רשמי מסע – חלק שביעי

23.12.2012

את הבוקר התחלתי בפינוק מתמשך ומתוק בחדר האחורי, המרווח, של רג'אני ופאתיל, שמיטתו רכה ורחבה ווילונותיו הכבדים מוגפים. קולות הבוקר כאן מוכרים ונעימים: תחילה קריאות צפורים, אחר כך קולות מים רבים נשפכים על הרצפה, שוטפים את החושך, אחר נזיפותיה הרכות של רג'אני בדברה אל הכלבים, החתולים, הצפרדעים, הנמלים, הקופים וכל החי הסובב אותה, אחר כך צליל כלי נירוסטה נשפתים על כיריים להכנת תה. בשלב זה הפינוק שמצפה לי במטבח עולה על הפינוק במיטה. אני קמה, שוטפת פנים, מדליקה את הדוד ויוצאת מהחדר לעבר מרפסת שירות גדולה ומסורגת. הדלת האחורית המובילה לביתם של רג'אני ופאתיל נעולה ואני קוראת לרג'אני לבוא ולפתוח לי, נזהרת לעבור מהר ולנעול אחריי בלי לאפשר מעבר לשום כלב, חתול או קוף.

במטבח פאתיל כבר יושב על השיש בקורטה הארוכה שלו ובחצאית מגבת משובצת, בידיו עיתון פתוח ולצדו ערימה של עיתונים יומיים. פאתיל קורא חמישה עיתונים יומיים כל בוקר. צ'אנה נוגס-מושך-משחק בכנף החצאית ולאחר שתי נזיפות פאתיל לוקח אותו, מכנס את רגליו תחתיו, מניח עליהן את הכלב ומלטפו. עם זריחת החמה מתחילה בחלון המטבח שמעל הכיריים תנועה ערה של קופים. הם באים לקבל את מנת הבוקר שלהם ואני מהרהרת בשאלה מי סוגר עצמו וחי בתוך כלוב ומי מסתובב חופשי בטבע. רג'אני קוראת בשמותיהם ומברכת אותם בבוקר טוב, מלטפת אותם, דורשת בשלומם ונותנת להם ביסקוויטים,

תמונהתמונה

תמונה

תמונהתמונה

מאכילה באורז מבושל בחלב את הכלבים ואת החתולים, משקה את הטולסי, מתפללת, ממלמלת את הצ'אנטינג של הבוקר, מצלצלת בפעמון הגדול שבפינת הפוג'ה ומכינה את התה. את כל הדברים הללו היא עושה יחד, כשפאתיל משתף אותה מדי פעם בחדשות והיא נגשת אליו ומגיבה. בינתיים בטלי BATTALI, שקיבלה את שמה על שום עיניה המעוגלות כקערה, מתיישבת על אדן החלון הצדדי שמאחורי פאתיל.

תמונה

היא מציצה מאחורי גבו בדפי העיתון כדי לוודא שהוא קורא היטב ומפרש נכון את החדשות.

תמונה

בטלי רוצה בננה, אבל מקבלת ביסקוויטים. היא לוקחת ארבעה או חמישה ביסקוויטים מכף ידה של רג'אני, מניחה אותם בזהירות מופגנת על אדן החלון ומושיטה שוב את כף ידה, כאומרת "את אלה אוכל אחר כך. עכשיו אני רוצה בננה". אנחנו צוחקים ונותנים לה בננה, למרות ששעת חלוקת הבננות היא בצהרי היום ורק קופים מוגבלים, נכים או דחויים על ידי הלהקה, זוכים עכשיו בבננות.

בינתיים פוטמה ומנגלה מגיעות ומתחילות את עבודת יומן ואנחנו יוצאות לחלק ביסקוויטים לקופים. רג'אני נגשת לעבר שיח במבוק גדול וקוראת בשמותיהם של אחדים מהם – היא מאכילה חמש משפחות של קופי בונט מקאק שמונים שישים או שבעים פריטים – והם מגיחים מכל עבר, מקפצים לעברנו מן העצים שמעבר לגדר ומן הגג ויורדים דרך שיח הבמבוק או מגיעים בהליכה מהחצר האחורית והקדמית.

