלתי. יש בית חב"ד ובית "לב יהודי" והוא ישיג חנוכיה ונרות וגם גפרורים יביא. לבי התכווץ. לא הדלקתי אפילו נר אחד השנה. בקופסת הגפרורים גפרור אחרון שמור להפסקת החשמל הקרובה ומעט הנרות שהועדתי לערבי שבת, אזלו זה מכבר. ומה עוד להביא, שאל. תה, ביקשתי. שקיות התה שהבאתי מהבית אזלו ואין להשיג שקיות תה בשנקרגטה. להביא טולסי? כן, תה טולסי יהיה נהדר. איזה כיף יהיה לשבת עם בן ולשתות כוס תה. איזה כיף יהיה להדליק נרות. ללכת אתו לטייל, להראות לו את המקומות שלי כאן, את הרנגולים היפים של אשת הרופא, את הצבאים בלילה, את כוורות הדבורים, את הנוף הנשקף מהמרפסת, איזה כיף יהיה ללכת אתו בשבילי העמק ובדרכים שמעבר לעמק, להקיף אתו את האגם או מה שנשאר ממנו, להלך בגבעות שממול, אלה שסוגרות על העמק מנגד, לטפס בהן ולהציץ מלמעלה על האגם הגדול מעבר להרים, זה שרק אפס קצהו ניבט מכאן, בין שתי גבעות.

the lake behind the hill 11.12.12 1810

אני מתכוונת לשאול את הווספה של רייצ'ל, אדבר אתה מיד ואדאג לכך! ואקווה גם שמגה ורוהיט יסכימו לנסוע עם בן ועמי אל הסכר הגדול משום שאיני יודעת את הדרך לשם, ואולי גם ניסע לשימוגה לבקר בביתם של וידייה ופרופ' צ'ני ונוכל לבקר גם אצל לליטה ונייאק, הו, כמה אני שמחה שהוא בא!

היום אסיים את הכתיבה, אשלים מה שאשלים ואעלה את הפוסט ויהי מה.

עוד הספקתי לעשות שיחת סקייפ להדלקת הנר הרביעי עם ניסן, יעל והילדים – תוך ציון יום הנישואים שלנו,

והנה אני מצרפת צילום של ניסן ושלי שפתאם צד את עיניי: אנחנו בשייט של ערבית (או של בוקר? כבר איני זוכרת) על אגם בגואטמלה.

SAMSUNG DIGIMAX A503

הנסיעה הנוכחית שלי היא הפרידה הארוכה ביותר שידענו אי פעם. בנסיעות ממושכות קודמות ניסן הגיע לבקר אותי ואף ניצלנו את ההזדמנות להנאה משותפת בטיולים ממושכים. כמה שמחתי לבואו. בואו תמיד היווה נקודת אור בנסיעה שלי – לקראת הגעתו עסקתי בתכנון הזמן המשותף שלנו והתרגשות ושמחה אחזו בי. הפעם החלטנו לוותר על ביקור אבל לשנינו זוהי התנסות קשה וכבר הבטחנו לעצמנו שבנסיעות הבאות נדאג מראש לביקור ממושך.

והנה לקינוח מצאתי גם צילום שלנו מהביקור הקודם שלו אצלי, בשנת 2010

DSC03824

היו שלום חברים, להתראות!

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מסעות בעקבות היצירה והמחקר, שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על רשמי מסע – חלק חמישי

  1. Nissan Ronen הגיב:

    מרתק,
    מתגעגע

  2. פנינה הגיב:

    כל כך מרגש להכיר דרכך את הודו, זהו מסע שכדאי לו להאסף לכדי ספר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s