רשמי מסע – חלק שמיני

01.01.2013

הבוקר בשעה שבע יצאנו מפונדיצ'רי חזרה לכיוון בנגלור. בדוכן רחוב הומה אדם מול הגסטהאוז ארזו לכל אחת מאתנו ארבעה אידלים מהבילים עטופים בנייר עיתון בצירוף שתי שקיות ניילון קטנות, אחת לצ'טני ואחת לסמבר, צידה לארוחת בוקר מאוחרת.

כשבוע קודם לכן עשיתי את הדרך ממייסור לביתה של צ'אייה בבנגלור – יצאתי מוקדם בבוקר מהגסטהאוז של האוניברסיטה כשאני נפרדת בצער מכל דרך ומכל צומת. בתחנה המרכזית חיכיתי על הרציף שעתיים, מאחת עשרה וחצי עד אחת וחצי, בחום של צהרי הודו, אבל האוטובוס שאמור היה לצאת לבנגלור בשתיים עשרה בוטל ושום אוטובוס אחר לא הגיע. איש לא יכול היה לומר מתי הוא יגיע. לא הייתה ברירה אלא לגלות תושייה.

20121226_125704

אחד מהצעירים שהמתינו יחד אתי איתר באחד הרציפים, חצי שעה מאחר יותר, אוטובוס שהגיע מאיפשהו ונוסע לפונה עם תחנת עצירה בבנגלור. רצנו יחד עם כל החפצים והצלחנו לעלות עליו ולהגיע בשלום לתחנת מג'סטיק בבנגלור, שם נגררתי עם חפציי לפרי-פייד והגעתי לצ'אייה עם אוטוריקשה. את הלילה עשיתי כבר בביתה, במיטה הנעימה והנקייה עם המזרון הקשה כמו שאני אוהבת. בכלל, כשמגיעים להודו מסתיימים כאבי הגב, כי המזרונים כאן הם פשוט נפלאים. קשים כמו שצריך.

השכם בבוקר יצאנו, כמיטב המסורת, להליכה נמרצת בפארק הסמוך, אחריה עצרנו לקנות חלב ותערובת להכנת דוסה ואידלי. התחושה היא כאילו אני גרה בבנגלור אצל צ'אייה כבר ימים רבים, מכירה את השכונה, את הרחובות, את החנויות, את השכנים ואת המטבח.

IMG_3569

הכנו ארוחת בוקר, עשינו מדיטציה, אכלנו, התקלחנו ויצאנו לעבודה. בצהרים נסעתי עם הנהג של צ'אייה להביא את שרקה משדה התעופה. הכל הלך כל כך חלק… השדה של בנגלור הפך לביתי השני ואני מכירה בו כל אזור, מרגישה בו בת בית. דקה אחרי שהגעתי לאזור קבלת הנוסעים, שרקה הגיעה.

20121227_153435

איזו פגישה מרגשת! סוף סוף אני אתה כאן. חיבוק ארוך, מבט ארוך, ישיבה על ספסל כדי להעביר כמה עדכונים, הליכה קצרה חזרה למכונית עם הנהג וזהו – היינו בדרך בחזרה לעבודה של צ'אייה, לאסוף אותה בדרכנו לביתה. מכאן ואילך הצילומים שבבלוג הם משתי מצלמות – גם שלי וגם של שרקה.

בבוקר, לאחר שצ'אייה הכינה כחמישה עשר אידלים נפלאים וצ'טני מדהים, יצאנו לדרך. איזה כיף להיות עם שרקה ועם צ'אייה!

20121229_113253

את הנסיעה התחלנו לפני שבע בבוקר, ובערך בתשע עצרנו לאכול את ארוחת הבוקר שארזנו. האידלים היו מהנפלאים ביותר שאי פעם אכלנו!

IMG_3580

IMG_3579

את נסיעה הלוך עשינו בדרך המומלצת והקצרה ("קצרה", כלומר, שארכה רק עשר שעות), תוך עצירות רבות, כשאנחנו מקפצות ומיטלטלות מצד לצד במהירות אפס בדרכים משובשות, סלולות רק בחלקן, רוויות מעקפים, מפולות סלעים ועצים שנפלו על הכביש וחסמו את הדרך.

20121228_114606

20121228_113641

פעמיים עצרנו בגלל עצי תמרינדי עתיקים שופעי פרי שפועלים היו עסוקים בכריתתם במסגרת פעולותיהם להרחבת הכביש. עם קריסתם על הכביש הם גרמו לפקקי תנועה עצומים ולא פחות מכך להתנפלות המונית של תושבים מהסביבה שהתערבבו עם הפועלים.