תמונה

תמונה

תמונה

תמונה

תמונה

חלקם ניגשים אליה וממתינים שתפזר למרגלותיהם, חלקם מצפים להגשה אישית ואוכלים מידיה וחלקם ממתינים בשולי ההתרחשות עד שתיגש אליהם. חלק מהצעירים יושבים ואוכלים בנימוס יחד עם הבוגרים

תמונה

אבל רוב הצעירים תזזיתיים: הם לוקחים מכף ידה וקופצים חזרה לשיח, הלוך וחזור, מתאמנים במי יכול להחזיק יותר ביסקוויטים בפה ובכפות הידיים והרגליים בלי להפיל אף ביסקוויט ובלי ליפול. בדרך הם גם מעיפים צ'אפחות זה לזה.

לאחר סבב ההאכלה שליד שיח הבמבוק אנחנו יוצאות לתוך השטח המקיף את הבית להאכיל קופים נוספים. אחדים, כמו פולו, ממתינים על מעקה המרפסת להאכלה אישית שכוללת ליטוף ושיחה.

תמונה

תמונה

פולו עולה כל כתפיה של רג'אני, מחבק אותה ואו למי שיתקרב אליה אותה שעה. הקופים הזקנים יותר, כמו בפה BEPPA שלפני שנתיים השתעשע בחלונות הבית והתנדנד בשמחה בנדנדה, ממתינים רחוק יותר. רג'אני עוברת ביניהם, מלטפת ומאכילה אותם אחד אחד.

תמונה

אגב חלוקת הביסקוויטים רג'אני רוכנת על כמה שיחים ומלקטת בכף ידה פרחי בוקר. אני נגשת אליה, מרימה את שולי הקורטה שלי ומציעה לה להניח את הפרחים בתוך קפל הבגד. כשרג'אני מניחה את הפרחים בזהירות בתוך קפל הבגד, אני מזהה ביניהם כמה פרחי פאריג'טה PARIJATHA קטנים, ולבי מחסיר פעימה.

את פגישתי עם המחזאי הידוע מאהש אלקונצ'וואר MAHESH ELKUNCHWAR (http://en.m.wikipedia.org/wiki/mahesh_elkunchwar )  לא אשכח לעולם. הוא היה אורח הכבוד של פסטיבל השירה שהשתתפתי בו ואני מה לי אורחי כבוד ומה לי כבוד, רגליי נוטלות אותי הרחק מכבוד והרחק ממכובדים. למרות שנשא בפתח הפסטיבל דברי טעם, למרות דיבורו השקט והמתון ולמרות מראהו הנאה ולבושו המסורתי המוקפד, הרחקתי עצמי ממנו.

באחד הבקרים, שעה שעמדתי אצל מתקן המים שבמטבח ומלאתי את בקבוק המים שלי, הוא ניגש וברך אותי בנימוס על הפואמה שקראתי יום קודם. שתקתי. רציתי להודות לו אבל ראיתי שיש לו דברים נוספים לומר לי. הוא דיבר בשקט, ברצינות תהומית, על אודות הפואמה, על כתיבתי ועל הפאריג'טה כדימוי לשני אלה. לא הכרתי את הפרח או את הצמח, אבל המילה פאריג'טה כבשה אותי באחת. חשתי שהיא מהלכת עלי קסמים כאילו הייתה ידועה וחסרה ממני משכבר השנים. חזרתי עליה פעם ועוד פעם פאריג'טה, פאריג'טה, עד שהצלחתי לבטא אותה כראוי, פאריג'טה, כבר הייתי מאוהבת בפרח בלי לדעת עליו דבר, כבר ידעתי שאני פאריג'טה, שזה שמי השני, ובכל זאת שאלתי מה ייחודו. מאהש אמר שהפרח יפה, שריחו משכר ושהוא פורח בלילה ונושר לפני עלות החמה. נשמתי נעתקה והרגשתי שאני מתעלפת.

