רשמי מסע – חלק שישי

15.12.2012

לפנות בוקר נדחקנו על הווספה בן ואני ותרמיל המטיילים הענק שלו כשתרמיל הגב ותרמיל הצד שלו תלויים בינינו ונסענו כך עד היציאה מהאוניברסיטה כשחצי ישבן שלי בחוץ ואני מקפצת מעל המושב ועפה באוויר בכל מהמורה. היה קר והרוח צרבה בבשר. הגענו קפואים לשער האוניברסיטה, החנינו את הווספה, פירקנו את עצמנו ואת הציוד ממנה וזהו. בן עלה על האוטובוס הראשון לשימוגה – ונסע. בשימוגה יקח אוטובוס להונאבר, עיר חוף על שפת הים הערבי, מרחק חמש שעות נסיעה, ומשם לגוקרנה, מחוז חפצו הנוכחי, מרחק של עוד כמה שעות. אתגעגע אליו מאד ואזכור תמיד את הביקור הזה שלו כחוויה מרגשת.

אין לי יותר מה לעשות כאן כרגע. חופשת הקריסמס הגיעה, הסטודנטים מתמעטים והולכים ואת עבודתי אוכל לעשות גם ממקום אחר. מחר בבוקר אסע למייסור. אצא מכאן מוקדם, כדי לתפוס את רכבת הבוקר שמגיעה לפנות ערב. זוהי רכבת שאין בה קרונות שמורים והיא מאד עמוסה, אבל השעות שלה סבירות ביחס לרכבות האחרות. אני מקווה למצוא לעצמי מושב ונזכרת נסיעה קודמת ברכבת זו, בכיוון ההפוך, ממייסור. נסעתי אז עם פרופ' צ'אנדר שדאג שבנו ישמור לנו מקומות ישיבה, בבחינת כל הקודם זוכה. זוהי נסיעה ארוכה, שחוצה שדות אורז ומאגרי מים רבים ואני תוהה כיצד יראה הנוף עתה בדרך החוזרת, וכיצד השפיעה שנת המונסון השחונה על מאזן המים והגידולים בדרך.

בכוונתי לשהות במייסור עשרה ימים, עד לנסיעתי לבנגלור. אגור בבית ההארחה של אוניברסיטת מייסור, אותו מקום בו גרתי לפני שנתיים במשך שלושה חודשים, ואקווה לטייל במקומות שאהבתי, לפגוש חברות מקומיות, להסדיר כמה עניינים מטרידים ואם יסתדר אשתתף גם בכנס על אמנויות במה מהפולקלור של דרום הודו שיתקיים במשך 19-21 באוניברסיטה.

היו לנו יומיים מופלאים, לבן ולי. אני רואה בביקור הזה של בן נתינה יוצאת דופן ומרגישה בת מזל על שזכיתי בו. נשארתי עם טעם של אהבה בגוף, בנפש, ברוח. אתגעגע מאד לימים האלה ואזכור אותם תמיד כאחת מאותן הזדמנויות נדירות שהחיים מזמנים לנו לקרבה ולגילוי לב.

זה החל בהתרגשות לפני בואו, והמשיך עם בואו. לפי החישוב שעשיתי, הוא אמור היה להגיע לכאן בסביבות חמש. ידעתי שהזמן עד חמש יזחל והעסקתי את עצמי בכתיבה. בכתיבה מימד הזמן מקבל נוכחות ומשמעות חדשה. זמן הכתיבה נפרד לשלום מזמן הקיום היומיומי, מניח לתודעת המציאות החוץ כתיבתית להתרחק ולהעלם מעבר להרי המחשבה, בעוד הכתיבה עצמה הולכת ומשתלטת על תודעת הזמן. זמן אלטרנטיבי נברא בתוך מובעלת, מעין בלון שמתרומם מעל המציאות, ואנו בתוכו, חגים בזמן משלנו. קצב הקיום משתנה. החיים האמתיים מתרחשים בתוך בועה, בתוך מובלעת שאינה מצייתת למציאות שזמנה מוקצב על פי תנועת מחוגי השעון.

כמו זמן חלום, גם זמן כתיבה מתקיים במימד אחר, בו גלגלי השעון זזים בקצב שונה – לפעמים מהר יותר, לפעמים לאט יותר. עתים הוא עומד מלכת, או חולף לאטו, בעצלתיים, ועתים הוא נחווה כדחוס ועתיר תהפוכות ואירועים – אבל תמיד הוא מתרחש לו באותה בועה משלו, בקצב משלו. במונחים של זמן פורמלי, זמן הכתיבה שלי חולף במהירות גבוהה. אני יושבת לכתוב בשעה מסוימת ובפעם הבאה כשאני מרימה את הראש אני מופתעת כמה מאוחר, תמהה כמה הרבה זמן כתבתי. החזרה מזמן הכתיבה מגלה תמיד ובאופן מפתיע שחלף זמן רב מכפי שחשתי או שחשבת. מוטב לכן לכל מי שממתין בהתרגשות לאירוע חשוב, ואין בידו לעשות דבר כדי לקדם את הזמן, לפנות עצמו לכתיבה.

הדחף לעזוב הכל, באמצע הכתיבה, ולרדת לקבל את פניו של בן, היה לי לכן מוזר ולא מוכר, אבל שעיתי לו. הבטחתי בשעון – השעה הייתה קצת אחרי חמש. לקחתי אתי את ספר הקריאה הנוכחי שלי (נתן שחם, רביעיית רוזנדורף), כרכתי בתוכו את הטלפון הנייד וירדתי למטה. ביציאה מהבניין פניתי לעבר הכביש המוביל, שעולה מן הדרך. בעודי פונה לעבר השביל, דימיתי לראות את בן מגיע ומטפס לעברי מן הדרך. אותו רגע נשמע טרטור אופנוע ומן המורד עלה לעברי אופנוע רכוב על ידי אחד משומרי השער של האוניברסיטה, מאחוריו בן ומעליו תרמיל המטיילים הענק. האופנוע עצר לידי בטבעיות, כאילו כך קבענו, כאילו כך צריך היה להיות ובן והתרמיל ירדו ממנו הישר לזרועותיי.

החיוך של בן פתוח והוא שזוף מאד, חסון ונראה טוב. האיש הטוב בשער האוניברסיטה הציע לקחת אותו כשראה את התרמיל הגדול. מזל, כי מדובר בהליכה של כמעט חצי שעה בעלייה רצינית. כל צוות בית ההארחה יצא החוצה בהתרגשות לקבל את פניו – ואנחנו נכנסנו פנימה ועלינו לחדרי שבקומה השנייה. במשך כמה דקות ארוכות בן עמד והתפעל מהחדר. אכן, החדר שלי נראה מטופח ומהודר לעומת חדרים בהם ישן תמורת מאה רופיס ללילה (עשרה שקלים) בחברת עכברים, סנאים, לטאות, ג'וקים וחיפושיות.

דבר ראשון: מקלחת. דבר שני: אוכל. הכל ממתין בסבלנות, מצפה לבן. בן מתענג על כל דבר. על המים החמים, על הזרם, על האוכל הטעים, על המקום ועל תחושת הבית. דבר שלישי: מיטה. אבל לפני שהוא נזרק על המיטה הנקייה, אנחנו מזמינים את מגה, שמגיעה עם הווספה מהכפר, ומדליקים ביחד נר חמישי. בן הביא אתו שקית עם כמה נרות מצחיקים, צבעוניים\שמנמנים\שמנוניים שריח עז ודוחה של שעווה נודף מהם – בבית חב"ד אזלו נרות החנוכה וגם בבית הלב היהודי – ושני מציתים. אנחנו מצמידים חמישה נרות אדומים בחצי גורן על אחד ממגשי הנירוסטה עליהם אוכלים כאן את הארוחות, מניחים נר צהוב בניצב מולם ויש חנוכיה צבעונית ויפיפיה. עוד רגע ויהיו גם הדונטס שבן הביא עמו, תזכורת לסופגניות החג.

הוא ניגש לתרמיל להוציא משם את הדונטס, ואנחנו מגלים ששקית הדונטס רוחשת נמלים. רוחשת נמלים בהודו זה אומר שלא רואים את הדונטס, רואים רק נמלים. בן ואני רוצים לזרוק את הדונטס עם הנמלים לפח, אם כבר אז שלפחות ימשיכו להנות מארוחה טובה, אבל מגה בוחנת את הנמלים מקרוב ומצהירה שהנמלים הללו הן נמלים אדומות מסוכנות שעקיצתן גורמת לגירוי חריף מאד ושחייבים להרחיק אותן מהחדר.

