רשמי מסע – חלק תשיעי

15.01.2013

מאז ששרקה עזבה, רוחי נפולה. בן כבר בשדה התעופה של מומבאי מהבוקר, עוד מעט יפגוש שם את שרקה והלילה יעלו על הטיסה הביתה. מחר בצהרים אלה יוצאת מלוזאן להרצנאך ומוקדם בבוקר תקח טיסה מבאזל הביתה. כל היום כל הילדים מתכתבים זה עם זה בווטסאפ המשפחתי על תכניות משפחתיות ועל הבחירות, מתלבטים בין אופציות מאכזבות (כמו שאחד מהם כתב: יש לנו פריבילגיה לבחור במפלגות ברירת המחדל, שכשלונן ידוע מראש) ורק אני עדיין כאן.

תחילה ניקיתי וארגנתי מחדש את החדר, הפעם כבר עם מחשבה על אריזה ועל דברים שאקח או אשאיר כאן, ואז הבנתי שניסיונותיי לייפות ולהתייפות הם בריחה ממועקה. עייפות גדולה השתלטה עליי, והגוף שקוע בעצבת. לימדתי בקושי גדול והשעות לא זזו. הגרון נתקע, הדיבור התקשה לצאת ונדרשתי למאמץ כביר. אלמלא הייתי מחויבת כל כך, הייתי היום ודאי מרימה ידיים. אלא שמאחר שהתחלתי, כבר אי אפשר היה לי לוותר. הסטודנטים כבר היו מרותקים והמשכתי ללמד. בחזרה לחדר, אחרי שירדתי מהאופנוע של רוהיט, גררתי רגלים ובמדרגות התנשמתי והזעתי. הרגשתי שאני בקושי מגיעה לחדר. אני כנראה חולה. והגיעה השעה לחזור הביתה.

אני חושבת שמגיעה שעת הסיכומים וזה מלחיץ. מה היה לנו כאן? איך היה לנו כאן? הבירור הזה בשאלת נסיעתי, בנחיצותה, בתרומתה, חייב להיכתב, והוא מצריך התבוננות רגועה ומפוכחת. אבל דיה להלחצה בשעתה – לפני כן אני רוצה, חייבת, לספר על קורותיי מאז הפוסט האחרון. אנסה לעצור את פיהוקיי, לעמוד בהתפרקות הגוף ולהתמיד בכתיבה.

את הפוסט הקודם סיימתי לפני היציאה להונאבר עם שרקה (וכיוון שהפוסט הזה עוסק בתקופה בה עוד הייתי עם שרקה, גם כאן הצילומים יהיו משותפים לשרקה ולי). באותו יום אחר הצהרים פרופ' ניאק הגיע לקחת את שרקה ואותי אליו הביתה, בשימוגה, כדי שנישן אצלו ונצא למחרת בבוקר הישר משימוגה להונאבר. ארזנו אם כך חפצים לכמה ימים ויצאנו לדרך.

בבית חכתה לנו לליטה, עם הטוסטים הנפלאים שלה, עתירי הגי המעולה שהיא מכינה בעצמה, התה העשיר שבתנועות יד מיומנות ומדויקות היא מוזגת מהסיר לכוסות ובחזרה מגובה רב שוב ושוב ומשביחה כך את מהילתו עם החלב ואחר כך עם ארוחת ערב – ארוחה שאתה מבקש שטעמה ישאר עמך שנים אחר כך וזהו – עלינו לישון מוקדם מאד כדי להיות רעננות למחרת. לפני כן הצלחנו להוציא מהמצלמה צילום עצמי של שלושתנו:

אצל לליטה בלילה לפני הנסיעה להונאבר

למחרת בבוקר, אחרי תה ועוגיות עם פרופ' ניאק ולליטה, יצאנו לדרך. את תחנת העצירה הראשונה עשינו בתוך שימוגה, בביתו של נשיא התיאטרון, סרי קאשי לאקשמינריאן. הוא גר בבית אופייני צנוע עם חצר קטנה באחד מרחובותיה של שימוגה. בכניסה לבית קיבלה אותנו אשתו היפה, כשהיא יושבת על כסא גלגלים ממונע. כבר שנתיים היא על כסא גלגלים, אחרי שחלתה בפוליו ואיבדה את יכולתה ללכת. היא רופאה, ולאחר מחלתה נבנתה עבורה קליניקה מאחורי הבית, שםהיא ממשיכה לעבוד במשרתה הממשלתית לצד עבודתה כרופאה פרטית. לזוג יש בת נשואה, מהנדסת תוכנה, ונכדים חמודים בקליפורניה, והם נוסעים מדי פעם לבקר אותם.

אחרי תה נוסף של בוקר, נפרדנו מאשתו של סרי קאשי ושוב היינו בדרך. הנהג מכיר כל מהמורה וכל מעצור, ונראה שאפשר לבטוח בו כי שתי דקות אחרי שנכנסנו לרכב כבר נשמט ראשו של סרי קאשי והוא נרדם. כדי להגיע להונאבר יש לעבור תחילה בסגאר. כזכור, זוהי דרך יפיפייה שעוברת בתוך יער, רובה באיכות סבירה, עם שוליים שניתן לרדת אליהם וללא פיתולים מיוחדים. בסגאר עצרנו לאכול ארוחת בוקר במסעדת דרכים פשוטה. לא התביישנו והזמנו שתי מנות של אופיטו כל אחת, כל כך טעים היה לנו כל כך היינו רעבות.

אחרי סגאר הדרך משנה את אופייה. הכביש נעשה צר ומשובש, שוליו פירורי שברים נמוכים. הדרך מתפתלת בלי סוף, הלוך וחזור בירידות חדות ומפותלות של מה שנקרא כאן "פיתולי סיכות שיער", בין הרים גבוהים ומיוערים שאי אפשר לראות את פסגותיהם. היער עבות, עציו ענקיים והוא מלווה את הדרך לכל אורכה. הדרך מתפתלת ויורדת, מתפתלת ויורדת במשך שעתיים בלא הפוגה ולכל אורכה נהגי אוטובוסים נוסעים במהירות מטורפת ועוקפים אותנו כאשר ממול מגיעים כלי רכב ואוטובוסים שנוסעים גם הם במהירות מטורפת כמובן בתוך הנתיב בו נסענו.