הוא הבחין בכך. לא רחוק משם, סביב הרנגולי המרכזי של אולם הכניסה, נצבו כמה ספות ואני הובלתי את עצמי לשם, משתדלת לא למעוד, ראשי סחרחר. התיישבתי ולגמתי מהמים שהיו עליי, עד שנרגעתי. אחר כך חיפשתי אחר הפאריג'טה ומצאתי ששמה העממי באנגלית הוא QUEEN OF THE NIGHT והיא ידועה גם בשם CORAL JASMINE. באחת מנסיעותיי להונסור, מדרום למייסור, פגשתי בעץ, שנקרא כאן גם עץ גן העדן, וליקטתי את פרחיו. ריחו הזכיר לי את ריח הדבשית (שם עממי) ששתלתי בחצרי. בתקופת פריחתה עומד ערב ערב ריחה המתוק בגן ובבית.

פרח הפאריג'טה הוא היחיד שמותר ללקטו מן האדמה לאחר נשירתו ולהגישו לאלים והוא נקרא גם פרח האלים. נקשרו לו ספורי אהבה רבים, בכולם מודגשת נשירת הפרחים בבוקר כדמעות אהבה נכזבת, לפעמים לאל השמש, והריח המשכר כעדות להמשך קיומה של אהבה זו גם לאחר המוות. פרחו נקי ויופיו בפשטותו, ריחו הנפלא נישא למרחקים וסגולותיו הרפואיות רבות, אבל פריחתו הלילית ונסיגתו מאור השמש הם אלה שכבשו אותי.

בספר "יומן ירח" (הקיבוץ המאוחד, 2002) קיבצתי שירים שעוסקים בקיומי הלילי והיומי ובמקומו המרכזי של הירח בחיי. לשמחתי מצאתי באלבום השירה שלי בפייסבוק את השיר "ריבע ראשון: מולד", שהוא אחד השירים הפותחים את הספר והנה הוא כאן לפניכם,

עכשיו שוב היו בידיי פרחי הפאריג'טה האהובים עלי. כמה סיבות טובות יש להודו עליי ואני שבה בה במעגלים הולכים ומתהדקים לעבר צלילות שקופה, בלתי נראית.

אחרי האכלת הקופים מגיעה שעת ארוחת הבוקר, אבל לפני כן אני נגשת למרפסת השירות, מורידה מחבלי הכביסה את המגבות שתליתי אמש, מקפלת ומצרפת אותן לקורטות שכבר מגוהצות ומריחות, תולה את הג'ינסים שכיבסתי בלילה ומפעילה את המכונה הבאה עם המצעים שהבאתי עמי. מאז שהכרתי את הזוג, אני עוצרת אצלם לסוף שבוע ארוך של מנוחה והתרעננות שכולל כביסה יסודית של כל בגדי המסע ונפרדת מהם תמיד נקייה, אופטימית וחדשה.

אצל רג'אני ופאתיל אוכלים כל בוקר מאכל אחר: רוטי עשוי כפולקה או כצ'פטי, דוסה, אידלי או אופיטו שמלווים תמיד בקערות מרכזיות ובהן צ'טני, סמבר, ירק מבושל עם קוקוס טרי מגורר, קרדס וקוביות פאפייה. למרות שיש מקרר במטבח הבית, רוב המזון מוכן טרי. כל בוקר מכינים כאן בצק או תערובת חדשים כשאת התערובת של הדוסה והאידלי יש להכין יומיים קודם ולהניח לה לעמוד במקרר ומכל מקום תהליך ההכנה של הארוחה הוא חלק מהארוחה עצמה. את תערובת של הדוסה ואת בצק הרוטי קולים, כל אחד בכלי הכנה מיוחד משלו; את האידלי מאדים ואת הראבה (אורז גרוס בדומה לסולת חיטה) שמשמשת להכנת האופיטו קולים ומצרפים לירקות ולתבלינים מטוגנים.