התושבים עטו על ענפי העץ מכל עבר וקטפו במלוא המרץ תרמילי תמרינדי גדושי פרי, כשהפועלים מצדם ממשיכים לנסר את ענפי העץ ולפנות אותם מהדרך.

גם אנחנו הצטרפנו לקוטפים וקטמנו מעט מן הפרי. בתוך מעטפת התרמילים הטריים הללו יושבת עצה עסיסית וחמוצה, שלעיסתה מעבירה מהעולם כל בחילה אפשרית. מומלץ מאד!

וכך עצרנו בכל מקדש חשוב שנקרה בדרכנו,

20121228_133133

או דוכן תירס מהביל,

IMG_3588

IMG_3587

20121228_103235IMG_3590

בקיצור התפתינו לעצור בכל הזדמנות.

IMG_3603

IMG_3591

עכשיו החלטנו לקחת את הדרך הארוכה יותר, שלפי כל מה ששמענו מבטיחה כבישים ברמה סבירה, חלקם כבישים מהירים עם נקודות עצירה לתשלום טול.

אמש, אחרי שחזרנו מאורוביל, עשינו צ'ק אווט מהאשרם בו גרנו

IMG_3750

(זהו אשרם נפלא, נקי מאד ונעים מאד, שממוקם ממש בלב העיר ומחירו ממש מגוחך – אלף ומאתיים רופיס לחדר ללילה לשלושתנו. תודה עצומה !!! לריטה קטן הענקית והמדהימה !!! שסידרה לנו את ההזמנה לחדר, אי אפשר להזמין מקום באשרם בלי קשרים עם חברים כמוה ובכלל בלעדיה בוודאי היינו אבודים בפונדיצ'רי ובאורוביל! תודה תודה לריטה)

20121229_113418

ויצאנו לטייל לאורך הטיילת של פונדיצ'רי במטרה לנשום את אויר הערב ולחוש יחד עם ההמונים את תחושת ערב ראש השנה הקלנדרי.

IMG_370920121231_174827

בתי קפה רבים נסגרו – גם טקס הבון פייר שאמור היה להתקיים הבוקר בשעה חמש וחצי באמפיתיאטרון המרכזי שבמטרימנדיר בוטל – הכל מחשש להמון שתוי וכך מצאנו את עצמנו משרכות רגלינו בין הרחובות הצרים של הרובע הצרפתי בחיפוש אחר בית קפה קטן.

IMG_3732בכניסה לאחד המבנים היפים עמד צילום מפתה של גלידה ומני קינוחים. מיהרתי פנימה לשאול אם בית הקפה פתוח. פתוח, אמרו לי, וכיוונו אותי לגג הבניין. שמחתי. קפה על הגג אל מול הים נשמע מבטיח. אפשר לומר שכמעט רצתי את כל המדרגות של ארבע הקומות, וכשהגעתי לקומה העליונה מצאתי את מרפסת בית הקפה פונה אל הים וריקה מאדם. בטרם התיישבתי הבחנתי בגרם מדרגות נוסף שהתחבא מאחור. ניגשתי וטיפסתי גם בו. כשהגעתי למעלה גיליתי פיסת אלוהים משקיפה לכל עבר ובלבה שלוש צעירות חביבות. וואווו, קראתי בשמחת התפעלות ועשיתי סיבוב של ריקוד ענקי על הגג והצעירות נדהמו. איזה מקום מדהים, אמרתי, ואחת מהן שאלה אם אני מישראל.

IMG_3736

IMG_3738

די! סנדרה לוין מאוסטרליה, חזרה רק לפני חודשיים משהות של שנתיים בקיבוץ הזורע שבעמק יזרעאל, אמה ישראלית והעברית שלה די טובה. היא וחברתה ג'ני מדריכות יחד עם חברה נוספת טיולים בהודו וכרגע עובדות בהתנדבות באורובינדו אשרם. ישבנו שם על הגג שבע נשים עם תה מקומי בלי להרגיש שזהו, השנה שעברה חלפה והשנה החדשה נכנסה. חיים מסעות וגילויים, משימות ואתגרים, נשים ואנשים – אפשר היה להמשיך לשבת שם ולשוחח באוויר הצח שנשב מהים עוד הלאה והלאה בלי בכלל לחוש את הזמן חולף.