אחרי כשעתיים של נסיעה הגענו לנקודת התצפית שביקשתי לעצור בה. זכרתי אותה מנסיעתי הראשונה להונאבר, עם שיוופרקאש. מרוב בחילה, לא הצלחתי אז לקום ממקום מושבי ברכב. עכשיו הרגשתי יחסית טוב. טיפסתי במהירות לתצפית, שמחה להגיע לנקודה זו ולהראות את הנוף עוצר הנשימה לשרקה, אבל השמש סינוורה ממזרח והנוף לא נראה במיטבו. גם הצילומים שעשינו לא הצליחו להעביר את יפי המראה, ולכן לא נותר לי אלא לתארו כפי שהוא נחרט בזכרוני מביקורי הראשון בו: הרחק למטה, בלב העמק, למרגלות נקודת התצפית, מתפתל בשלווה, ברוחב לב ובנועם השהרוואטי בכחול עמוק ונדיב, שוליו עטורים הרים מיוערים. על הנוף סוגרים מנגד, מערבה, הרים נישאים, פסגותיהם יוצרות שרשרת אינסופית שכל שורה בה הולכת ודוהה, הולכת ומתקרבת לצבע השמים.

בתצפית בדרך להונאברהנוף מהתצפית בדרך להונאבר

אני לא מתאפקת ומצרפת מהצילומים שעשיתי מנקודת התצפית בביקורי הקודם:

DSC05758

DSC05759

מכאן ואילך הדרך נעשית ממש מסוכנת. שוליה מרופטים ממש והיא צרה עד מאד, מפותלת עד מאד ומשופעת עד מאד. מישור החוף כאן במערב צר מאד ורק כשמגיעים אליו הכביש חוזר להיות דו מסלולי בעל ממדים נורמליים. הדרך נעשית נוחה יותר, והכביש חדל מפיתוליו.

לכל אורך מישור החוף המערבי רואים כאן את ההרים, ויש גם מקומות בהם הרי הגאט המערביים מגיעים ממש עד הים. כשהגענו הייתה כבר שעת צהרים ונסענו ישר לתיאטרון, עוברים על פני המלון בו נעשה את הלילות הקרובים וחוצים בדרכנו את הבק ווטר המדהים של השהרוואטי. מצד ימין של הגשר הארוך עליו חצינו את הבק ווטר, זה הפונה מערבה, לעבר הים, עגנו אניות מקומיות קטנות וצבעוניות, צמודות למזח פשוט, ואנשים התגודדו על החוף.

המזח בהונאבר

הרחק ממול, מעברם השני של המים, עדיין בואכה הימה, הועלו אניות דומות על החוף ופועלים טיפלו בהן וסבבו סביבן. משמאל הגשר נישאו ההרים, ולמרגלותיהם עמדו המים בשקט נצחי. על המים הרוגעים הללו שטו סירות קש קטנות ועגולות, נקודות צבעוניות בתוך הכחול הרחב, ודייגים ניסו בהן את מזלם.

התיאטרון נמצא כעשרה ק"מ מדרום להונאבר. כשביקרתי בו לאחרונה, היו לקרמאן, אמן יאקשגאנה יוצא דופן שסבו ואביו הקימו את התיאטרון, תכניות להרחיב את התיאטרון, למקצע אותו ולבנות אמפיתיאטרון פתוח בחצרו. עכשיו הייתי סקרנית לראות מה עלה בגורלן של תכניות אלה.

מהדרך הראשית שנוסעת דרומה לאודופי ולמנגלור לאורך קו החוף, פונים שמאלה בשוליו של כפר קטן, ומשם ממשיכים פנימה בשביל שעתה הפך להיות סלול. בהמשך, מצד שמאל, נמצא התיאטרון. את חלקו האחורי, הגבוה, אפשר לראות מהדרך הראשית, ולדעת שהגעת אל מחוז חפצך. כבר בכניסה הבחנתי שחלו במקום שינויים לטובה: הכניסה לתיאטרון שודרגה ובחצר אכן הוקם אמפיתיאטרון המאפשר הצגות חוץ, הפסלים שהוצבו במועד ביקורי הקודם, מהווים חלק טבעי מהסביבה וקירותיו של מבנה התיאטרון נצבעו בבורדו חם וצויירו עליו בלבן דק ועדין ציורים מקסימים. את פנינו קיבלו בחום קרמאן שיוואננד ואשתו החביבה והכניסו אותנו פנימה לשתות אתם כוס תה וביסקוויטים. ד"ר גורו ראו באפט הגיע לפנינו אבל פרופ' פאולה ריצ'מן, שאמורה להגיע מאוניברסיטת מאניפל שליד מאנגלור, עוד לא הגיעה, וכן פרופ' נוסף מאוניברסיטת כלכתה.

אני שוב לא מתאפקת, ומעלה כמה צילומים שצילמתי בביקורי האחרון במקום, תחילה צילומים של המקום – כאן ניתן לראות את שיוואנאנד באמפיתיאטרון שהיה אז בהקמה והפסלים מכוסים לייבוש:

DSC06054

ומראה התיאטרון מכיוון הכניסה (פוסעים: שיוואנאנד ושיוופרקאש):

DSC06048

DSC06056

כמה צילומים של בית הספר:

DSC05768

DSC05769

DSC05782DSC05783

DSC05794DSC05791

וכמה צילומים מתוך החדר החדר הירוק ומחוץ לבמה:

DSC05814DSC05816

DSC05819DSC05839

DSC05844DSC05846

בתמונה למעלה משמאל: טקס הפוג'ה בחדר הירוק מתקיים לקראת סוף תהליך האיפור וההתלבשות

DSC05852DSC05855

DSC05856DSC05858 DSC05860

DSC05877

DSC05887DSC05890

(ואני בכל זאת מתאפקת ומפסיקה – למרות שקשה מאד כי יש למעלה משלוש מאות צילומים שעשיתי אז, וכפי שניתן לראות אני במיוחד אוהבת את הצילומים מאזורי הסף שבין הבמה לחדר הירוק – ומזכירה שוב שכל השחקנים הם גברים – אין נשים ביאקשגאנה, אבל יש תפקידי נשים שהשחקנים משחקנים אותם שחבל על הזמן).