אנחנו נזהרים. זורקים את הדודנטס לפח מחוץ לחדר, מטאטאים בקפידה את כל הנמלים שבינתיים התפזרו בחדר (כי מגה אומרת שהן מתרבות בהיסטריה), מוותרים בלית ברירה על מאכלי חנוכה ומדליקים את הנרות – זאת לי פעם ראשונה לשמוע את בן מברך על הנרות ואני מופתעת ומתרגשת מן הטבעיות בה הוא נוהג במסורת – שרים כמה שירי חנוכה, מספרים קצת למגה על מנהגי החג ומאכליו וזהו.

IMG-20121212-WA0008

מגה הולכת הביתה ובן צונח למיטה, שואל אם יוכל לבוא אתי לכתת האמן מחר בבוקר, מבקש שאעיר אותו בשעה הנחוצה בלי לחוס עליו, ממלמל עוד כמה דברים בשבחי הריח, הניקיון, הנוחיות ונרדם ברגע. המיטה של בן מוצבת במקביל לחלונות, שלי נצבת מעבר לשולחן הכתיבה. אני מתכרבלת במיטתי, מאזינה לנשמותיו של בן ישן שנת ישרים. השמיים מתגבהים יותר מאי פעם והעמק כורע, פרוש לאהבה.

למחרת הערתי את בן עם כוס התה (או כמו שבן אמר: כוס סוכר) של הבוקר והתארגנו בעצלתיים ליציאה לשיעור. עשינו את הדרך ברגל, משוחחים על מה שעבר עליו, על מה שעבר עליי. במפגש הציגו שני סטודנטים את עבודות המחקר שלהם, ובן התערב מדי פעם. שמחתי לראות שהוא מתעניין בדברים שאני עסוקה בהם. אחרי השיעור בן יצא לתדלק את הווספה של רייצ'ל וחזר מאושר עם הווספה ועם אבטיח ופפאיה. התישבתי מאחוריו ונסענו חזרה לחדר. אהה, היכולת לחבק בלא סייג את הגוף הנקי של הרוכב בזמן הנסיעה! איזה תענוג! איזו ברכה!

את אחר הצהרים הועדנו לטיול בעמק שנשקף מחדרי. החלטנו לא לקחת את הווספה, כדי שלא תגביל אותנו. היה קצת קשה לקום מהשנ"צ הנפלא בחברתו של בן, והקלמנטינות המתוקות ותפוחי העץ הטריים (אותם חתכתי והיגשתי לבן מקולפים פרוסה אחר פרוסה כמו פעם, בבית) פיתו אותנו להישאר, אבל לבסוף יצאנו לדרך. החשנו צעדינו כדי להספיק לעשות את הדרך הארוכה שצפויה לנו. ירדנו בדרך המובילה לשער האוניברסיטה, יצאנו ופנינו ימינה על הכביש הראשי. סמוך לפנייה פנינו שוב ימינה, בניסיון לעקוב אחר גדר האוניברסיטה מן העבר השני. חצינו כמה שדות והגענו לשביל שמוביל לסוללה.

on the embarkment

תחילה הסתירו עצי הארקנט את העמק, אבל אפשר היה לראות בבירור את בית ההארחה נישא על גבי הגבעה שמימין ותוך כמה דקות כבר עלינו על הסוללה שנצפית מחדרי.

בצילום: מראה בית ההארחה כפי שהוא נראה מן הסוללה

שדה האורז היה כעת משמאלי, נוגע, קרוב ומוחש, הנשים המשיכו במלאכתן – ערמו את האלומות שקצרו על ראשן והובילו אותן לעגלה רתומה לשור שהמתינה בלב השדה –

the field as seen from the embankment-4

ואיש בודד שפסע על הסוללה לעברנו עצר תמה על נוכחותנו. הצבעתי על בית ההארחה שמנגד והוא חייך.

men on the way to the view

הברכה שהתייבשה הייתה עכשיו לימיני,

the pond

וכבר אפשר היה להבחין מעבר לה במקדש הקטן. פסענו לאורך הסוללה במהירות, רוצים להגיע לעבר השני ולהספיק לטפס על הגבעות שמנגד, להציץ באגם הנעלם שמעבר להרים. בקצה הסוללה פנינו ימינה וחלפנו על פני המקדש הקטן והעץ הענף שהמקדש חוסה בצלו ועל פני אנשים השבים מן השדות.

משמאלנו היו כל השדות מגודרים, והתקשינו למצוא מעבר כדי לטפס דרכו על מעלה על הגבעות שמסתירות את האגם הגדול. המשכנו בשביל, מחפשים נקודת מעבר. אחרי מרחק רב של הליכה מערבה הסתיימה לפתע הגדר ושדה חרוש גדול היה משמאלנו.

אולי זה הזמן לעצור רגע מלכתנו ולומר כמה דברים על נקודת התצפית ההפוכה, זו שנצפית מן העבר השני. על התשוקה להכיל ולהפנים בו זמנית את נקודת המבט שלך ואת נקודת המבט של האחר. על תודעת ההיפוך, על הצורך בנוכחות אומניפוטנטית כאן ושם בו זמנית.

התשוקה הזו נתפסה אצלי בעבר כמאיימת על האני האחד, השלם, הצופה מנקודת מבטו שלו. חשבתי שהיא מחלישה את האחד, שהיא ממעטת בערכו, שהיא מבטלת את הבלעדיות שלו ומעמידה אותו לשיפוט ביקורתי. חשבתי שהיא עומדת בדרכי, שהיא מעכבת, שהיא מקשה, שאינה מאפשרת לי התמקדות בגבולותיי שלי ושהיא מונעת ממני את היכולת לממש את זכותי לנקודת מבט אישית ולביטוי עצמי אישי וייחודי משלי. פעמים רבות התפללתי לחסד שיפטור אותי מעונשה של תשוקה זו. בחוויה האישית שלי היא נתפסה במשך שנים רבות כשלילית.

אחר כך חשבתי שהתשוקה הזו, הסקרנות הזו לכל מה שמעבר להשגתנו, היא זכות גדולה. שהיא פותחת אותי ומרחיבה את עולמי, שהיא מזמנת אמפתיה והזדהות עם האחר, שהיא מאפשרת לי להתחבר לאחר, לאנשים ולמקומות, שהיא מזינה אותי בעולמות שמחוץ לעולמי ושאין בכך כל איום על עולמי שלי.

ככל שאדם מבשיל, הוא לומד להשלים עם טבעו ולהנות ממנו. ובאו שנים אחרות, וגבולותיי השלימו עם גמישותם בטבעיות, והבינו ששתי נקודות המבט הן אחת. אחרי שחציתי את הסוללה, אחרי שעברתי את המסע לעברו השני של העמק, הבנתי שוב שהמראה הוא אותו מראה, הוא רק מחזיק בפשטות את תמונת המראה שלו. ונזכרתי שוב באותו סיפור אודות תלמיד זן שפסע לאורך הנהר כדי לחצותו והלך יום והלך יומיים והלך שבוע והלך שבועיים והלך חודש והלך חודשיים והלך שנה והלך שנתיים עד שראה מורה זן מצדו השני של הנהר. נופף אליו ושאל כיצד יוכל לחצות את הנהר ומורה הזן ענה הרי אתה כבר נמצא מעברו השני, ומדוע לך לחצותו.

the guest house beyond the pond

בצילום: בית ההארחה בו אני גרה בפסגת ההר צולם מעבר לברכה שממול

לסיפור הזה יש וריאציות רבות והוא תמיד מעורר בי מחשבה. נזכרתי בסיפור הזה לפי כעשר שנים, כשכתבתי את הדוקטורט. נהגתי להגיע מעת לעת לפגישות עם מורי פרופ' יעקב רז ולהציג בפניו את התקדמותי. תוך כדי השיחה שקיימנו היה מפנה אותי לספרים, שולח יד או מטפס בסולם שבספרייתו ושולף ספר מעניין בנושא, ועוד ספר. יום אחד שאלתי אותו ביציאה מחדרו כיצד אוכל להשלים את העבודה אם אחרי כל ביקור אצלו אני יוצאת מחדרו עם ערימה חדשה של ספרים מעניינים בנושא. עמדתי מולו וערימה של ספרים חדשים תחת זרועי והוא הביט בי מרום גובהו ושאל אותי בחיוך מה עומד בדרכי. נפרדתי ממנו לשלום ובצאתי הרגשתי שאני הולכת לאורך נהר ומבקשת לחצות את מה שאין צורך לחצות. בפעם הבאה שביקרתי בחדרו, הנחתי על שולחנו את שני הכרכים של הדוקטורט כשהם עטופים בנייר חום וורד מונח עליהם לאות תודה. אנחנו יכולים לעשות חיים שלמים בלרצות לחצות נהר במקום להנות ממשימותינו בצד בו אנחנו נמצאים. באותו הקשר אני נזכרת בסיפורו של ראמיצ'אנדרה, על הנסיכה שרצתה את הירח וכל יועצי המלך ולא מצאו מזור לסבלה עד שהניחו בידה מראה קטנה.