אחרי ארוחת בוקר כזו החיים נראים אחרת, האמינו לי. בכלל, החיים בביתם של רג'אני ופאתיל נראים אחרת. צריך אולי לעצור כאן ולתאר את נסיבות היכרותי עם רג'אני ופאתיל, והנה ציטוט של הקטע הרלוונטי מתוך יומן הודי 2010.

יום שני, 11 אוקטובר 2010, 21.00

הבטתי בה לראשונה בשדה התעופה בבנגלור. ראיתי אותה יושבת סמוך לשער העליה למטוס. היא נראתה הודית לכל דבר ועניין, אבל משהו היה שונה במראה שלה, בשיערה הקצר ובלבוש הקורטה שלה. היא נראתה צעירה ממני, נאה, רכה אך בטוחה בעצמה. משהו בה דיבר אלי. היא מצאה חן בעיני.

ישבתי על ספסל מרוחק משער העלייה והבטתי בה, בתנועותיה, בפניה. היא נראתה עסוקה עם עצמה, שקטה ומופנמת משהו. הטיסה התעכבה והחלטתי לעבור לשבת לידה, בהנחה שאישה שטסה לבדה ודאי יודעת אנגלית. כשניגשתי, פינתה את התיק שלה שהיה מונח על המושב הסמוך ואני התיישבתי ושאלתי בטבעיות אם יש לה מושג מדוע הטיסה מתעכבת.

מה הוביל אותי אליה? בנגלור היא עיר ענקית ושדה התעופה שלה עצום. עוברים בו מיליוני נוסעים מדי יום שמגיעים ממאות אלפי מקומות ונוסעים למאות יעדים, ומכל הנוסעים בשדה בחרתי לשבת ליד אישה אחת ובתוך דקות ספורות הסתבר לי שהיא ממייסור, שהייתה תלמידה של פרופ' צ'אנדר ושהיא נמצאת בדרכה למומבאי לעזור לבנה לעבור דירה. כמה חודשים קודם לכן טסתי לניו יורק, לעזור לטל במעבר הדירה שלו, ואחוות נשים חברה לאחדות גורל, מקום וזמן. ישבנו ושוחחנו בעניין רב ובתור לעליה למטוס רשמתי בהחלטה ספונטנית את מספר הטלפון שלה על פתק, למקרה שיצא משהו מהדיבורים על הזמנתי לכאן כפרופסור אורח ואחזור אי פעם למייסור.

לפני נסיעתי הנוכחית לכאן מצאתי אצלי בבית את הפתק עם מספר הטלפון, אבל לא הייתי בטוחה שהמספר הוא אכן של אותה אישה שפגשתי בשדה. יומיים אחרי שהגעתי לכאן חייגתי אליה מהטלפון של בית ההארחה, וכשבעלה ענה ולא ידע מי אני התנצלתי, אמרתי שמדובר בטעות וניתקתי. יומיים אחר כך מצאתי על דלת חדרי פתק בכתב יד, ובו הודעה: "שלום, מצטערת שלא יכולנו לזהות אותך. אנא צרי קשר עם מספר טלפון 9448484742. רג'אני פאתיל." כל כך שמחתי להודעה. כמה ימים אחר כך, כשהישגתי סים מקומי, התקשרתי וקבענו להיפגש היום.

לא יאומן. בשעה ארבע וחצי, בדיוק כפי שקבענו, הטלפון שלי צלצל והבנתי שהיא בכניסה לבית ההארחה. יצאתי החוצה, ולפני עמדה רג'אני, בדיוק כפי שזכרתי אותה משדה התעופה, ולידה בעלה, איש גוץ ונמרץ. הזמנתי אותם לחדר, הם נכנסו והשיחה התפתחה במהירות: שניהם אוהבי תיאטרון ופעילים בתיאטרון חובבים, מכירים את הבמאי ואת השחקנים עמם נפגשתי בסגאר, מכירים את נינאסאם וחזרו רק לפני יומיים מהפסטיבל בהגודו. הטלפון צלצל, ועל הקו היה פרופ' צ'אנדר. הוא התקשר לומר לי שהשיעור של מחר יתקיים בשעה שלוש אחר הצהרים. אתה לא מאמין מי נמצא אצלי כרגע, אמרתי לו וציינתי את שמה של רג'אני עם שם משפחתה. הוא צחק. מדובר במכרים ותיקים.