כשהתארגנו במלון לקראת הנסיעה חזרה לתיאטרון, הסתבר שאנחנו חבורה של כעשרה אנשים – ארבעה מאתנו חוקרים, שלושה או ארבעה סטודנטים שמשמשים גם כמתרגמים, שרקה ורואנה, חברה של ראשמשווארי (ראמי) ותלמידתו לשעבר של פרופ' מהאדב, אותה הכרתי עוד במייסור. רואנה היא משוררת,ילידת ניו זילאנד שגדלה בבריטניה וחיה בוונצואלה. היא הגיעה למייסור בשנות השלושים של חייה ומאז היא שבה אליה כל שנה למספר חודשים. בימים אלה היא עובדת על הכנת אנתולוגיית שירה של משוררות מדרום הודו, ושמחתי לתרום לרשימת המשוררות שלה גם את שמותיהן של ד"ר אנופאמה קרישנה ושל ד"ר ראטי סקסאנה.

בערב התחילו ההופעות, סדרה של ארבע הצגות יאקשגאנה, המבוססות על הראמיאנה. כל ההצגות הן פרי עטו של פארטיסופה, אבל לא מקובל כאן להתייחס לכותב הטקסטים כאל מחזאי או לשייך את ההצגה למחזאי. בעצם גם אין מדובר בטקסט קונבנציונלי של הצגה.

בצילום: שרקה, פרופ' פאולה ריצ'מן ואנכי באחת האתנחתאות שבין הפעילויות.

20130110_180249

כל ההצגות שעלו במסגרת הסמינר הנוכחי הן של אפיזודות מתוך הרמאיאנה. כל אפיזודה כזו נקראת פרסאנגה, והיא מורכבת משירים, ממוסיקה מריקוד וממשחק. את השירים שר זמר בליווי שני כלי הקשה והשחקנים רוקדים אותם בתנועות ובמשפטים שמורכבים ממודראסים קלאסיים מסורתיים, וקטעי המשחק, בין השירים, מורכבים מפעולות בימתיות קונבנציונליות ומלווים בטקסטים שמדברים את האירוע המתואר, מגיבים אליו ומשוחחים אודותיו. הטקסטים שבין השירים אינם טקסטים כתובים, הם מאולתרים על הבמה וכוללים גם הערות אקטואליות עוקצניות. ההרכב המוזיקלי, בעיקר הזמר והמתופף הראשי, חשובים מאד והם קבועים ללהקה ובעיקר לאמן – לכל אמן יש את הזמר ואת המתופף שלו שמכירים את הקצב ואת פרטיטורת הריקוד האישית של אותו שחקן ביחס לכל טקסט שירי (למשל במקרה שהרקדן מבקש לחזור על משפט מוזיקלי פעמים נוספות וכדו'). אמן יאקשגאנה מופיע תמיד רק עם הזמר והפרקשניסטים הקבועים שלו.

האירוע, על כל ארבעת הפרסאנגות התקיים בתיאטרון של קרמאן שיוואנאד, ובוצע על ידי קבוצת התיאטרון של שיוואנאנד הגדה http://keremaneyakshagana.com/index.php.

יש המון מה לכתוב על כל האירוע המתמשך הזה, על כל אחת מהפרסאנגות, על המפגשים עם פרופ' פאולה ריצ'מן, על השיחות עם ד"ר גורו ראו באפאט, על האיכויות האמנותיות של היאקשגאנה, על אשתו של שיוואנאד (ועל דאגתה הרבה שלא אחסר דבר), על השיחה הארוכה שהייתה לי עם בנו המתבגר, על בית הספר שפועל בשטח התיאטרון, על הפסטיבל שהתיאטרון מעלה כל שנה (זה של השנה יהיה בעוד שבועיים…) ועוד ועוד, אבל אני חושבת שבשביל הפוסטים שאני עושה כאן, זה מספיק. ו… אם הדברים יתקדמו כפי שאני רוצה, אכתוב בהמשך עוד על היאקשגאנה, והפעם ברמה מקצועית. אני מעלה לכן רק צילומים שעשיתי מתוך הפרסנגה שמתארת את חטיפתה של סיטה –

ברקע סיפור החטיפה רמה וסיטה נמצאים ביער, וראוואנה מבקש לנקום ברמה (בגלל מה שרמה עשה לאחותו, סיפור זה מתואר בפרסאנגה קודמת). סיטה רואה צבי זהב צעיר, ומבקשת אותו מרמה. רמה יודע שראוואנה מבקש לנקום בו ושהוא יכול להופיע בדמויות שונות, ולא רוצה לעזוב את סיטה. הוא אומר לסיטה שהצבי אינו צבי, וזו עלולה להיות מלכודת, אבל סיטה מתחננת ולבסוף רמה נעתר להפצרותיה.

בצאתו לציד הוא מפקיד את אחיו, לאקשמנה, לשמור על סיטה, ומבקש ממנו לא לעזוב אותה לבד. כשסיטה ולאקשמנה בבקתה ביער, סיטה שומעת קריאות של בקשת עזרה והיא מזהה את קולו של רמה במצוקה. היא מודאגת מאד, ומבקשת מלאקשמנה ללכת לעזור לרמה. לאקשמנה מסביר לסיטה שזו עלולה להיות מלכודת, שרמה לא זקוק לעזרתו כי הוא יכול להתגבר על כל מכשול בכוחות עצמו, שראוונה יכול להשמיע קולות כאלה כדי להרחיק אותו מעליה, אבל סיטה מתעקשת שעליו ללכת לעזור לרמה.