את הימים שקדמו למפגש זה עשינו בהליכות בוקר וערב לאורך הטיילת,

20121229_07084820121229_070920

20121229_071129

בארוחות בוקר אצל דוכן רחוב סואן בלב העיר מול הגסטהאוס,

IMG_3628IMG_3745

בשתיית מי קוקוס ואכילת המעטפת הפנימית, הרכה

20121230_095701

בביקורים בכנסיה בערב ראש השנה הגריגוריאני,

20121230_093856

20121230_083126

בביקורים באורובינדו אשרם המרכזי שבפונדיצ'רי, באורוביל ובמטרימנדיר (בחלק מהימים בגשם סוחף בלתי צפוי ואחר כך מדשדשות בבוץ),

20121229_151122

20121229_152131

IMG_3640

IMG_3648IMG_3657

IMG_3638IMG_3727

IMG_3649IMG_3644

IMG_3655IMG_3730

ובעיקר בילינו במפגשים ובשיחות עם חברים מאורוביל ומפונדיצ'רי.

בין לבין הצצנו בחנות מתוקה בשם ביבה, שעמדה ממש מעבר לרחוב בו גרנו וקרצה לנו מהרגע הראשון. יצאנו ממנה כל אחת עם כמה פריטים (אני אישית יצאתי משם עם שתי שמלות צבעוניות ועליזות, את האחת לא התאפקתי ולבשתי מיד באותו ערב) אבל בעיקר זכינו להכיר את מאדהו, בעלת החנות המקסימה, שהזמינה אותנו למחרת ליום בילוי יחד עם בעלה ובנותיה. איזה יום נפלא זה היה!

נסענו לבואט האוז  BOAT HOUSE בשולי פונדיצ'רי,

IMG_3663

IMG_3661

שטנו בסירה בבק ווטר BACK WATER הענקיים של פונדיצ'רי

IMG_3672

20121230_121740

ואכלנו ארוחת צהרים טעימה ועשירה ברזורט מפואר על שפת הים –

20121230_135824

20121230_131446IMG_3689

IMG_3691

IMG_3697IMG_3694

ארוחה שהתמשכה עד שעות הערב וכללה קפיצה לשפת הים

20121230_152615

חוף הים באזור זה נקי, רגוע וטבעי, החול זהב רך ותחושת המים קלה ואוורירית. זהו, טבלתי גם במי המפרץ הבנגלי!

20121230_152522

20121230_152325

IMG_3699IMG_3704

בביקורינו באורוביל התברברנו תחילה כהוגן.

IMG_3642IMG_3718

לקח לנו זמן עד שקלטנו שהדרך הנכונה להסתובב שם היא באמצעות אוטוריקשה של מקומיים. הם מכירים כל שביל וכל אתר! החוויה של הביקור במטרימנדיר, בעיקר המדיטציה, מאורגנת למופת ומשאירה רושם רב, אבל היה משהו מאורגן מדי ומובנה מדי עבורי גם בביקור וגם במדיטציה. ישיבה בתוך מבנה שנולד במחשבה תחילה לשרת למטרת מדיטציה ומדינטציה מול אובייקטים שכוונו מראש לשרת את רעיון המדיטציה יצרו מפגש סינטתי, סגור וסטרילי מדי עבורי, שחסרו בו זרימה טבעית, תהייה ומקום לטעות ולתיקון. הכל היה מובנה מדי, מתוכנן מדי, מאורגן מדי, רהוט ומהוקצע, בלי שום סדק, שאלה או ערעור שיזמינו חיבור או הידברות. מדיטציות קודמות כמו במערה שבקניאקומארי (עמוק בתוך הכיף באי שבדרום דרום הודו, בו נפגשים שלושת האוקיאנוסים) או בריואנג'י גרדן בקיוטו (גן הסלעים), היו חזקות אלפי מונים והצדיקו נסיעות ארוכות ומאמצים רבים ששיעורם מתבטל אל מול עוצמת החוויה.