ועתה אם לחזור למסענו (בצילום: נשים שבו מעבודת היום בשביל שלאורך השדות מול חדרי), נזכיר שהשעה הייתה כבר שעת היתושים והנחשים, קצת לפני שקיעה. היה עלינו לטפס מעלה בשדה החרוש מהלך בלתי ידוע, מפני שדרכן של פסגות שככל שאתה מתקרב אליהן הן מתרחקות ממך, ובנוסף סטינו מערבה הרבה מעבר לנקודת התצפית שנראית ממרפסת חדרי. הזענו מההליכה המהירה אבל מבט קצר שהחלפנו בינינו אמר שהולכים הלאה.

הליכה בשדה חרוש אינה קלה. לבן היה פצע ברגל ואני הייתי בסנדלים. אף על פי כן טיפסנו, מדלגים בין התלמים העבים, אפשר לומר שכמעט רצנו. אחרי כמה פסגות שהתגלו כאשליות שבדרך לפסגה, הגענו ליער שעוטר את הגבעות. התחלנו לרדת בו ולחפש את הדרך מזרחה, לעבר נקודת התצפית, אבל כבר הגיעה שעת חזירי הבר והצבאים, והליאופרדים שבאים בעקבותיהם, וכדי להגיע לנקודת התצפית ממנה נשקף האגם הגדול היה עלינו לחזור דרך היער את כל הדרך שסטינו מערבה בחיפוש אחר פתח המעבר בגדר.

last point on the way up the hill

בן רצה להמשיך ואני ביקשתי לעצור כאן ולהתחיל לעשות את המסע חזרה, לפני שעלטה תעטוף את היקום. צריך לומר שחושך בהודו הוא חושך שאין אנו מכירים כדוגמתו – זהו חושך אינסופי, עמוק ורחב שאין לו גבולות ורק פנס טוב יכול להציל את ההולך בחושך הזה. ואנחנו לא לקחנו פנסים. בצילום: הנקודה ממנה שבנו למטה. טיפסנו אם כך חזרה לפסגה, איתרנו עת השדה החרוש בו עלינו והתחלנו לרדת בו, כמעט בריצה, בין התלמים, עד שחברנו לשביל למטה, בו פנינו ימינה חזרה לעבר הסוללה.

בדרך עצרנו במקדש, קיבלנו תפילה והשארנו כמה עשרות רופיס.

 

כשעזבנו את המקדש ראינו אורות של רכב מתקרב מכיוון השדות. דבר זה נדיר כאן מאד ושמחתי. כמה דקות אחר כך הטנדר עצר לידינו ולקח אותנו דרך הכפר הסמוך, זה ששרוי בין עצי החורשה שמולי וקולותיו נשמעים בחדרי, לכביש הראשי. את יתרת הדרך עשינו ברגל כשאנחנו מזהים גם את המקדש ממנו מגיעים אלי דרך העמק צלילי התיפוף והשירה.

בדרך פנינו לאחת מחנויות הכפר שפזורות לאורך הדרך הראשית. חנות זו נראתה מסודרת יותר מאחיותיה עד כדי כך שטעיתי לחשוב לרגע כאילו מדובר בבית מרקחת. להפתעתנו מצאנו בחנות זו את כל מבוקשנו, וגם את דיפה המתוקה, אשתו של מנהל המחלקה לכימייה באוניברסיטה, שעזרה לנו לתקשר עם בעל החנות. מצאנו תה עלים (לא מחזיקים כאן שקיות תה), מיכל קטן של שמפו  HEAD AND SHOLDER, מטליות ניגוב לחות JHONSON, חפיסת שוקולד מתוצרת שדיפה המליצה וסוכריות טופי מעולות שבן גילה לי את דבר קיומן. חגיגה! דחסתי את כל הקניות לתרמיל והמשכנו בדרכנו. את החשבון קיבלנו על דף רשום בכתב מוקפד ובסדר מופתי. אם אמצא את הפתק אצלם אותו ואצרף כאן.

בתוך האוניברסיטה, בדרך מעלה חזרה לבית ההארחה, נראו לנו מימיננו אורות בתוך היער. אני עוברת על פני המקום הזה כל יום, ומעולם לא ראיתי זאת קודם אבל אין הדבר מפתיע מפני שבשעות היום המקום מוצפן בין העצים ואיני נוהגת להסתובב במקום בשעות החשיכה. הסתבר שסמוך לדרך הראשית שמוליכה לבית ההארחה, יש שתי חנויות קטנות ומכון יופי. נחמד לדעת!

כשהגענו לחדר והדלקנו את האור חשכו עינינו. חצי תקרה הייתה שחורה, ומיליוני נמלים התארגנו שם בהעדרנו סביב מלכות בקבוצות ענקיות, כשהם זורמים במהירות שלא תאומן פנימה דרך חריץ במשקוף הדלת. אחרי כמה טלפונים הגיעו עובדי בית ההארחה עם ממרח לבן שנשלף משפופרת בדומה לדבק יוהו, מרחו ממנו סביב למשקוף הדלת והחריץ ממנו הגיחו הנמלים ופזרו עוד איזו אבקה עד שהנמלים הבינו שלא, הם לא ישתלטו לי על החדר הלילה. לקח עוד כחצי שעה עד שטאטאנו החוצה מהחדר את כל הנמלים, והתפנינו לארוחת הערב.

למחרת בבוקר יצאנו להליכה באזור המיוער של האוניברסיטה. הראיתי לו את הרנגולים של אשת הרופא, את המבנים ואת השדות, את הדרכים ואת השבילים ואחר כך הנחתי את בן בחדר ויצאתי לעבודה. אחר הצהרים ירדנו עם הווספה למגה ונסענו אתה לסכר בהדרה הגדול.

ben at the dam

בן במים החוזרים של סכר בהדרה.

me on the lake

זהו. והבוקר בן עזב. השאיר חבילה של חפצים שאשלח הביתה יחד עם הספרים והחפצים שלי שיישלחו בדואר לאחר עזיבתי את המקום, ארז את כל היתר, העמיס על גבו ויצא.

שוב אני נשארת, צפה בין קטבי הגעגוע לאהוביי והגעגוע לעצמי.

כך או כך אני נשארת עם עצמי.

חופשת הלימודים כבר החלה, הקמפוס הולך ומתרוקן ומחר בבוקר אעזוב גם אני כאן הכל ואסע למייסור אהובתי.

18.12.2012

השממית המצקצקת מאחת מפינות החדר מזכירה לי את חדרי שבקמפוס.

הגעתי לכאן ביום ראשון בערב, אחרי נסיעה של שש וחצי שעות ברכבת הזולה ביותר שמחברת את שימוגה עם מייסור, מרחק של כ-250 ק"מ. הנסיעה ברכבת עממית זו, שאין בה קרונות עם מקומות שמורים, עולה 37 רופיס – מחיר שווה לכל נפש אפילו בהודו, והיא מהחוויות שבלעדיהן כל היכרות עם הודו היא היכרות שטחית.

בבוקר הנחתי בשקית את כל הפירות שנותרו בחדר ומסרתי לאחד מעובדי בית ההארחה, ארזתי את חפציי להם אזדקק בשבועיים בהם איעדר מהחדר בשני תרמילי גב ויצאתי לדרך.