לאקשמנה נכנע להפצרותיה. לפני צאתו הוא משרטט שלושה קווים סביב הבקתה ביער, ומודיע לסיטה שהקווים ששירטט יגנו עליה מפני רוחות רעות ושאסור לה לעבור את הקווים האלה (בתרבות ההודית יש משמעות רבה לסף THRESHOLD  – צילמתי סף מעוטר כזה בכניסה לבית של ההורים של רוהיט בשימוגה – שהות בכל אחד מצדדיו של הסף היא משמעותית מאד וחצייתו משמעותית עוד יותר. מרגע שחצית את הסף, פנימה או החוצה, לקחת על עצמך עמדה. כך למשל עליך או לחצות אותו על מנת לקבל את פני הבא, או להכניס את הבא מעבר לסף, אבל לא להגיש דברים או לדבר מעבר לסף. הימצאות משני עברי הסף אינה מקובלת כי היא מייצגת שומקום, היא אינה פנים ואינה חוץ והיא מסוכנת.

לחזור לסיפורנו: שלושת הקווים אמורים להגן על סיטה, והיא מקבלת הוראה לא לחצות אותם. לאחר שלאקשמנה עוזב, ראוונה מגיע כשהוא מחופש לנזיר. הנזיר מבקש מזון וסיטה רוצה לעזור לו. הוא מנסה להושיט יד כדי לקבל ממנה את המנחה שלה, אבל כיוון שהוא רוח רעה, שלושת הקווים ששומרים עליה אינם מאפשרים לו להכנס לתחומה והוא לא יכול לקבל את המנחות. לאחר הפצרות והסברים הוא מצליח לשכנע את סיטה לחצות את הקווים. ברגע שהיא חוצה את הקווים, הוא לובש חזרה את דמותו האמיתית כראוואנה, וחוטף אותה.

מתוך ההצגה 3

מתוך ההצגה 2

מתוך ההצגה 4

מתוך ההצגה 5אני מוותרת על תשוקתי להעלות עוד צילומים מתוך ההצגות, ומסתפקת בעוד שני צילומים בלבד – האחד שלי עם שנים מהשחקנים בחדר הירוק –

20130111_180043

והשני שלי בסוף האירוע, על הבמה במעמד התודות והברכות, עם שיוואנאנד, ד"ר גורו ראו באפאט ופרופ' פאולה ריצ'מן –

אני בסיום הצגות היאקשגאנה

בלילה שבין הערב הראשון לבין היום השני, התקשרה ד"ר אנופמה קרישנה, משוררת וגניקולוגית בעלת מרפאה בג'ונגל והציעה לשלוח אלינו את הנהג שלה. בסביבות השעה תשע וחצי בלילה יצאנו לדרך מהתיאטרון. אנופמה גרה שישה-שבעה ק"מ מזרחה מהונאבר, לכיוון הג'ונגל וההרים, בתוך כפר קטן ונידח. היא סופרת ומשוררת פורה מאד, מתרגמת שירה ופרוזה פוריה מאד מאנגלית לקנאדה, פובליציסטית בעלת עמוד שבועי באחד העיתונים המכובדים באזור ופעילה חברתית למען נשים – כלומר כשהיינו אצלה היא ארגנה צעדת מחאה של נשים שכוללת הליכה בשתיקה בין שני ישובים, מרחק של כעשרה ק"מ. אני לא מתאפקת ומצרפת את תיאור ביקורי במקום מתוך יומן הודי 2010:

"אנופאמה וקרישנה הם זוג רופאים, גניקולוגיים. הם הכירו במהלך לימודיהם, והחליטו להקים את ביתם באזור כפרי. ביתם, שנמצא מרחק כשישה קילומטרים מהונאבאר, בסמטה היוצאת משולי כפר, מוקף עצי קוקוס, וחצרו נושקת לג'ונגל. מעליו נשקפים שמים אינסופיים, זרועי כוכבים. הקולות היחידים הנשמעים ממרפסת ביתם בלילה הם רחש הרוח בעלי הקוקוס, רחש שמופר מדי פעם  בקרקור צפרדע, צקצוק שממית או צרצור צרצר.

מהעבר האחד של הבית גבעות מיוערות, שקווי מתארן רכים ועדינים, נמשכות ומתגבהות עד קצה האופק. מן העבר השני, מטעי הארקנה נפרשים, מתמשכים תמירים ומסתוריים עד קצה האופק. למטה, בחצר, דשא טבעי מוקף עצי בנות מנגו, קוקוס, ועצי פרי אחרים שפירותיהם, כך העידה אנו, מיועדים לקופי הג'ונגל שמרחבי המחייה שלהם הצטמצמו בשנים האחרונות.

קומתו התחתונה של הבית המרווח מהווה בית חולים, ואנו וקרישנה מתגוררים בקומה השניה והשלישית של המבנה. יש להם שתי בנות, האחת בת הארבע עשרה, יצאה הערב לטיול בקרלה, והשניה, בת השמונה עשרה, לומדת בשימוגה וגרה שם בפנימיה. אנופאמה עובדת בקליניקה המרוחקת כמה קילומטרים מביתה, ואילו קרישנה עובד בבית חולים ממשלתי המרוחק כחמישים ק"מ מביתם.

אנופאמה, או כפי שהתבקשתי לקרוא לה, אנו, היא גם משוררת. ביתה עמוס ספרים, והיא מצויה בספרות קנאדה כבביתה. משם גם נובעת היכרותה עם שיוופרקאש, שהיה בתחילת דרכו המנהל והעורך הראשי של מרכז סאהיטיה אקדמי בדלהי. בארוחת הערב שיווה סיפר על עבודתי, ואנו מיהרה אל הספריה ושלפה ממנה את ספרה של נאמי צ'נדרה, 'יד ושם', המתאר את סיפורה של משפחת ניצולים, אב ובתו, שנמלטו מאימת הנאצים והתיישבו בבנגאלור. הספר, שכתוב בקנאדה, מלווה תמונות מישראל וממשפחת הניצולים. עורי נעשה חידודין חידודין כשאני מדפדפת בספר, מביטה בתמונות מהבית ותחתן כיתובים בקנאדה."

השיחה עם אנו קולחת. היא שופעת אנרגיה חיובית וכל גופה אומר חיוניות. אנחנו יכולות לשבת כך כל הלילה, אבל הנהג צריך ללכת לישון ועליו להביא אותנו קודם למלון. לקראת שתיים עשרה בלילה עזבנו אותה, ואח"כ עוד החלפנו מסרונים לתוך הלילה על כמה חבל שהפגישה הייתה כל כך קצרה, וכמה חבל שלא יצא לנו לשיר, לרקוד, לכתוב שירה יחד. עתה מי יודע מתי ואם אפגוש אותה שוב.