תפיסת המקום באורוביל מעניינת מאד. האספקט השיתופי וגישתו האופטימית מאירת העיניים עוררה אצלי השוואה לעקרונות של הקיבוץ ומצאתי את עצמי מהרהרת בשנים שעשיתי בקיבוץ ארז. אהבתי את העבודה בדיר והקדשתי לה את כל מאודי. באותן שנים האמנתי ברעיון הקיבוצי וחשבתי שחיי קיבוץ יתאימו לי יותר מאשר חיים עירוניים… אבל מעבר לדימיון בעמדה הפילוסופית שבבסיס הרעיון השיתופי, החלופי, האקולוגי והאקונומי, אהבתי את אורוביל בשל פתיחותה לאמנות ולרעיונות חדשים. מדובר בגן עדן לרעיונות אמנותיים וכבר עלו בי רעיונות כיצד ליצור פרויקטים משותפים… כל כך קל להיסחף בהתלהבות ולהתאהב ברעיונות, במקום ובאנשיו! ואולם לאורך כל ביקוריי התקשיתי להשתחרר מהלעג ומהבוז שמביעים חבריי המקומיים כלפי הרעיון של אורוביל וכלפי ההולכים לאורם של רעיונות אלה. הם פוטרים את כל הרעיון כהבל הבלים. זה אינו מקום עבורך, הם נוהגים לומר לי. עבורם אורוביל היא ניסיון אנאכרוניסטי שמשמר את עקרונות הקולוניאליזם המערבי. לצערי, חרף הערכתי וחיבתי הרבה למקום ולאנשיו, לא הצלחתי להשתחרר ממחשבה זו.

מתה לכתוב עוד אבל כבר מאוחר ואני גמורה. נסענו דרך צ'אניי במשך כמעט שתים עשרה שעות בכבישים סבירים אבל די, כמה אפשר, וכבר שרקה סיימה להתקלח וזהו, הולכים לישון. מחר בבוקר נפרד מצ'אייה – היה כיף להיות אתה – ולשרקה ולי מצפה חתיכת מסע ארוך באוטובוס מבנגלור לשימוגה – שש וחצי שבע שעות נסיעה – ואחר כך עוד שעת נסיעה באוטובוס מקרטע לקמפוס. זהו ביקור ראשון של שרקה בקמפוס ובחדרי, ואני כבר מתחילה להתרגש.

02.01.2013

האוטובוס של שתיים עשרה שאמור לצאת מבנגלור לשימוגה בוטל, ועלינו לחכות עד שיגיע האוטובוס של שתיים. איזה כיף. נוכל ללכת למסעדה ולאכול צהרים לפני הנסיעה כמו בני אדם! רק צריך למסור את המזוודה של שרקה בקלוק רום תמורת עשרים רופיס וזהו, אפשר לצאת לבלות. הנה כך נולד לי זמן חדש ובלתי צפוי לכתיבה!

שרקה ואני מטפסות למסעדה בתחנה המרכזית מג'סטיק של בנגלור (יש כאן הרבה תחנות מרכזיות, לכל תחנה מרכזית שם משלה וייעדי נסיעה משלה), ומתיישבות להזמין דוסה מסאלה (שזה אומר שבלב הדוסה המקופלת יש תערובת פיקנטית מעודנת של תפוחי אדמה בקארי, בצל ותבלינים), דל מקאני (עדשים ברוטב כתום עשיר בקוקוס), ווג' ביריאני (בשונה מהפולאו הווג' הביריאני מטוגן והירקות חתוכים עדין יותר) ופלאק פאניר (תרד מלווה בחתיכות גבינה… יאממי!).

אויש. נהיה מאוחר. האוטובוס בטח כבר הגיע!

09.01.2013

היום יומולדת של טל! הוא בארץ, מופיע כל יום עם מיטב חבריו המוכשרים שאהובים עלי, ואני כאן.

אני שולחת אליך מזל טוב ענק, טל, ומחכה כבר לחבק ולהאזין לנגינתך לפני שאתה חוזר לניו יורק!

כאן, שוב בחדר שלי, כמה ימים אחרי שחזרתי לאוניברסיטה ושוב אני אורזת את מטלטלי כדי לעבור הלאה, למקום הבא. שרקה במקלחת, משמיעה צלילים של מים זורמים, כנראה מכבסת את בגדיה. כיף לי ששרקה כאן אתי. אני שקטה. נוכחותה מסירה מעליי כל חשש וכל דאגה. אפילו הקולות שמשמיעות חיות הלילה נעשים ידידותיים יותר בחברתה. אבל אחזור רגע לתיאור הגעתנו לכאן.

לקראת השעה שתיים הגיע האוטובוס והתחלנו לעשות את דרכנו לשימוגה.