רוהיט הגיע עם האופנוע שלו באיחור, ולהפתעתי עצר על הדרך הראשית, עדיין בתוך האוניברסיטה, הורה לי לרדת מהאופנוע והחליף, תוך שהוא ממלמל משהו על כך שהאופנוע שלו חלש ושצריך למהר, את האופנוע שלו עם האופנוע של בבו שהגיח ממול עם אופנוע ענק, גבוה אדום לוהט ונוצץ. עכשיו דמיינו אותי. נתתי לרוהיט את התרמילי עם המחשב האישי שלי והנחיתי אותו להרכיב אותו על חזהו. הידקתי את כריכת הצעיף שלי סביב מצחי, אפי, צווארי עד שרק חריץ עיניי נראה וכך, בעודי מחזיקה בכתפיות של תרמיל הגב שלי שיושבות על הכתפיים של רוהיט, טיפסתי על האופנוע הענק ויצאנו במהירות לדרך. הנסיעה באופנוע כל כך גדול ומהיר שונה לגמרי. קור כלבים בבוקר ורוח נוראית צורבת בבשר, האף והעיניים נוטפים ואין מה לעשות, האופנוע מדלג מעל המהמרות ואני אוחזת בחוזקה בכתפיות התרמיל שלפניי, מקפצת ומדלגת מעל המושב האחורי ולא אומרת מילה – רוצה רק הלאה, קדימה, להגיע בזמן לתחנת הרכבת ויהי מה.

תחנת הרכבת של שימוגה נמצאת בקצה השני של העיר והיא מרוחקת מן הקמפוס מרחק שעה נסיעה. קנינו כרטיסים, ומיקמנו את עצמנו על הרציף כדי שנוכל לתפוס מקום מיד כשהרכבת תגיע. שוחחנו על מחקרו, שעוסק בהשוואה בין עמדותיהן המגדריות של שתי במאיות קולנוע הודיות. עיקר הבעיה שלו היא איתור מתודולוגיה ואני איני מכירה מתודלוגיות מחקר קולנועיות, אבל אינטואיטיבית נראה לי שמתודולוגיות נרטיביות יכולות להתאים. המלצתי לו על דרכי פילוח של הטקסט הקולנועי של כל אחת מהבמאיות על ידי ידי בדיקת השיח האישי של כל אחד מהגיבורים ברמות של דיאלוג מילולי, מחוות גופניות וכו' והצעתי להשתמש ברעיונות של עמיה ליבליך שמופיעים בספרה המצוין NARRATIVE RESEARCH שראה אור בהוצאת SAGE.

כשהרכבת הגיעה והסתיים זרם הנוסעים היורד ממנה, מצאתי לעצמי מקום נחמד באחד מהכסאות הזוגיים שיושבים אחד מול השני לאורך הקרון, מאלה שישבתי עליהם בנסיעתי עם פרופ' צ'אנדר. זמן לא רב אחרי שנפרדתי מרוהיט, ראיתי בעד החלון זוג שצפו בי יושבת ומולי מקום פנוי. דקה אחר כך היה הזוג לפניי. האישה חייכה אלי, התמקמה על הכסא מולי, נפרדה לשלום מבעלה והציגה את עצמה. שמה  SUMATHI והיא נוסעת לבקר את בתה שגרה במייסור עם בעלה ושלושת ילדיהם. שמחתי. הובטחה לי נסיעה נעימה.

הדרך למייסור שונה מאד מהדרך אליה. לא אאריך, אף שבדרך כתבתי במחברתי למעלה משמונה עמודים צפופים בהם תיארתי באריכות את הדרך, את היושבים בתא ואת הנדחקים אליו, את התלויים על מסגרות המתכת שמחזיקות את חבילות הנוסעים ואת השוכבים עליהן, את השינויים שחלו בנסיעה ואת השינויים שחלו בדרך. עיקרו של דבר רוצה אני לומר: אין דרך שעושים אותה פעמיים והיא חוזרת על עצמה.

אם ביוצאך ממייסור אתה נתקל תחילה במאגרי מים שופעים שמלווים את מחצית דרכך כשהם מלווים בשדות אורז משגשגים ואחר כך בשדות קוקוס, ארקנט, קנה סוכר ותירס, אתה חווה את הדרך כעתירת יופי עושר ושפע. ואם ביוצאך משימוגה אתה נתקל בשדות מדובללים שמתחלפים בשדות אורז נמוכים שמתחלפים במאגרי מים מדוללים, אתה חווה את הדרך כמוכת שדפון.

לא אכנס, כאמור, לתיאור הדרך, אבל אתעכב רגע על עניין זה של הימנעות מתיאור הדרך. עניין ההימנעות חובר לשאלת הצורך במסגור המציאות ובתיעודה ולשאלות כמו למה אני מצלמת, למה אני כותבת ולמה אני משתפת ולשאלות כמו האם הצילום, הכתיבה והשיתוף תורמים לחוויה שלי או פוגמים בה. התשובה לשאלות אלה לכאורה ברורה: הצילום והכתיבה ממסגרים את החוויה ומתעדים אותה ועל ידי כך מעצימים אותה ומשמרים אותה בזכרון, והשיתוף הופך את החוויה, לפחות פוטנציאלית, מאישית לקולקטיבית. לכאורה התשובות ברורות, ואף על פי כן לפעמים יש צורך להניח לתיעוד ולאפשר לדברים להיחוות כפי שהם.

יתכן שהדבר קשור להרגל שלי לאתגר כל הרגל במבחני תוקף, שכן אחד ההרגלים הקבועים שלי הוא לחרוג מהרגלים קבועים, להעמיד אותם במבחן או לוותר עליהם לזמן מה. איני מוכנה להיות עבד להרגליי. אם ברצונם לדבוק בי, עליהם להוכיח את עצמם ואת נחיצותם כל פעם מחדש. גם רצונות, חלומות, מאוויים ותשוקות – גם אלה צריכים לעמוד למבחן מחודש מעת לעת. החופש להפעיל שיקול דעת ולהחליט מחדש לדבוק או לשנות ולהחליף חלומות ישנים בחלומות חדשים, חשוב לי יותר מכל. למותר לציין שכתיבתי הפואטית אינה כלולה במסגרת זו, מפני שאינה הרגל אלא הכרח. תוקפה כתוקף קיומי ואין לי אפשרות קיום בלעדיה. כמוה אהוביי, ניסן, ילדיי, נכדיי, אחיי ואחיותיי, שבזכותם אני מי שאני, שנבניתי מהם ובניתי אותם והם עצמי ובשרי ובלעדיהם חיי אינם חיי.

אבל כשמדובר בהרגלים שמשתלטים על חייך, כמו הצורך הכפייתי לתעד – עניין זה חייב לעמוד מפעם לפעם במבחן. ובכן התחושה שתקפה אותי היא שעליי להיגמל מצורך זה. אני עדיין כותבת, עיניכם הרואות, אבל לא צילמתי אף לא צילום אחד לאורך כל הדרך, למעט צילומה של סומטי היקרה, שחלקה אתי את ארוחת הצהרים שלה אותה הביאה מהבית (צ'פטי עם תערובת ירקות מטוגנים בביצה – זיהיתי את הביצה כשכבר המאכל היה בפי, מאוחר מכדי לסרב).

הפעם, לכן, במקום לתאר את הדרך, אביא את הקטע שמתאר את הנסיעה בכיוון ההפוך, ממייסור לשימוגה, מתוך יומן הודי 2010 בליווי כמה צילומים, ומי שרוצה לדמיין את הדרך ההפוכה – מוזמן לעשות זאת.

"יום שישי, 17 דצמבר 2010, 13:30

אני יושבת ברכבת מקומית פשוטה, ללא קרונות AC ובלי מקומות שמורים. הרכבת עמוסה לעייפה נוסעים, משפחות שלמות שנוסעות עם ילדיהן, מזונן, מטופלות בחבילות רבות. בדרך מוציאים אוכל ואוכלים, מכבדים את השכנים. נוסעים מתחלפים בתחנות העצירה, ואלה שממשיכים בנסיעה יורדים בתחנות העצירה מהקרון כדי לפוש קמעה או כדי קנות פלח פאפאיה, קלמנטינות, גרלנדת פרחים או ארטיק מאחד הרוכלים המהלכים על הרציף וחוזרים לקרון בהישמע צפירת הנסיעה. או אז הם נזעקים ממקומם ומתחילים לרוץ אחר הקרון.

הנסיעה עצמה היא בדלתות פתוחות, ואנשים יושבים על מדרגות העלייה לקרון ובמעברים, עומדים בין המושבים, חלקם שוכבים על גבי המתקנים הגבוהים שמיועדים למסע, חלקם יושבים עליהם, ועל הספסלים המיועדים לישיבה של ארבעה נוסעים מתמקמים לפעמים שבעה – אחד על גבי השני. למרות הדוחק והבהילות לאתר מקומות ישיבה בכל עצירה, יש תחושה של אחווה ושל שותפות.