את הנסיעה חזרה לקמפוס עשינו שרקה ואני למחרת בלילה, מאוחר. אשתו של שיוואנאנד ארזה לנו צידה לדרך, ועלינו על הרכב שבא לקחת אותנו. סוואמי, אחד הסטודנטים שלי כאן, הגיע עם נהג, וביחד התחלנו את הטיפוס בשבילים המתפתלים בדרך חזרה לסגאר, לשימוגה וקמפוס. ניסיתי לשכנע את עצמי לישון, כדרך ההודיות: כיסיתי את פניי בשאל הגדול ועצמתי את עיניי. אבל איני הודית, וטלטולי הדרך והסיבובים (באחד מהם ראינו אוטובוס הפוך ולידו אנשים סביב מדורה. סוואמי אמר שהאוטובוס לא היה שם כשהם עשו את הדרך אלינו) לא נתנו לי באמת לישון.

הדרך מרהיבה ביופיה גם לאורו של הירח והטיפוס בה אטי וקשה מאד. אין צורך לתאר אותה שוב – רק אומר שהגענו לקמפוס ולחדר בסביבות שלוש בלילה ושעד שפרקנו וסידרנו את האריזות חזרה במקום ועד שהתארגנו כבר כמעט עלה השחר.

למחרת בבוקר באו לקחת אותנו להרצאה שלי בכנס הבינלאומי. אחד הסטודנטים שלי הגיע באיחור, ברכב קטן ולא נוח ועם נהג מטורף (שקיבל ממני על המקום התראת מהירות) והדרך היפה מהקמפוס לשימוגה התארכה עד מאד והפכה לעינוי של ממש. כל מהמורה כאבה בכל הגוף וכל טלטלה זעזעה את עמוד השדרה ואת הקרקפת. לא הבנתי איך אני אמורה לדבר אחרי נסיעה כזו. כשהגענו סוף סוף לקולג' בשימוגה, בו הייתי צריכה לדבר, בקושי יצאתי מהמכונית ובקושי עמדתי על הרגליים. הייתי צריכה לעמוד בצד כדי לאסוף את עצמי בטרם אתחיל לעשות את דרכי לאולם ההרצאות.

אבל כרגיל, דברים הסתדרו. הגענו באיחור מה והאולם כבר היה מלא מפה לפה. מיד לאחר שהגענו הכנס התחיל. ברכות, ברכות, ברכה שלי, ההרצאה שלי

20130112_12495520130112_133128

(שרקה התרגשה מאד – זו הייתה לה פעם ראשונה לשמוע אותי קוראת את היצירה ציפורקטן באנגלית לפני קהל – ניגשה אלי אחרי ההרצאה לחבק אותי בדמעות בעיניים) וזהו, הייתי כל כך עייפה שכל מה שרציתי היה רק לחזור כבר לחדר.

למחרת, ה- 14 בחודש, היה כאן פסטיבל. כלומר יום חופש. כלומר נוסף לנו יום חגיגה פנוי. שרקה הציעה שאולי נבדוק אפשרות לעוד איזה טיולון, ונזכרתי בהמלצה שנתן לי ד"ר סומאשקאר, מנהל הקולג' מטירטהאלי, לבקר במקדש אמריטאפורה  AMRITAPURA שבטריקרי TARIKERE. זכרתי שהוא אמר שהמקדש הזה שווה ביקור ושזה לא רחוק.  http://templesofkarnataka.com/navigation/details.php?id=7

הצצתי במפה ובאמת זה לא נראה רחוק מכאן, אולי שלושים וחמישה ק"מ. והרי כבר נסענו באוטוריקשה לשימוגה בצפיפות – שרקה פרופ' מהאדב ואנוכי בירכתיה של ריקשה קטנה אחת – מרחק של למעלה משלושים וחמישה ק"מ, משמע הדבר אפשרי! פתחתי קצת אינטרנט http://templesofkarnataka.com/navigation/ramayanaintroduction.php  וגיליתי שמדובר במקדש שנבנה במאה האחת עשרה בסגנון ארכיטקטורת ההויסאלה, ושיש במקדש תבליטי אבן שמתארים סצינות מתוך הפרסאגנות של הראמאינה ומתוך המהברהטה והחלטנו שזהו – נוסעים. התקשרתי לרוהיט, שהזמין אוטוריקשה (אפילו הגדלתי ראש וביקשתי ממנו שיאתר את אותו נהג חביב שלקח אותנו בפעם הקודמת לטיול בשמורה, אבל הנהג היה עסוק ובמקומו הגיע אחיו עם אותה ריקשה) ויצאנו לדרך.

הדרך לטאריקרי יוצאת משאנקרגאטה ימינה, בכיוון ההפוך משימוגה, והיא מקרטעת מאד, כפרית וגרועה. עוברים ליד הסכר הגדול, הוא נראה עצום מצד ימין, ואז פונים שמאלה וממשיכים בין העצים בכביש עתיר מהמורות. כמה קילומטרים הלאה, מגיעים לכפר הראשון, ושוב שדות רבים, ואחר כך עוד כפר. בין הכפרים מאגרי מים רבים, שדות אורז, קנה סוכר, ארקנט וקוקוס, ובמקום אחד ראינו גם חלקה גדולה ובה עגבניות. הדרך עוברת בין עצים עבותים, עוברת נחלים ומקווי מים, מקדשים קטנים לצד מקווי המים והנחלים, עגלות רתומות לשוורים ובהן אנשים ילדים וזקנים כולם חגיגיים בדרכם למקדשים, ובתוך הנסיעה הבחנתי בשתי דמויות, פסלונים המונחים בצד – חבריי אוספי החטאים.

אני ואוספי החטאים

עצרנו את הריקשה כדי לצלם את בני הזוג, שעומדים רתומים לייצול, ואת המנחות שמונחות בסמוך אליהם, כשסוג'טה התקשרה. סוג'טה, מיהרתי לספר לה, בדיוק מצאתי את אוספי החטאים שלי, אני כל כך אוהבת אותם! התרגשתי.