הם הזמינו אותי לביתם ואני שמחתי להזמנה. בחוץ חיכה ג'יפ טויוטה מפואר שהנסיעה בו הייתה חוויה שאיני רגילה בה. שני מושבים נוחים מאחור, כל מושב כורסא של ממש, נפרדת, עם ידיות, ומאחור עוד שתי כורסאות מקופלות. הנסיעה רכה, כמעט שלא מרגישים את מהמורות הדרך. העיר המקושטת לכבוד הפסטיבל Dasara ובני הזוג מציגים בפני מבנים מפוארים בזה אחר זה: כאן מקום האדמיניסטרציה של האוניברסיטה, זהו התיאטרון שלנו, זוהי הספרייה, זהו הקולג' של האוניברסיטה, כאן בית המשפט, כל מבנה יפה מקודמו, כולם מוארים בשלל אורות זוהרים.

במהלך הנסיעה אני מבינה שמדובר בזוג שונה מהמקובל. אנחנו נוסעים החוצה מהעיר, והם מצביעים על הגבעה שמשמאלי: היית כבר בצ'אמודי היל? הייתי, אבל צ'מודי היל עכשיו מוארת בשלל אורות, ולא זיהיתי אותה בלבושה החדש. המקדש המזדקר למרחוק מחליף צבעים: אדום, ירוק, כחול, סגול, והגבעה כולה לובשת חג. יוצאים ממייסור, נוסעים עוד כמה דקות באזור כפרי, מיוער ולא מיושב, פונים לתוך החושך ונוסעים בחשיכה מוחלטת בתוך יער עד שעוצרים לפני שער כניסה כפול רחב ידיים. עובד צעיר עומד ליד השער וממתין לפתוח אותו. השער נפתח והרכב נכנס לתוך שביל אספלט עטוף עצים, שעובר לאורך כמה מבנים סדורים אל תוך חצר ענקית, רחבת ידיים, ממנה נשקפת מרפסת כניסה רחבה ומוארת, שעמודים מעוצבים בדגם אותנטי מקומי מעטרים את חזיתה.

איזה בית. הכל מצוחצח ומבריק. המרפסת מרופדת כורסאות נוחות בסגנון כפרי ונדנדת עץ תלויה מתקרתה. את הנעליים משאירים בחוץ, כדרך כל המקומיים. חלל הכניסה הוא מוזיאון: מוצגות בו בובות של תיאטרון צלליות עשויות עור מלפני מאתיים שנה, המונחות בתוך מבנה זכוכית סטרילי מואר מאחור בתאורה מיוחדת, מתקני תפילה עתיקים בני מאות שנים, מנורות שמן עתיקות, פסלים, מסכות, יצירות אמנות עכשוויות וכמה צילומים מדהימים בגודל מרשים. בנם היחיד, בן העשרים וחמש, זה שגר במומבאי, הוא צלם מקצועי עטור פרסים בינלאומיים. בהמשך אני מובלת לסיור בבית: שתי משרתות מקומיות מוצגות בפני. הבית מלא כלבים וחתולים, תופעה מוזרה ולא מקובלת בהודו. תחילה הכלבים מוחזקים על ידי העובדים מאחורי דלת, מחשש שמא איני מורגלת בהם, ואני מבקשת לשחרר אותם. הם ניגשים אלי בידידות רבה, ואני מרגישה בבית.