הנסיעה לא מפסיקה להפתיע. מגיע זמר שנודד בין תאי הרכבת, שר שירת הלל לגנש, מקבל את שכרו מהיושבים בתא וממשיך לתא הבא. מחלק התה ואחריו מחלק הקפה, מוכר התירס הקלוי ואחריהם רוכלים עם דברי מאפה או מתיקה, גבר לבוש בבגדי אישה שמציק לגברים שבקרון, כל אלה עוברים בין התאים והקרונות.

DSC05656

חלק מהאנשים ישנים. גם פרופ' צ'אנדר, שיושב מולי, מנמנם, ראשו צונח מדי כמה דקות.

בכסא מעבר למעבר יושב סב צעיר ובין ברכיו ילדה יפה כבת חמש. אני מחייכת אליה והיא מחזירה לי חיוך מתוק. אני מושיטה לה את ידי, היא עונה בהושטת יד. למשחק מצרף נער כבן שש עשרה, מוסיף משחק אצבעות. הקטנה הזו כובשת לבבות. תוך דקות ספורות כל התא מתעניין בה, והיא, הקטנה, עומדת במרכז התא ומספרת ומקשקשת להנאת כולם. הסב נבוך, אבל הקטנה ממש נהנית מתשומת הלב לה היא זוכה, וחבריי לתא מאושרים מסיפוריה ומשיריה.

הנוף העירוני של מייסור התחלף מהר מאד בנוף חקלאי. חלק משדות האורז הבשלים, הערוכים במדרגות מתונים, כבר נקצר. הקוצרים פוסעים בעבודתם בהשאירם אחריהם מסלול משורטט של שיבולים קצורות המונחות בחבילות סדורות, ערוכות לקראת איסופן לאלומות. בחלק מהשדות עובדות קבוצות של אנשים שמתקדמות בקציר בקו אחיד, משאירות אחריהן שורות ישרות חתוכות בקו נקי, בחלק מהשדות קוצר אדם אחד, משאיר אחריו נתיב אורז קצור עשוי במעגלים הולכים ומצטמצמים לקראת מרכז השדה.

DSC05632

במרכזה של כל משבצת שדה קצור, משטח חלק אליו מובילים את השיבולים הקצורות. במקום המולת עבודה רבתי: יש הדשים את השיבולים, יש הממפים מהן את המוץ בתנופה ויש האוספים את גרגרי האורז לשקים גדולים שנתפרים במקום. מהקש הנותר עורמים מגדלי חרוטים יפים, ועל ראש כל חרוט קש מניחים, ככתר סדור, או כסינר משונן דמוי כוכב, כמה אניצים של כפות דקלים.

DSC05691

בין לבין הרכבת נוסעת מעל מים חוזרים רבים. כל כך הרבה מים יש הודו! אנחנו נוסעים שעות כשמשני צדיי מי אגמים עצומים. על שפת האגמים מקדשים צבעוניים וגאתות תפילה, טבילה ורחצה. בתי הכפריים הנראים בדרך, העשויים בוץ כתום שמקרין חום נעים ומזמין, סמוכים זה לזה. הם ערוכים לפעמים בקבוצות מרובעות, מסוככים האחד על השני ויוצרים מעין ריבוע של מבנים בלב השדות, ולעתים סדורים בשניים שלושה רחובות צרים, יותר נכון סמטאות בוץ, יותר נכון סדורים האחד מול השני בשתי שורות, לפעמים ארבע. כך סתם, בלב הטבע, קבוצת בתים, ונשים עם כדי המים הצבעוניים על ראשיהן הולכות למאגר המים הקרוב. לפעמים קערות פלסטיק גדולות וצבעוניות בידיהן, לפעמים תינוק תלוי על זרועותיהן, ותמיד ילדיהן נשרכים אחריהן.

עם התקדמות הנסיעה הולכים ומתמעטים שדות האורז הקצורים, הולכים ומתרבים שדות האורז הבשלים, ולקראת שימוגה מגלים גם שדות אורז שנמצאים עדיין בשלבי הבשלה.

אני מנסה להתחבר למודם, לראות אם אפשר לשמוע מניסן.

לא יאומן! הסקייפ עבד… הצלחתי לדבר עם ניסן מהרכבת הנוסעת, לשמוע מה שלומו, להראות לו את הנוף הנשקף מהקרון, את העומס בקרון ואת ההמולה. פרופ' צאנדר וכל יושבי הקרון האחרים עקבו אחר השיחה בעברית בהנאה גלויה, ואני שמחתי מאד לשתף את ניסן בחווית הנסיעה הזו. איזה כיף!"

—-

ובכן, אם לחזור לכאן ועכשיו, מאז הגעתי למייסור, איני מרבה לצלם. אם יש מקום למילים הכתובות, תבאנה הן ותתארנה את שהצילומים יראו.

הגעתי לתחנת הרכבת של מייסור בסביבות שש. הרציף דחוס נוסעים, וצריך לתמרן בזהירות עם שני התרמילים במדרגות המוליכות לגשר שעובר בין הרציפים. נפרדתי לשלום מסומטי, שבתה הגיעה לקחת אותה, ושמתי פניי ל PRE PAID – כל מי שמגיע להודו יודע שהדרך הנכונה לקחת אוטו ריקשה מתחנת רכבת או מבס סטופ היא לגשת לפרי-פייד, שם אתה מוסר את כתובת היעד של נסיעתך, משלם שלושה רופיס ומקבל פתק עם מחיר הנסיעה ויעדה, אותו אתה מוסר לנהג האוטו ריקשה הראשון שממתין בתור.

הנסיעה באוטו ריקשה במייסור מרגשת אותי מאד ודמעות נשטפות מעיניי, ממלאות את פניי. אני כאן פעם רביעית בתוך שנתיים, וזה עבורי קצת כמו לחזור הביתה. קריר, מזג האויר כאן בדרך כלל נעים לי מאד, הדרכים פתוחות, הכבישים רובם עשויים היטב והם מלווים במדרכות, בשדרות, בככרות, באיי תנועה ובסוללות צמחיה שחוצצות בין הנתיבים. העיר נקייה, הארמון ואתריה המרכזיים של העיר עדיין מוארים מימי הדסארה, הפארקים מטופחים והמבנים אף הם עברו צביעה ושיפוצים. ובכן שלום לך מייסור אהובתי! הנה הגעתי אליך בשלום!

בבית ההארחה קיבל את פניי השומר-שנולד-בלי-שריר-חיוך. הוא אפילו לא טורח להביט בתרמיל שאני בקושי מורידה מהריקשה. מנהל בית ההארחה איננו והשומר-שנולד-בלי-שריר-חיוך מבקש לתת לי חדר בקומה השנייה. אני מכירה את החדרים שבקומה השנייה והם לא באים בחשבון. מבקשת לדבר בטלפון עם מנהל בית ההארחה שמסביר לי באריכות דברים שאיני רוצה לשמוע ועיקרם שהחדר שלי בקומת הקרקע עדיין לא פנוי. אני אחרי יום של נסיעה ואני לא מרוצה אבל מתפשרת. מנקים את החדר למעלה ומחליפים בו את כל המצעים ואחרי שאני פותחת את התרמילים ומוציאה את הדברים כדי להתקלח אני מגלה שאין מקלחת.

בית ההארחה של אוניברסיטת מייסור

mysore guest house

לא אאריך. לפעמים עליך להבהיר דברים באופן חד משמעי.

שעה אחר כך מגיע העובד-שנולד-מחייך ואנחנו לוחצים ידיים בחום, מחליפים כמה מילות נימוסים והוא ממהר ושוטף ומנקה את החדר. לקח עוד כמה שעות ועוד מאה רופיס עד שנכנסתי לחדר שלי, זה שהייתי בו בשלושת חודשיי השהות שלי כאן.