20130113_11415220130113_114013

לא כל יום אתה מוצא אותם בדרכך. לפי ההסברים של פרופ' מהאדב, שהציג אותם לפניי כשפגשנו בהם בדרכנו לסגאר, אנשים עוברים עם הדמויות הללו בכפר ותושבי הכפר מגישים לדמויות חפצים – פיסת בד, בגד ישן – שמסמלים את חטאיהם. במעשה הזה הם נפטרים מחטאיהם, ועל כן הדמויות נקראות "אוספי החטאים". הדמויות עם החפצים מוצאות בסוף איסוף החטאים מהכפר, ומונחות מחוץ לשטח הכפר, במקום שהוא ניטרלי ולא שייך לשום כפר אחר. במשך היום מותר לקחת מהדברים שנאספו בסלסילות, ובלילה הבא תלקחנה הדמויות הללו לכפר אחר, וחוזר חלילה. הנה צילום של אוספי החטאים שפגשתי בדרכי כשנסעתי עם פרופ' מהאדב. מקסימים לא?

DSC02242

עכשיו סוג'טה נתנה להן הסבר דומה: ניתן למצוא את הדמויות לצד כפרים שבקרב תושביהם נמצא מישהו חולה מאד. כשעוברים עם הדמויות הללו בין התושבים, התושבים שמבקשים את שלום יקיריהם, מגישים לדמויות מנחות. אולי שתי הגירסאות הן אותה גרסה, פשוט תלוי מאיזו זווית מסתכלים על הגשת המנחות. אז הנה צילום פרידה אחרון מהצלמים שפגשתי עכשיו, בדרכנו לטאריקרי.

20130113_114204

בהמשך, עברנו ליד נחל שהמה נשים כובסות. אני כבר ראיתי נחלים וגתות שהכובסות הופכות אותן לנקודת מפגש חברתית, לקליניקה פסיכולוגית, לוועד הכפר ולמרכז העדכון המחוזי, אבל למראה האירוע החברתי הנוכחי אי אפשר היה שלא לעצור את הריקשה ולאפשר לשרקה להשתלב בין הכובסות ולצלם כמה צילומי הווי.

כובסות בדרך לטאקידי - 4שרשרת הכובסות

אפשר להמשיך כך עוד ועוד… הדרך היפיפייה התארכה ואנחנו לא מיהרנו. המקדש יחכה לנו, אמרנו, ובינתיים הבה נהנה מכל הבא בדרכנו. והדבר הבא שבא בדרכנו היה BASUWA, כלומר פרה מקושטת שהולכת עם… בעצם… מקבץ נדבות (בדומה לפרה המקושטת שהחזיקה הנערה, אותה צילמתי במייסור). הפרה שפגשנו עכשיו, בדרך, הייתה מאד לא סימפטית, וגם בעליה לא היה ידידותי. למרות זאת, ואולי בגלל זאת, דווקא להרגיז, צילמתי אותם והנה הצילום:

20130113_120343

הפרה המקושטת ואני

 (פרה מקושטת תמיד מזכירה לי את הפרה המדברת שנתקלתי בה ברג'סטאן, בנסיעתי יחד עם שרקה ועפרה. אני לא זוכרת מתי צחקתי כך. הפרה הזאת הייתה מקושטת עד מעל לאפשרי, והתנהגה בידידותיות מעל לאפשרית, הבעלים שלה, איש מצחיק כשלעצמו, שאל אותה שאלות והיא פשוט – כן, תצחקו גם אתם, היא פשוט ענתה. היא הייתה כל כך מצחיקה! מלאה סרטים וזהבים ונענעה את ראשה בהתלהבות בכל תשובה. האם זה מספיק כסף, שאל אותה למראה עשרה רופיס שנתנו לו? לא, החוותה בראשה. כשהגשנו לו שטר של חמישים רופיס, שאל את אותה שאלה, והיא סימנה בראשה כן גדול ושמח. אחר כך האיץ בנו לשאול אותה שאלות בחשבון – הפרה הזו ידעה חשבון והניעה ראשה ארבע פעמים לשאלה כמה זה 2+2. זה הצחיק ושעשע והבעלים שלה זכה בעוד חמישים רופיס.)

מעלה עוד שתיים שלוש תמונות מהדרך, לפני שאתם נפרדים ממנה:

20130113_12235320130113_122813

אחרי שסיימנו את הדרך הכפרית הארוכה, הגענו לכביש הראשי המוליך מטאריקרי לשימוגה. נסענו עליו כמה ק"מ נוספים כשבהמשכו אנחנו חוצים את טאריקרי (בצילום: ערימות חמלמלאן בטאריקירי)

דוכן החמלמלן

ואחרי שחלפנו על פני העיר – פנינו שמאלה לכביש צדדי שנראה שולי לגמרי. המקדש נמצא שמונה ק"מ מהעיר טאריקרי, והנסיעה אליו היא בדרכים לא דרכים, לאורך מקווי מים, שדות מעובדים בשילובי גידולים (ארקנטס, ביניהם בננות ופלפל שחור שמטפס על הארקנט), עדרי צאן ואזורים צחיחים –

20130113_12370720130113_135337

20130113_13464320130113_135820

קשה להאמין שבהמשכה של דרך כל כך גרועה יכול להיות מקדש חשוב כמו המקדש שאנחנו נוסעות אליו, עד שפתאם, משום מקום, ניצב לפנינו שער.

20130113_123659

אני חושבת שאמרתי לשרקה שאני צנצנת אם נמצא במקדש מדריך דובר אנגלית. אז עכשיו אני צנצנת. כי נסענו על הדרך הזו, שהמשיכה והתפתלה וחלפה בתוך שדות וחצתה עוד כפר, ועוד שדות, ועוד מאגרי מים, ועוד כמה כפרים ואז לפתע עמד לפנינו המקדש. ובסופו של דבר מצאנו במקדש גם מדריך דובר אנגלית.