בעודנו באוטובוס פרופ' ניאק התקשר ושאל אם יש מצב שנגיע אליו בדרכנו לקמפוס. בתו נמצאת בחופשת קריסטמס והיא מצפה לפגוש אותי. בכיף אמרתי. כבר היה ברור שנגיע מאוחר מאד ושרקה דחקה בי לשאול אם אפשר לסדר רכב שיסיע אותנו. אינבעיה, תני לי לטפל בזה, אמר. העברתי את הטלפון לאיש צעיר וחביב שישב על ספסל לפניי באוטובוס, כדי שפרופ' ניאק יאמר לו היכן ימתין לנו והצעיר הבטיח לומר לנו מתי עלינו לרדת.

בתוך כך התפתחה שיחה מעניינת עם איש הצעיר שבספסל לפנינו. הוא משימוגה, למד הנדסה ונסע לעבוד בארה"ב בחברה שמפתחת תוכנה לקוצבי לב. כמה שנים מאוחר יותר נאלץ לחזור לשימוגה לטפל בהוריו שהזדקנו, וחיפש עבודה כשהבעלים של החברה בה עבד בארה"ב פנה אליו והציע לו להקים סניף של החברה בבנגלור. כיום הוא בעלים של שתי חברות, אחת בבנגלור ואחת בשימוגה, שעוסקות בפיתוח תוכנות לקוצבי לב. הוא מרבה בנסיעות בין בנגלור לשימוגה, ומעדיף את רכבת הלילה על פני האוטובוסים כי זו מאפשרת לו להשלים את עבודתו בכל אחת מהערים.

הדרך באוטובוס יפה אבל היא נמשכת כשש וחצי שעות, ושרקה מזכירה לי שזה כמעט אורך הטיסה מישראל להודו. דאגנו למצבור של צידה לדרך, נשנושים פיקנטיים עשויים חומוס, אורז, בוטנים ומני קטניות מצופים בכל תבלין אפשרי שמוציא את כל הנשנושים בטעם חריף ופיקנטי של מסאלה.

20130102_152129

לצברים שבינינו, שמורגלים במסעות רגליים מים לים שנמשכים מקסימום חמישה שישה ימים, קשה מאד להבין את מושגי המסע במקום ובזמן. המעברים כאן בין מקום וזמן הם כשלעצמם ארוכים מאד, והם מהווים מסע בפני עצמם. כאן אני אורזת את חיי מיום ליום, בוחנת אותם מחדש מנקודות מבט שונות.

הביקור אצל פרופ' ניאק מיד אחרי הנסיעה היה מקסים. שמחתי לראות איך שרקה משתלבת במטבח של לליטה. בבית הייתה שמחה והמולה: בת האח שבה לביתה שעם בעלה לאחר שלושה חודשים של שהות אצל אמה, אחרי לידת בתה השנייה, ואת שובה לחיק בעלה (ולמשפחת הוריו, כמקובל), מלוות אמה וקבוצה של נשים קרובות משפחה מהכפר. הבית המה נשים. שמחתי לפגוש את הבת המתוקה שהגיעה מהפנימייה בה היא לומדת וגם הבן היה בחופשה, יחד עם קרובי משפחה רבים נוספים.

IMG_3768IMG_3766

על הרצפה במרפסת ישבו כשש או שבע נשים, פיצחו תרמילים של אפונים ושלו מתוכם את האפונים. הצטרפתי אליהם וקראתי לשרקה להצטרף. בצאתנו הן קמו ממקומן ועמדו ונופפו לנו לשלום.

חזרתי לחדר עם שרקה וכאילו אנחנו גרות כאן מאז ומעולם. הפסקות החשמל התכופות כסדרן ושרקה אתי בחושך ובאור. אני יוצאת בבוקר לעבודה במרכז, חוזרת לארוחת צהרים ובחלק מהימים יוצאת שוב לעבודה אחר הצהרים. 

IMG_3804

IMG_3789

IMG_3791IMG_3795

שרקה מתפעלת יחד אתי מהשינויים שחלים בנוף שלמרגלות החדר, מתרגשת יחד אתי מהחיות שאופפות אותנו ובין לבין אנחנו הולכות כל יום הרבה מאד בתוך הקמפוס. היומיום שקט, הנוף חודר לנשמה, החיים כאן רוויים נינוחות ורוגע. קונים ירקות ופירות בחנות הכפר, מדליקים נרות שבת, לפעמים באים לקחת אותי למרכז עם ווספה וקורה גם, אמנם לעתים רחוקות, שיש חדשות ממש מסעירות: היום, למשל, זכינו לקבל ארוחת בוקר של דוסה מסאלה נהדרת עטופה בעלה בננה. זהו תחליף מרענן מאד לאידלי שהפך להיות מנת חלקנו היומית.