נכנסתי לחדר ולא האמנתי. קירות החדר, ששום ניקוי לא יכול היה להם, נצבעו בצבע חום ורדרד רך ונעים; משקופי העץ הישנים והרקובים, שנמלים אדומות גדולות קיננו בהם, הוחלפו במשקופי עץ עבים חדשים, הדלתות המתפוררות הישנות שלא נסגרו הוחלפו בדלתות עץ יפות תואמות, כילות התכלת המזוהמות הוחלפו בכילות ורודות נקיות, החלונות תוקנו ונצבעו, הרשתות הקרועות הוחלפו בחדשות, הוילונות שנשרו ממקומם כובסו וחודשו, הרצפה קורצפה ונעלמו ממנה גושי קנים שנבנו בפינותיה, החשמל תוקן והחדר נראה חביב. האם התרגלתי לתנאים של הודו, או שבאמת החדר שודרג? אני מצטטת כאן את הדברים שכתבתי על פגישתי הראשונה עם החדר הזה, בשנת 2010:

"יום רביעי, 29 ספטמבר 2010, חצות

[—] בגשם מונסוני סוחף וכמובן ללא מטריות הגענו סופסוף לרכב והתחלנו לעשות את דרכנו לכיוון מייסור. את הדרך עברתי בחצי הכרה, גמורה מעייפות. בחישוב מהיר הבנתי שלא ישנתי כבר קרוב לארבעים ושמונה שעות. החושך, המהמורות, השיחה, דבר אינו זכור לי אלא רק תחושת התדהמה הנוראית שאחזה בי כשהגענו. הג'יפ של הפרופסור עצר בחנייה של בית ההארחה הישן של האוניברסיטה שממוקם ליד האגם. לא האמנתי למראה עיני. חשבתי שאני נמצאת באמצע חלום רע, בטעות, בסיוט, שלא יתכן, שיש כאן, שברור שיש כאן טעות.

מה קורה פה? הרי היה מדובר באירוח במקום אחר ובתנאים מעולים. סירבתי לצאת מהרכב. זכרתי את המקום הזה כטראומטי ביותר: עשיתי בו כמה ימים אחרי הפסטיבל וזו הייתה חוויה קשה מאד. בחדר המלוכלך שקיבלתי לא הייתה מקלחת, בברז שהותקן שם לא היו מים חמים, בקושי מים זורמים מדי פעם, הפסקות חשמל חזרו ונשנו, רעש נוראי בלתי פוסק עלה מכביש סמוך, יתושים מהאגם הסמוך זימזמו סביב ומילאו את החלל, חיות הילכו בכל רגע נתון על הרצפה, על הקירות, על התקרה, החלונות היו שבורים ואי אפשר היה לסגור אותם, הרשתות קרועות, קני צרעות ונמלים נבנו בכל מקום בחדר, התריסים מבוקעים, הסדינים והכילה היו מזוהמים, ואי אפשר היה לקבל כוס תה.

גמגמתי בחוסר אמון למתרחש, כשאני עוצרת את עצמי מלפרוץ בבכי: המקום הזה שורץ יתושים ובעלי חיים, האנשים כאן לא נחמדים, אפילו כוס תה לא ניתן לקבל כאן… אתה לא מתכוון שאגור כאן, אני לא חושבת שהמקום הזה מתאים לי, זאת ודאי טעות…

אבל השעה הייתה קרוב לשתיים לפנות בוקר, ואני הייתי גמורה. הרגשתי שאני על סף התמוטטות, וממילא לא יכולתי לעשות בנושא דבר בשעה זו של הלילה. נכנסתי לחדר מוכת אכזבה, בחילה ורעד. החדר אמנם גדול, אך הזוהמה וההזנחה נוראיים. התקשרתי מהמשרד של בית ההארחה לניסן לומר לו שהגעתי בשלום, ובכי נוראי של אכזבה ותשישות שטף אותי. קיבלתי ממנו מנת עידוד חשובה וחזרתי באפיסת כוחות לחדר.

החדר נראה זוועה. הכל היה מלוכלך כל כך, מגואל בשכבות של לכלוך בכל מקום. חפיסה גדולה ראשונה של מגבונים לחים עבים המכילים חומרי ניקוי התרוקנה, כשכל מגבון הופך שחור ולא נראה שיש לדבר סוף. ביאוש מוחלט שלפתי את המצעים הנקיים שהבאתי אתי מהבית, פרשתי אותם על המצעים המזוהמים שהיו על גבי המיטה, והתכרבלתי בריח הבית שעטף אותי. פחד גדול מפני הבאות אחז בי.

בבוקר הגיעה מנקה. שיער המופ שאחזה בידה היה לא פחות מזוהם מהרצפה. היא טאטאה את הרצפה במטאטא זרדים רך שנראה יעיל למדי, נעזרת במטאטא זרדים קשה קצת יותר כדי לגרד קני נמלים ולפרק את גושי האדמה שערמו בפינות המשקופים. את הרצפה שטפה במופ המזוהם, מפזרת וזורה סביב ריח שעורר בי בחילה נוראית. גועל גדול מילא אותי. מיד לאחר צאתה מיהרתי לשפוך ולשטוף שוב ושוב מים בניסיון להפיג את הריח המזעזע ולהסיר את החומר שפיזרה, והתחלתי בבדיקה יסודית של מצב העניינים. אי אפשר היה לגעת בכלום. הלכלוך על הכוננית (שאמורה הייתה להיות ארון הבגדים שלי), על המדפים, על שולחן הכתיבה ועל השולחן העגול שבין שתי הכורסאות השתקע בהם כל כך עד שאי אפשר היה לפנותו בעזרת מגבונים לחים.

ערכתי רשימה של מוצרים להם אני זקוקה כדי להביא את החדר למצב שאוכל לגור בו: מופ נקי, חומרי ניקוי וחיטוי, אבקת כביסה, מרכך כביסה, סחבות, מטליות, מגבות מטבח (לשים על מדפי הכוננית והמדפים), מגבות (קיבלתי שתי מגבות ששום כביסה לא הייתה מצליחה להשיב להן את ניקיונן), ואז נשמעה דפיקה בדלת ובכניסה עמד פרופ' צ'אנדר, שעומד בראש המחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטת מייסור. שמחתי לבואו, אך פני הסגירו את אכזבתי.

הוא ביקש בנימוס ובידידות שאנסה להסתגל, אמר שהוא מתנצל על שזה מה שיש, והבטיח לבדוק מה לעשות אם לא אוכל להסתדר עם המקום. קצת יותר מאוחר הגיע פרופ' מהאדב. חששתי שמא פגעתי בו אמש בהתנהגותי, והייתי חביבה, אבל ביקשתי שיקח אותי לחנות בה ניתן להשיג חומרי ניקוי. קניתי מלא חופניים ונכנסתי לאמוק, מקרצפת וממרקת כל מה שרק אפשר: קירות, מיטות, חלונות, שולחן, כסאות, כילות, מדפים, כונניות, ספי חלונות וכמובן שירותים ומקלחת. המקלח במקלחת סתום, השירותים ללא מושב, החלונות לא ניתנים להגפה, התריסים שבורים, חלק מהרשתות קרועות, הרעש בלתי נתפס, אבל לפעמים יש מים זורמים, יש דוד למים חמים, יש דלי, ועכשיו גם היו לי חומרי ניקוי להמשיך ולדאוג לתחזוקת המקום.

בצהרים נלקחתי לאוניברסיטה, לפגישה ראשונה עם כמה מהפרופסורים של המחלקה. יצאנו לארוחת הצהרים במסעדת צ'ילי צ'פאטי שברחוב קאלידאסה. הם מקסימים, כמעט כולם ברהמינים, כלומר צמחוניים, וזה כיף גדול. חברתם נעימה לי, האוכל מעולה והייתי רעבה מאד, אבל רציתי לחזור לחדר ולהמשיך לנקות. יש לי עוד עבודה רבה מאד.

אחרי האוכל המשכתי לקרצף, ובערב שוב באו לקחת אותי, הפעם לארוחת ערב בגן של אחד מהמלונות היפים של מייסור. פרופ' מהאדב, כמה מרצים וכמה סטודנטים הרהרו, אגב שתיית ויסקי או בירה ואכילת טוגנים, על התוקף, המשמעות והצורך בהוראת ספרות אנגלית במדינה שאינה דוברת אנגלית. נזכרתי במורה שלי לאנגלית, גב' קוגלמן, שהייתה אימת התלמידים והעמידה אחריה דור של דוברי אנגלית טובה למדי. לעולם לא אשכח את יראת הקודש בה לימדה את מקבת, את עמידתה הגאה ואת קולה המתנגן בשיקספירית תיאטראלית, את השפה הנשפכת מפיה בערגה. דיברתי על אופנים בהם ניתן ללמד שפה, על סיבות ללימוד ספרות בכלל וספרות אנגלית בפרט, דמותה של גב' קוגלמן דברה בלהט מגרוני ודבריי זכו לתשואות היושבים סביב השולחן. או הו הו. האם זה מה שמצפה לי כאן?