20130113_12403020130113_12423820130113_12415520130113_124554

20130113_125446

ירדנו מהאוטוריקשה, יישרנו את הרגליים, חלצנו עצמותינו ופתחנו שמשיות. איזה חום! איזו שמש! איזה מקדש!

20130113_13010120130113_130133

20130113_13011820130113_125452

ומבחוץ כל היקפו של המקדש, שבנוי כצורת כוכב (במסורת ארכיטקטורת המקדשים של ההויסאלה), עשוי תבליטים תבליטים, אמנות נדירה בעדינותה. אתה מבקש לעמוד ולבחון כל תבליט בתשומת לב אבל כמובן חייבים לחלוץ נעליים בכניסה, והרצפה לוהטת.

במקדש אמריפורם

הגרביים לא עוזרות וקשה מאד לעמוד במקום אחד. המדריך עבר ביסודיות גם על הרקע ההיסטורי וגם על הרקע התרבותי של האתר, תוך שהוא מאזכר את הפרסאנגות השונות מתוך הרמאיאנה (חלק מהאפיזודות כבר היו מוכרות מהמחזות שראינו כמה ימים קודם לכן) ועובר תבליט אחר תבליט, מסביר את האירועים. אין סוף ליופי ואין סוף לפרטים, אין סוף לרקע ולידע הנדרש כדי לרדת לעומקם של התבליטים ואני אתאפק שוב ואשתדל לא להלאות אתכם בעודף צילומים –

20130113_131253

20130113_12512620130113_124656

20130113_12534920130113_125034

באינטרנט יש פירוט של כל אחד מהתבליטים עם הסיפור המפורט שמתואר בתבליט, ואני מכולם, מאחר וכבר סיפרתי את סיפור החטיפה של סיטה, אעלה רק עוד את תמונת החטיפה שלה,

IF

שסיפורה, למי שרוצה להעמיק, מתואר בלינק שלהלן

http://templesofkarnataka.com/navigation/ramayana.php?id=17.

ושוב לא ישנתי. די! לילה טוב!

 19.01.2013

פוסט אחרון יוצא לדרך. הבטן מתחילה לרעוד.

נתתי עוד הרצאה שלשום, אחת שנמשכה למעלה משעתיים וחצי,

20130117_104754

קיימתי עוד מפגש, עוד סשן, עוד דיון, ודי. חלקי במקום הסתיים. שלחתי את החבילה עם הספרים והחפצים הכבדים הביתה, נפרדתי מלליטה, מפרופ' ניאק ומכמה חברות של לליטה שבאו לומר שלום,

20130117_15511920130117_155337

מסרתי למרכז ולספריה את הספרים שהבאתי עמי מהארץ (עמוס עוז "סיפור על אהבה וחושך" ו"בראשית" של מאיר שלו), כתבתי והגשתי את דו"ח הפעילות שלי (וכרגיל, הופתעתי מכמה הרבה דברים הספקתי לעשות כאן בזמן הקצר שהייתי כאן), קיבלתי את התמורה הכספית לעבודתי (קוראים לזה כאן HONORARIUM), חתמתי על כל המסמכים, תרגמתי את 16 השירים שכתבתי כאן לאנגלית (ותודה לרוואנה שעברה עליהם ולהערותיה) ושלחתי את נוסחם העברי לאתר של נילי דגן (סוף סוף! שנה שלמה מאז שפנתה אלי לראשונה התלבטתי אילו שירים לשלוח לאתר שלה, וכאן גמלה בלבי ההחלטה שאין זה חשוב כל כך! אשלח את מה שכתבתי עכשיו, וזהו. טעות, כך אומרים, לשלוח טקסט טרי, אבל איני יכולה לחזור לאחור ולנבור בשירים ישנים) ועכשיו הגיע זמן סיכומים.

מחר יגיע לכאן שוב פרופ' מהאדב (יצא עוד הלילה ממייסור באוטובוס ויגיע בבוקר), גם סוג'טה תגיע באוטובוס מהאסאן, ושאקירה תגיע ברכבת ממייסור. מחרתיים עם שחר אני יוצאת. עוד עלי לארוז וכבר אני נפרדת. רציתי הערב לרדת לכפר כדי לרכוש כמה חבילות מהביסקוויטים המעולים שאני חולה חולה חולה עליהם (חמישה עשר רופיס לחבילה, כלומר שקל אחד), ועוד כמה מהסוכריות הנפלאות שבן הכיר לי כאן, אבל נראה לי שאם אני רוצה מחר גם לארוז וגם להיות פנויה לכל אורחיי, עלי לסיים את כתיבת הפוסט הזה עוד הלילה.

עתה כבר שעת הנוברים – לעת לילה היער מתעורר לחיים חדשים, פסיעותיהן של החיות נשמעות כאן כל כך קרובות ממש בחלוני, אבל איני יכולה לראות דבר כי העצים גבוהים וסבוכים וענפיהם מסתירים את המתרחש מתחתיי, על הקרקע. כל לילה, בדיוק בשעה הזו, שש וחצי בערב, מתחילים הקולות. תחילה חשבתי שאדם מסתובב לעת ערב ביער, מקושש עצים, שכן מקובל כאן לאסוף עצים ולבשל או לחמם מים על מדורות עצים. עם הזמן הבנתי שמדובר בחיות, וליתר דיוק מדובר בחזירי בר ובסרנגות. את החזירים ואת הסרנגות יצא לי כבר לפגוש באופן אישי ואני מצרפת צילום של סרנגה (סוג של צבי) שהתחבב עלי בנסיעתי הקודמת ליער נגראהולה –

DSC01490

DSC01484

אני שומעת את קולות הדריכה על העלים, גרירת הרגליים, פריכת הענפים, קיטום הגזעים, והקולות נשמעים חזקים, ברורים, נקיים, כאילו כל זה מתרחש כאן בתוך החדר. גם מקולות אלה אני נפרדת.

אני רוצה לצטט מתוך הפרק הראשון של היומן ההודי הקודם שכתבתי.