DSC02650

DSC02664

המטבח מאובזר, גדול ופתוח, וכל שאר החדרים המפוארים בבית עשויים בקפידה,

DSC02608

הקירות עטורים עבודות אמנות וצילומים מדהימים של הבן, Shamanth Patil J הנה אחד מהאהובים עלי:

(אפשר להתרשם מצילומים נוספים של שמאנס בפייסבוק http://www.facebook.com/ShamanthPatilPhotography )

אני מובלת לעבר חדר אירוח זוגי מפואר שמיועד לבן ולזוגתו הטריה אליה הוא יינשא בעוד חודש וחצי. החדר נפתח למרפסת מקורה ומרושתת ובה ספות וכורסאות, מכונת כביסה, אח לחימום מי רחצה והליכון. העובדים מניחים בחדר המפואר את חפציי ואנחנו ממשיכים לעבר מרכז הבית –  פטיו מלבני גדול ומונמך, אליו פונל הכניסות של כל חדרי הבית הפנימיים.

דלתות הכניסה לחדרים הפנימיים מרושתות היטב והפטיו מכוסה פרגולה עדינה, עשויה שבכת עץ. עד לפני זמן קצר היה הפטיו פתוח לשמים, מסביר פאתיל, אך לפני כמה חודשים הגיע לביתם ליאופרד, וטרף את אחד הכלבים ששהה במרפסת הבית. הם מיהרו לסגור את תקרת הפטיו, מחשש שמא הליאופרד ישוב לביתם ויכנס דרך הפטיו לחדרי הבית הפנימיים.

הזוג מדבר באהדה על הליאופרד, ששטח מחייתו נגזל ממנו ושאין לו ממה לחיות היום, מספר על האכלת הקופים המקומיים בכמה קילו של בננות מדי יום, על הקשיים בגידול כלבים וחתולים בסביבה לא אוהדת ואנחנו יוצאים לסיור בחצר. 

החצר מטופחת, מוקפת עצי פרי, לאורך הגדר נחל שוצף. [הערת ביניים: לאורך נחל זה רג'אני ואני הולכות לטייל. הוא חוצה בין שדות אורז מימין ושדות ראגי משמאל, ובנקודות מסוימות לאורכו תמיד ניתן למצוא קבוצה כלשהי של נשים שרוחצות, מכבסות או מדיחות כלים. אני מצרפת כאן צילומים שעשיתי בהליכתי עם רג'אני לאורך הנחל. תחילה של השדות לאורך הנחל בשעות בוקר וערב שונות,

DSC02678 - Copy

sunset at rajani

אחר כך של נשים כובסות. שימו לב לעגלה העמוסה בכבסים שנמצאת מאחורי הנשים: לאחר פטירה של בן בית מקובל כאן לכבס את כל תכולת הבית שניתנת לכביסה, כולל שטיחים ומצעים].

DSC02700

עכשיו על השביל הצר שלאורך גדת הנחל, פוסעת בשורה משפחה של כפריים: אבא, אמא ובן שבים מעבודת יומם בשדה, ערימה ענקית של ירק על ראשה של האישה. ליידי, הכלבה הג'ינג'ית, אוהבת לרבוץ על השביל. היא היחידה שיוצאת משטח הבית, למרות הגדר. אני קוראת לה והיא באה בשמחה בעד לפרצה בגדר.

מאחורי הבית בין העצים פינת ישיבה נוחה. אנחנו יושבים שם ומשוחחים עד שהיתושים מכים בי בעוז. בבית השיחה ממשיכה: הם מתפרנסים מחברת בנייה שפאתיל מנהל; התיאטרון הוא ההשראה. גם את הבית הם תכננו ובנו תוך כדי אימפרוביזציה, בחשיבה יצירתית משותפת; רג'אני ברהמינית ופאתיל מכפר דייגים שלחוף הים הערבי ונישואיהם, שנמשכים כבר קרוב לשלושים שנים, הם נישואי אהבה ולא נישואי הסדר. נישואי אהבה אינם מקובלים כאן גם היום ובוודאי שלא היו מקובלים לפני שלושים שנים. הזוג מתאר באהבה כיצד נפגשו וכיצד התגלגלו הדברים. שתי המשפחות של שני הצדדים לא קיבלו את הנישואים ורק בחלוף שלוש שנים, לאחר ששמאנס נולד, נישואיהם התקבלו.