חזרתי מאוחר מדי בשעות הלילה, עדיין גמורה מעייפות. המשכתי לקרצף עד הבוקר, עד שהרגשתי שזהו. שהגעתי לשכבה שאיתה אאלץ לחיות בשלום, לפחות באופן זמני."

—-

למקרא הדברים שכתבתי, אני מבינה ששני דברים קרו כאן במקביל. האחד – החדר פשוט נשאר נקי ומטופח מאז שהותי כאן, שכן כמה ימים אחרי שכתבתי את הדברים הללו, פאתיל דאג להחליף לי אסלה, להתקין מקלח, לסדר את הצנרת, את הרשתות – הוא פשוט שלח לכאן פועלים שיסדרו את החדר שלי – והחדר הפך עם הזמן לנעים. כעת, לאחר שעבר שיפוץ יסודי, סיוד וצביעה, הוא נראה ממש נחמד. השני – הסתגלתי. כן, משהו הודי דבק בי, והדברים נראים לי היום אחרת מכפי שנראו לי במסעותיי הראשונים.

כך או כך רג'אני ופאתיל כבר התקשרו לברר אם הגעתי ואני התארגנתי מהר כדי לקבל את פניהם. כמה שמחתי לפגוש אותם! ישבנו דקות ארוכות של התרגשות בכניסה לבית ההארחה ואז נסענו לאכול ארוחת ערב בביתם, לא לפני שעצרנו בשלוש נקודות האכלה שונות ברחבי העיר מייסור, שם המתינו כלבי רחוב לארוחות שרג'אני ושפאתיל הגישו להם. הנה צילום שלא יכולתי להתאפק מלצלמו: פאתיל מאכיל שני כלבי רחוב באורז מבושל בחלב.

 תמונה

 בביתם של רג'אני ופאתיל אין שינוי. אוטמה ומנגנה, שתי העובדות המסורות, המתינו לנו בבואנו, פינו את כלי האוכל הריקים של הכלבים מהרכב ובירכו אותי בנימוס לשלום. אחר כך נפרדו מאתנו, השעה כבר הייתה מאוחרת, והלכו לכפרן. מחר בבוקר תשובנה למקום עבודתן. בבית הפתעה: צ'אנה, כלב סיני פחוס פנים, שובב ומלא אנרגיה בן כשנה, מקבל את פניי בהתלהבות. זו ההפתעה שהם שמרו מפניי!!! הוא מושך את כל תשומת לבי ואני מקבלת צלילים ומחוות של מחאה מצדם של דולי, של שלושת הכלבים האחרים ושל שני החתולים הג'ינג'ים. עוד רגע ואני מתפנה גם אליהם. איזו שמחה!

את ארוחת הערב אני טורפת בלי הכרה. חצי הצ'פטי שחלקתי אם סומטי בדרך בצירוף שני ביסים קטנים מתבשיל הירקות ותפוח העץ שחלקתי אתה מתפוחי העץ שלקחתי עמי לדרך, לא היו ממש אוכל, והשעה הייתה כבר תשע בלילה. רג'אני הכינה רוטי עשוי קמח אורז מעורבב בגרגרי חומוס ירוקים, מתקתקים וטעימים. החומוס, שצומח רק באזור זה של קרנטקה ונקטף כשיח על עליו ותרמיליו, מבשיל בעונה זו ובתוך שבועיים מתייבש. בשבועיים אלה ניתן למצוא את אפוניו הירוקים בכל תבשיל בכל בית במייסור. רג'אני הגישה את הרוטי עם גי – מעדן חמאה שהיא מכינה בעצמה – קלתה כמה אידלים והגישה אותם עם סמבר ועם צ'טני נהדרים, הניחה לפני בצלוחית נפרדת תבשיל מתוק עשוי סולת בצבע צהוב שתוכו חתיכות קשיו רכות וכמובן הציעה לי קרדס קריר וטעים ופאפייה לקינוח. התפוצצתי מרוב אוכל!

אחרי האוכל פאתיל לקח אותי חזרה לחדרי. לפני השינה גיליתי שגם בחדר הזה המים לא זורמים. כבר עייפתי והסתפקתי ברחצה במי הדלי. קר במייסור בשעות הלילה, וזה לא נעים לרחוץ במים קרים, אבל הסדינים מרגישים לי מספיק נקיים כדי לישון בם, ואני צוללת לשינה ערבה. בבוקר הסתבר שצריך לפתוח את ברז המים החיצוני כדי שתהא זרימה של מים במקלחת. ובכן, הכל טוב!

בבוקר שאקירה הגיעה עם בעלה, זאקיר ונסענו יחד לסביבות רחוב קאלידסה. נפרדנו ממנו שם ושלום ועשינו לנו יום כיף בעיר. ביקרנו בחנויות אהובות ובבתי קפה שהתגעגעתי אליהם וסיימנו את הסיבוב בביתה של שאקירה. אחרי סיור בביתה המרווח (שכלל הסבר על הפעלת התנור לחימום מי רחצה במיכל נחושת – משהו שראיתי גם אצל רג'אני ופאתיל – רחצה במים חמים שחוממו בכלי נחושת על גבי אש פתוחה נחשבת סגולה לבריאות טובה. הדלקת האש היא גם אמצעי לשריפת אשפה ביתית יבשה, בעוד האשפה הרטובה, האורגנית, מוטמנת בקרקע) ואחרי כוס תה וארוחה קלה, ישבנו ושוחחנו ובלי להרגיש הגיע הערב וזאקיר ושאקירה החזירו אותי לכאן, לבית ההארחה.

היום סוג'אטה מגיעה לבקרני כל הדרך מהאסאן, אני כל כך שמחה על ביקורה זה! הערב רמישווארי חברתי מופיעה בתיאטרון רנגניאנה, ואני מקווה לפגוש אותה. מחר אעשה את כל היום עם סוג'אטה, את יום המחרת אעשה עם פרופ' רמצ'אנדרה, את סוף השבוע אעשה אצל רג'אני ופאתיל ואז יוותרו כבר רק יומיים לנסיעתי לבנלור בהם אסיים סידורים אחרונים של טרום נסיעה.

אין לי כאן אינטרנט, אבל ניסן הסביר לי כיצד להפוך את הטלפון הנייד שלי להוט ספוט ולהגדיר את חיבור האינטרנט של המחשב לאנדרואיד. אנסה להשתמש בתקשורת זו כדי להעלות את הפוסט. נראה אם זה יצליח!

21.12.2012

הופתעתי ושמחתי להיווכח שאני ספקית הוט ספוט עצמאית לוהטת ושאני יכולה בכוח רצוני ובסיוע טכנולוגיה מתקדמת לגרום למחשב שלי להתחבר לאינטרנט בעוצמה שממלאת בהתלהבות את כל פסי התקשורת שבחלק הימני התחתון של מסך המחשב שלי, והתאכזבתי לגלות שמהירות הגלישה אטית מדי בכדי ליצור קשר באיכות סבירה. ולמרות שאני במקום אהוב ולמרות שאני מוקפת חברים טובים ולמרות שסדר היום שלי עמוס, גם הבטריה שלי עצמי מתרוקנת אם אין לי תקשורת יומית עם ניסן. הווטצאפ והמייל שיש לי על הטלפון הנייד עושים עבודה נפלאה, אבל הם אינם מספיקים, ולמרות שקניתי חבילת אינטרנט יקרה, אני לא מצליחה להפעיל אתה את הסקייפ.

החלטתי לפיכך להטעין מחדש את המודם ששירת אותי נאמנה בנסיעותיי הקודמות. בקיצור עשיתי יום סידורים: רכשתי בטריה נוספת לטלפון הנייד, הפעלתי והטענתי את המודם הישן שלי והתקנתי את התכנה שלו מחדש על המחשב, קניתי שני בקבוקי שמן GREEN ROSE אצל KAMAL ATAR WALA ברח' אקבר שבעיר התחתית, חיסלתי חצי חנות הימליה ב KALIDASA ROAD, רכשתי דופטות וקורטות ב FABINDIA והסתובבתי בגלריות ובגני התערוכה של הארמון שפתוחים עוד מימי הדסארה. בכלל, הארמון וכל המבנים המפוארים של מייסור עדיין מוארים, ויופייה מרגש אותי בכל פעם מחדש. אני מסתובבת בעיר הזו כבת בית, מכירה את ריחותיה ואת רחובותיה ולבי יוצא לשווקיה ולאנשיה.