IMG_3868

IMG_3869

IMG_3870IMG_3882

שרקה שופעת רעיונות לבילויים ולטיולים ואני זורמת אתה בקלילות ובשמחה. לפני כמה ימים הודיעה שזהו, היא חייבת לצאת לטייל בסכר. אותו בוקר הייתה הפסקת חשמל יזומה שנמשכה מהבוקר עד הערב והשביתה את העבודה. החלטתי שזה זמן מעולה לנסיעה. שאלתי את רוהיט והוא המליץ לנסוע לארוחת צהרים בווילד לייף רזורט שנמצא על אי בלב הבק ווטר (או מה שאנחנו היינו קוראים בלב האגם). צריך להזמין שם ארוחת צהרים, אמר, אחרת הכניסה מותרת רק למי שהזמין שם בנוגלו, ובתוך דקות דיבר עם המקום, הזמין לנו ארוחת צהרים ונהג שיקח אותנו, ימתין לנו שם ויחזיר אותנו.

20130104_130722

נדמה לי שכבר כתבתי שהאוניברסיטה ובכלל, כל האזור בו אני גרה שנקרא MALLE NAADU שמשמעו ארץ היער, הוא שמורת טבע לאומית, ויש כאן דיונים רבים סביב הנושא. אונסקו מבקשת להכריז על האזור כעל שמורת טבע בינלאומית אבל חלק מהתושבים חוששים שהכרזה זו תביא עמה מגבלות על פרנסתם ממפעלי הנייר והמתכת, שכיום מזהמים מאד את האויר ואת מי התהום והנהרות. זה ברמה הבינלאומית. ברמה הלאומית, כל אזור הרי הגאטס המערביים WESTERN GHATS הוכרזו על ידי ממשלת הודו כשמורת טבע, כך שהאי והרזורט שבלבו הם בעצם שמורה בלב שמורה.

כבר במהלך הנסיעה באוטוריקשה הבנו שיש לנו אחלה נהג. האוטוריקשה הייתה מקושטת בסרטים צבעוניים מוזהבים,

20130104_131833

הנסיעה בה הייתה נוחה והנהג היה רגיש לרצונותינו, עצר את האוטוריקשה כל פעם שניסינו לצלם אוביקט כזה או אחר, שם מוזיקה הודית נחמדה (ושמח כשביקשנו שיגביר את הווליום שלה!) והיה אדיב וחביב. הנסיעה לסכר אורכת כמה דקות, אבל הוא המשיך הלאה, מעבר לסכר, עלה על הגשר שמעל הנהר, עקף את הסכר והתחיל לטפס במעלה ההר רק אחרי שחצינו את העמק.

מעולם לא הייתי בצד הזה של הסכר. יש כאן תעלות מים מבוטנות רחבות מאד (שהמוביל הארצי היה חש מבוייש בפניהן), שכלל אינן נראות מהצד שקרוב לבית ההארחה ובאמצעותן זורמים מים לשדות ולבריכות הדיג, מקדש נחמד ששומר על הסכר ועל התושבים מפני תקלות שעלולות לחול בהפעלתו, וכמה בתים עלובים, ליתר דיוק אוהלים של דייגים שמתגוררים על שפת הבק ווטר.

20130104_131908

אחרי שטיפסנו במעלה ההר, חצינו מעבר על גשרון והגענו לאי. פני המים באגם נמוכים מאד, בוודאי בשלושה או ארבעה מטרים מתחת לגובהם במועד ביקורי לפני שנתיים. הסכר סגור לכן ברובו, ורק מעט מים מוזרמים לתעלה כדי לספק את צרכי התושבים, אבל החקלאים אינם שותלים אורז חדש ובמקומו יגדלו כאן השנה ראגי, שצורך פחות מים.

20130104_132159

למעשה כל האי הוא בית הארחה – בכניסה בונגלו לרישום הבאים שכולל ספות וכורסאות להמתנה, מתקן מים מפולטרים, וספרייה שכוללת ספרי טבע וחוברות מידע אודות החי והצומח באזור. מבונגלו הרישום יוצאים שבילים צרים מרופדי אבנים גדולות שמובילים לבונגלוס עשויים במבוק שחבויים בין העצים, גגותיהם מרופדים קש.