כבר מאוחר. אני ממהרת לפתוח את האינטרנט, לראות מה שלום ניסן, לבדוק את מצב המיילים ולדבר קצת עם העולם. ביום חמישי קבעתי להיפגש בשעה אחת עשרה עם רג'אני. איזה כיף לי."

כעת, באותו חדר, באותו בית הארחה, ליד אותו שולחן כתיבה, עם אותו מחשב, שוב הפסקת חשמל. אני מנצלת את ההפסקה ומנשנשת עוגת קריסטמס – כלומר עוגת דבש (כן-כן, לא המצאנו את זה).

חג שמח!

26.12.2012

אני אורזת ובוכה. נפרדת מהאגם

mysore lake 3

נפרדת מדוכני הפירות

נפרדת ממסעדת GREEN LEAF ומהדוסה מסאלה המקומית

תמונהתמונה

נפרדת מרג'אני

DSC02730

נפרדת משאקירה היקרה (שלצערי לא הצטלמתי אתה),

נפרדת מסוג'טה (בצילום: משתעשעות בחנות עם שפע בדי הסארי)

sujatha and me having fun

נפרדת מלאקשמי, מכל משפחתו של  פרופ' רמצ'אנדרה ומהטבח המעולה ומטבחו

with lakshmi

תמונה

נפרדת מהחבילה שתשלח לישראל

נפרדת מהחדר

20121226_104759.jpg

ובטרם אני עולה על האוטו-ריקשה שתקח אותי לתחנת האוטובוס שנוסע לבנגלור, עוד כמה מילים על המקום ועל הזמן.

נסיונותיי להעלות בדמיוני את חיי בחדר הזה במשך שלושת החודשים בהם גרתי בו לפני שנתיים, מעלים תמונה שונה מתמונתו הנוכחית. איני מכוונת למראה החדר או לנתוניו האובייקטיביים: חדר מס. 2 שנמצא בפרוזדור הראשון מימין הוא אותו חדר, למרות השיפוץ שחל בו, אין בכך שום ספק. מדובר באופן בו החדר נחווה בזכרוני. תמונת החוויה הסובייקטיבית האישית של חיי בחדר הזה כל כך שונה מתמונת החוויה הנוכחית שלי בחדר זה, עד כי שתי התמונות של החדר הזה, התמונה של "אז" והתמונה של "עכשיו", אינן מתיישבות לכדי תמונה אחת.

המיקומים השונים של שולחן הכתיבה ושל המיטה תורמים לתחושת השוני, אבל גם בכך לא מדובר, אלא רק בנקודת ההשקפה האישית שלי. במחשבה נוספת, האופנים בו החדר נחווה בתחילת מסעי לפני שנתיים ובשליש האחרון למסעי, שונים גם הם. עוד אשוב לעניין הפער בין מסעות קודמים לנוכחיים – פער שהוא מטאפורה לכל מסע במקום ובזמן – ואנסה כרגע לתפוס את התודעה השונה של "אז" ושל "עכשיו" בקצה זנבה החמקמק של ההבנה: אני חשה קלה יותר ופרטי החדר מיטשטשים והולכים.

אני שמחה. זה בדיוק מה שהייתי רוצה לאחל לעצמי.

אני לוקחת את תרמיל הגב ואת התיק האדום החדש שקניתי לי כאן, מניחה בתוכו את התרמיל השני עמו הגעתי לכאן וממשיכה בדרכי.

שלום לך מייסור אהובה. אתגעגע אליך מאד.

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מסעות בעקבות היצירה והמחקר, שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על רשמי מסע – חלק שביעי

  1. Nissan Ronen הגיב:

    מתי עוברים לגור???

  2. yael Pardess הגיב:

    כמה מענין ומרגש לקרוא,אוהבת מאד את כתיבתך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s