בבקרים אני עושה את הליכת הבוקר שלי סביב האגם. שביל ההליכה סביב האגם, שהיה רובו צר, מלא מהמורות ושקוע בחלקו במים, הפך לסוללה מהודקת ורחבה עליה עשרות אנשים רצים והולכים מדי בוקר. אני נזכרת שכשהודעתי על כוונתי להקיף בהליכה את האגם, הוזהרתי שהשביל מסוכן, רוחש נחשים וסוטים אורבים להולכות לבד בין העצים. לא שעיתי לאזהרות והכל היה בסדר אבל חלקים רבים מהשביל עשיתי באי נחת ובמהירות, בעיקר אלה שעברו בין עצים חשוכים וצפופים. היום אין שום זכר לכך. אני מצרפת צילומים שלא התאפקתי מלצלמם.

בצילום הראשון: שלט בכניסה לשביל המקיף את האגם ובו אזהרה מפני תנינים…

mysore lake sign

lake 1

mysore lake 2

mysore lake - 0

mysore lake 1

והנה גם הפרח הכתום האהוב עלי קצת יותר מקרוב

the tree with the organe flower at Mysore lake

אחרי ההליכה אני מקדישה זמן לעבודה בנושאים שונים כמו כתיבת החזון של המרכז ומענה לפניות של סטודנטים ועובדת על הרצאות ומאמרים שמועדי הגשתם מתקרבים. אחר כך אני יוצאת לבקר חברים: שאקירה, סוג'טה, ראמיצ'אנדרה ולקשמי, ראמישווארי ובתה סומאייה שהגיעה לביקור מסינגפור וכן הלאה, ובערבים אני מגיעה מאוחר לחדר, מחפשת דרך לתקשורת עם ניסן ועם בני המשפחה האחרים וצונחת לישון. הבדלי השעות מאלצים אותי לישון מאוחר – אחרת אין לי סיכוי לתפוס את בני המשפחה – ואני קמה מוקדם כדי להספיק להקיף את האגם לפני ארוחת הבוקר.

אפרופו ארוחת בוקר: עוד לא דברתי בשבחי מורי ורבי, הטבח הצנוע והמוכשר של בית ההארחה האוניברסיטאי הזה, ובשבחי האופיטו (שלעתים נקראת גם אופמה) המעולה שלו (בלי לפגוע בשבחי ה LADIED FINGERS או מה שנקרא אצלינו במיה, בשבחי נפלאות גרגרי החומוס הירוקים ובשבחי פלאותיו האחרים), שאם אחפור במניעים לאהבתי הרבה למייסור אפשר שיש לו חלק חשוב באלה. האיש מזכיר בהתנהגותו את הסופנצי מסיינפלד, גם בפלאות שהוא מוציא מתחת ידיו במטבח הקטנטן והשחור שלו, שסנאים מקפצים בו בחופשיות. על אלה אפשר לכתוב רב מכר אבל אני עוצרת כאן. יום שישי היום. עוד מעט רג'אני ופאתיל יגיעו לקחת אותי לסוף שבוע בביתם. אם אצליח למודם, אעלה את הפוסט עוד יום.

לקינוח אני מוסיפה צילום של הנערה היפה מקבצת הנדבות שהתמליינה היום מהשטר שהנחתי בידה. התאהבתי בחיוך הקטן והעדין שלה.

the begger
ביי!

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מסעות בעקבות היצירה והמחקר, שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות, עם התגים , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

13 תגובות על רשמי מסע – חלק שישי

  1. מירב בצר הגיב:

    דיתי יקרה. פתאום גיליתי שאני מתחילה את יום העבודה שלי בלקרוא את חוויותייך ונהיה לי נעים יותר.הכי אני מקנאה ביכולת לך לקחת לעצמך (כאדם,כאישה,כאמא,כרעייה) את הזמן שלך.קנאה גדולה.אני לומדת. תודה!

  2. Nissan Ronen הגיב:

    התאהבתי גם אני.

  3. אחותך הגיב:

    איזה כייף לקרוא, אין עליך אחותי

  4. sarkaregev הגיב:

    שוב יצא שהיומן הגיע ביום ראשון וכך עברה החזרה ביעף. קראתי אותו כמו סיפור מתח עם הפוגות להגיגים. תענוג. הפרה המקושטת שליד הנערה היפה הזכירה לי את הפרה המדברת ושוב צחקתי בגעגוע.

    • ditironen הגיב:

      לא בדקתי אם הפרה הזו מדברת אבל היא באמת הזכירה לי את הפרה המדברת מלפני ארבע שנים. בהקשר זה חשבתי על כך שאת הפרה המדברת שמענו וראינו מתוך מכונית בה ישבנו, אפילו לא יצאנו מהרכב לכבודה, ואילו עכשיו אני פוגשת פרות כאלה ברחוב באופן טבעי וחופשי. תארי לך שלא בחנתי את הפרה ולא שאלתי אותה שאלות כי פשוט הייתי באמצע שתיית חלב לבו של קוקוס ענק שבקושי החזקתי בין כפות ידיי ותוך כך התמודדתי עם השטר שרציתי לתת ליפיפייה ולפרה שלה. רק ברגע האחרון החלטתי שהיא בכל זאת שווה את המאמץ שכרוך בצילום ובאקרובטיקה שלא תאומן הצלחתי גם לשלוף את הטלפון הנייד ולצלם. אחר כך חזרתי לנבור בלבו של הקוקוס ולגרד עם חתיכת קליפה את הלבן הצמיגי הנפלא שמרפד את דפנותיו.

  5. אורית מיטל הגיב:

    לפעמים אני משתוקקת להיות רחוק, רחוק מכאן, אולי בהודו, או על הירח.
    אבל כשאת כותבת הכל הופך ממשי: הצבעים, הריחות, המפגשים. ואני נזכרת מחדש בתעצומות הנפש האין-סופיות שנדרשות לצורך מסע שכזה. שהרי לצד היופי הרב, החופש וההרפתקה יש גם לא מעט קשיים. כמו כאן גם שם, ולהפך. תודה על שאינך מדלגת על הפרטים, ומאפשרת לטעום את היום-יום שיש בו גם מזה וגם מזה.
    אורית

    • ditironen הגיב:

      אני מאמינה שההשתוקקות לרחוק, ובעיקר אולי למקום שהוא אחר, שנופיו וחוקיו אחרים, מזיזה אותנו ומובילה אותנו קדימה.
      השתוקקות זו קשורה אצלי עם השאלה (וסליחה על עלגות נסוחה) "האם זהו? האם זה כל מה שחיי מציעים לי? האלו חיי ותם ונשלם?" והיא הופיעה רק בגיל יחסית מבוגר, אחרי שגידלתי ילדים והורים ואחרי שחשתי שהבית שלי, ממנו אני יוצאת ואליו אני חוזרת, מספיק יציב כדי להכיל את המסעות הללו.
      מעניין שבדיוק אתמול קראתי את פתחו של יומן הודי 2010, בו מתוארים חלק מהקשיים. אם אצליח אי פעם לסיים את הכתיבה (זה לא קורה אצלי, תמיד הכל נשאר פתוח), אצטט את תחילת היומן הראשון. או הו הו הו, חתיכת עבודה, אבל שווה לגמרי. וכן, גם לאורך המסע יש משברים וגם הם כמו רגעי האושר לוקחים אותי הלאה.
      תודה על התגובה, אורית.

  6. ריקי דסקל הגיב:

    לא ידעתי והנה אני מקבלת אותך עם הודו ישר עד לשולחן כתיבה שלי 🙂
    איזה מסע ! ואיזה נוסעת ! כל הכבוד והקנאה 🙂 אלווה בעניין ובשמחה !

    • ditironen הגיב:

      ריקי יקרה נמסקרה איזה כיף אני תמיד חוששת לשלוח הודעות באמצעות המייל שמא אני מטרידה והנה תגובה אחת כזו שלך כל כך מעודדת ומשמחת אותי. נראה שהיה שווה להתגבר גם על החששות הללו…
      מחבקת בתודה,
      דיתי

  7. רבקה קולירין הגיב:

    דיתי יקרה!
    כשאני קוראת אני שומעת את קולך.
    היופי הפנימי והחיצוני שלך כאחד הם.
    מקנאה על הקלות והזרימה שבכתיבה שלך.
    מחכה לפגשך!
    רבקהלה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s