IMG_3821הבונגלוס מפוזרים בשטח ובקושי ניתן להבחין בהם או בשבילים שמובילים אליהם – הם מבודדים מאד האחד מהשני – ובמרכז האי, על ראש גבעה שמשקיפה בעד העצים על המים,

20130104_134826

עומדת סככת במבוק גדולה, שמורכבת מכמה סככות משנה ובה חדר אוכל גדול, מטבח, בר ודוכן למכירת אביזרי ספארי ומזכרות.

IMG_3825IMG_3826

20130104_143924

אחרי ארוחה דשנה ומשביעה ירדנו למטה, לחוף. מהנקודה בה עמדנו נראה הסכר במלוא אורכו וגובהו, ובהמשך על קו המים ניתן לראות את בית ההארחה בו ביקרתי עם בן ואת הגבעות המקיפות את האגם. IMG_3819IMG_3828

על החוף עמדו סירות, אבל הצד השני של האגם קרא לנו והחלטנו להמשיך בדרכנו לעבר צדו השני של הסכר.

20130104_154344

התקשרתי לרוהיט וביקשתי ממנו לבקש מהנהג לקחת אותנו לצד השני. הכל בסדר! הנהג שם את המוסיקה ההודית והריקשה יצאה לדרך. ירדנו וטיפסנו ועשינו גם את המסלול שעשיתי עם בן והיה פשוט כיף.

20130104_152834

הקפנו את הסכר, והגענו לבית ההארחה שנמצא מעברו השני. השמש כבר נטתה לערוב כשסיימנו את הטיול.

IMG_3857
IMG_3861

IMG_3856

IMG_3852

לקח עוד יומיים עד ששרקה באה עם הרעיון המוטרף לנסוע לג'וג פולס. זה נראה משוגע לגמרי – המפלים הללו נמצאים במרחק של כ- 150 ק"מ מהקמפוס, והכבישים, טוב זה כבר ידוע, בקיצור מדובר בחתיכת נסיעה… אבל הנסיעה למפלים היא דרך נוף יער מדהים והמקום עצמו ממש עוצר נשימה ביופיו – גובהם של המפלים רב מאלה של הניאגרה וגם אם הזרימה בהם חלשה בעונה זו, ובמיוחד אחרי שנת גשמים חלשה, עדיין הביקור במקום שווה מאמץ.

זכרתי שפרופ' מהאדב, שחזר בינתיים מישראל, אמור להגיע מתישהו לבקר אותי בקמפוס. הרמתי אליו טלפון ושאלתי מתי הוא מתכוון לבקר. אני יוצא הלילה ואגיע בחמש בבוקר, אמר. מעולה, אמרתי. נזמין לך ארוחת בוקר ומיד אחריה נצא לג'וג פולס. סבבה, אמר, כאילו אמרתי לו שנקפוץ לבקר בחדר סמוך, תני לי לארגן את זה. האמת, רק עם פרופ' מהאדב אפשר להריץ קטעים כאלה. אבל את הרכב הוא ארגן משימוגה, וכך קרה שנסענו באוטוריקשה במשך כשעה מהקמפוס עד שימוגה כשאנחנו נדחסים שלושתנו באחוריה של ריקשה קטנטנה…

20130106_112304

על הביקור בג'וג פולס JOG FALLS אין מה להגיד – הצילומים ידברו בעד עצמם…

20130106_152515

בדרך חזרה עצרנו לקנות לעצמנו שיחי חומוס צעירים (ששרקה אומרת שבירושלים קראו להם חמלמלן) והצטלמנו על הגשר שעובר מעל נהר השראוואתי

20130106_155859

וכמובן עצרנו בסגאר לפגוש את ד"ר גורו ראו באפאט, עמו אני אמורה להיפגש מחר בהונאבר, ונשארנו לצפות באחת ההצגות של הלהקה שלו. ארוחת ערב אכלנו בכפר אמנים קטן וקסום – מצרפת כמה צילומים מהמקום

20130106_173848

20130106_172833

20130106_172802

20130106_172823

20130106_173154

20130106_172815

20130106_173033

IMG_3937

IMG_3938IMG_3945

IMG_3936IMG_3943

IMG_3946IMG_3949

הגענו מאוחר מאד לחדר ולמחרת לפנות ערב כבר יצאנו לטייל ברגל בעמק שלמרגלות המרפסת, כשאנחנו עושות את המסלול שעשיתי עם בן, אבל מהכיוון ההפוך. הפעם התחלנו את דרכנו בהליכה לאורך הכביש, פנינו לתוך הכפר וממנו הגענו אל הסוללה המפרידה בין הברכה לשדות האורז שמתחת לחלוני, אל הברכה ואל שדות האורז. משם פנינו לכיוון שאנקרגאטה, הכפר שלמרגלות האוניברסיטה. הנה כמה צילומים מהדרך המקסימה הזו.

20130107_16513320130107_165141

20130107_17173620130107_173018

20130107_171502IMG_3840


20130107_172914

20130107_17241920130107_173205

20130107_174431

20130107_17482020130107_174920

20130107_17511520130107_180821

כשהגענו לכפר הסתבר שזהו יום מיוחד בו הכפר חוגג מלאת שנה להקמת המקדש. בטרם הבנו איך ומה, הוזמנו למקדש ומצאנו את עצמנו מאזינות לסיפור הקמתו, מקבלות תפילה ומנחות. הנה אנחנו עם המנחות, משרכות רגלינו חזרה לחדר…

20130107_182529

כל אותו זמן קיבלתי טלפונים והגיעו אלי שליחים לנסות לשכנע אותי להגיע לדבר בכנס שיתקיים בשימוגה ב-12 לחודש. לא הסכמתי. לקחתי לעצמי רק שלושה ימים בהם אעסוק בתיאטרון היאקשגאנה שאני אוהבת והכעיס אותי הרעיון שעלי לוותר על אחד מימי הסמינר. הסמינר מתקיים בתיאטרון של שיוואנאנד הגדה SHIVANAND HEGDE שנמצא עשרה ק"מ דרומית להונאבר, על חוף הים הערבי, מרחק חמש שש שעות נסיעה בדרך צרה ללא שוליים, מטורפת ומטריפה, עשויה טלאים שמתפתלת בין הרים באינסוף סיבובים חדים ומסוכנים והרעיון שאצטרך לעשות את הדרך הלוך וחזור מקומם מאד. הלחץ היה אדיר אבל מה שהכריע את הכף הייתה העובדה שמשלב מסוים הלחץ הגיע מחברים קרובים כמו פרופ' ניאק ופרופ' מהאדב. בשלב הזה נכנעתי.

אני יוצאת לכן היום אחר הצהרים עם שרקה לביתו של פרופ' ניאק, שם נישן, ומחר בשבע וחצי בבוקר יבוא לקחת אותנו הנהג של סרי קאשי לאקשמינאראיאן, נשיא התיאטרון, להונאבר לסמינר היאקשגאנה במהלכו נצפה בארבע הצגות של רמיאנה. אני שמחה לשוב ולפגוש את חבריי בתיאטרון ומקווה להספיק להחליף כמה מילים עם פרופ' פאולה ריצ'מן ועם ד"ר גורו ראו באפאט שמלווה את כל הסמינר.

מחרתיים בלילה, אחרי שנסיים את הפעילות בסמינר, נצא בדרכנו חזרה לכאן כדי לעשות כאן את הלילה ולמחרת בבוקר לשאת דברים בפתח הכנס ולתת את הרצאתי. עדיין איני יודעת כיצד אפגוש את אנופאמה קרישנה, חברתי המשוררת שהיא גם גניקולוגית שהקימה מרפאה בלב הג'ונגל. עוד ארבעה ימי מסע, הפעם רחוק מכל ציביליזציה ובלי תנאים בכלל…אחרי זה שרקה נוסעת ואני שוב נשארת לבד עד שובי ארצה.

אני מקצרת כי אין לי כמעט מתי לשבת לכתוב. חזרתי לעבודה די אינטנסיבית והנוכחות הנעימה של שרקה כאן מפתה אותי להתרחק מהמחשב.

חייבת להתארגן ליציאה, ביי!

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מסעות בעקבות היצירה והמחקר, שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

8 תגובות על רשמי מסע – חלק שמיני

  1. מירב בצר הגיב:

    דיתי יקרה,יותר משאת מספרת את התמונות, התמונות מספרות אותך..סיפור בצד סיפור.זכיתי.

  2. Nissan Ronen הגיב:

    כמה יופי… כמה אהבה… תשאירי קצת גם לנו..

  3. רוני הגיב:

    דיתילה , זה מהממם , חבל שלא הצלחתי להצטרף. נשיקות אוהב אותך אחשלך

  4. Bettine Amir הגיב:

    דיתי לא רק יפה …תודה לסיפורים , לתמונות ולמסע הנפלא שאת חולקת איתנו .מרתק .

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s