"צריך להתחיל בכך שמעולם לא נסעתי לשלושה חודשים מהבית, שהנסיעה הזו הייתה כרוכה בהרבה עבודה על עצמי, בעיקר עבודה על שחרור מרגשות אשמה ומחרדות. יש קושי ופחד גדול בפרידה מבעל, מילדים ומנכדים, מהורים מבוגרים, מאחות ומאח אהובים, מחברה טובה. הקסם שבנסיעה למקום רחוק, לבד, ללמד יצירות שלי ולספר על חיי ועל עמי, אמנם רב, אבל יש בכך גם נטל גדול, אחריות עצומה, והדבר כרוך בהתגברות על מעצורים רבים ועל כן גם באומץ ובתעוזה."

ואני רוצה גם לצטט מתוך הפרק האחרון של אותו יומן הודי (2010):

"כאן השמש זורחת. גשמי המונסון חלפו, ועמם גם סופות הרעמים והברקים, השטפונות והבוץ. הימים מתחילים בערפל קל ונעים, כאילו הלילה עוד אוחז בשערפיו, מסרב להיפרד. לאט לאט נפתח כאן הבוקר. תחילתם של סימני האור נכרים כבר בחמש וחצי, אבל השמש עצמה מופיעה בכל הדרה רק בסביבות עשר. גם אז היא לא מאיימת. יש איזו סיכה עדינה שמפרידה בינה לבין ברואיה, ומזג האויר פשוט נעים. הלילות יורדים על הארץ בהדרגה, תוך כדי שקיעות מרהיבות בכתום, אדום מג'נטה, ארגמן, סגול, ורוד, לילך, כחול, טורקיז, וזהב, המון זהב, בצורות ובצבעים שלא נצפו כדוגמתן בשום מקום בעולם. בלילות קריר. רוח צוננת מלטפת ומנשימה את היקום, מרווה אותו בטל רך ועדין. לילות הירח המלא האחרונים מלאו אור עדין ורך את השמים ואת הארץ. 

אני אורזת, בוכה וצוחקת.

אני משאירה כאן ארבעה סטודנטים שכבר כותבים את עבודות הדוקטורט שלהם בנושא ספרות השואה, סילבוס להוראת התחום, תכנית לסמינר בשנת 2011 והזמנות לסיבוב הרצאות בשנת 2012.
אני משאירה כאן גם חלקים מלבי, ולוקחת אתי מטען עצום של יופי, רוחב לב ונדיבות. 

היה קשה לקום ולעזוב הכל ולנסוע לכאן, ועתה קשה לקום ולעזוב הכל ולנסוע מכאן.

היה קשה להתאקלם כאן, ועתה יהיה קשה להתאקלם חזרה בבית.

אבל כל הקשיים הללו ראויים.

ביתי הוא ביתי הוא ביתי. אשרי שאני יכולה לקחת אותו אתי ואשרי שהוא מחכה לי במקום אחד.

אני מאושרת.

זהו היה מסע בזמן האישי, בביוגרפיה הפרטית שלי. הזדמנות להזכר מי אני, מי הייתי, מי אני רוצה להיות, מי אהיה. 

עתה אני כבר מתגעגעת מאד לנכדים, לילדים, לניסן, לאבא, לרוני ולנתי, לשרקה, לזיוה ולעתי.

זה הזמן הנכון לחזור הביתה.

אני חושבת שהתמונות שלי בסארי תהיינה תמונות הסגירה של האלבום ושל החוויה שלי כאן. הן גם מסכמות במיצוי את מהות ההתנסות שלי.
הכל טוב. בעיתו. רגוע, שלו.
אני שמחה מאד לחזור הביתה.
אני שמחה מאד לחזור הביתה כפי שאני חוזרת.
אני שמחה מאד לחזור הבית כפי שאני חוזרת עמוסה בחוויות, טעונה בהתנסות יוצאת מן הכלל, לאחר הרחבה כל כך משמעותית של עולמי.
אני מאמינה שהחיים יחוו, לפחות לתקופה, שונים.
ואם לא, הרי אשוב ואגיע לכאן, ותמיד אוכל להזכר מחדש שאפשר גם אחרת."

ומה עכשיו?

עכשיו יצאתי בשקט, בלא הכנות מיוחדות. יצאתי בשקט, נסעתי בשקט, ועתה אני שבה בשקט, בלא הכנות מיוחדות. בגעגוע גדול מאד הביתה, בגעגוע שקט, בוגר, מכיר תודה, נינוח, רגוע ושלו.

אני כבר יודעת מה אני אוהבת, אני כבר יודעת מה אני מעדיפה, אני כבר יודעת מה עושה לי טוב ומה לא נעים לי. הדברים הללו לא השתנו ולא ישתנו באופן מהותי. אני כבר יודעת כמה עבודה אני משקיעה במשימות שאני לוקחת על עצמי ואני כבר לא נאבקת בזה. רק מתמסרת. באהבה ובשקט.

גם הפעם אני משאירה אחרי שלושה דוקטורנטים נוספים שיעסקו בספרות השואה, תכניות לכנס נוסף באוניברסיטת מייסור, הזמנות לביקורים נוספים ומחשבות על פרויקטים שלא בשלה העת להעלות אותם על הכתב בפומבי. אני חוזרת הביתה לניסן, לילדים, לנכדים, למטבח, לבישולים, לכביסה, לניקיונות, לגינה שממתינה לתשומת לב, לבאפל, לקיצה ולפיצה, מתיישבת לעבוד על שני מאמרים שנמצאים בשלבי כתיבה מתקדמים ומתחילה ללמד. אני חוזרת לחיים אינטנסיביים ותובעניים. אני בלי עוזרת, בלי מכונית פרטית, יש לי שבעה קורסים ללמד השנה, שניים שלושה ספרים בהמתנה וכמובן השירים ובתוך כל אלה בעוד חודש וחצי אני נוסעת לשוויץ, מציגה מאמר חשוב במאי בפינלנד, באוגוסט מציגה שני מאמרים בטורינו שבאיטליה, מתישהו השנה אשתתף כנראה בפסטיבל שירה במרכז אמריקה ובאותה הזדמנות אציג גם בצפון אמריקה ובאוקטובר כנראה אשוב להודו, למייסור.

אני מניחה שבפעם הבאה שאסע לכאן כבר לא אכתוב יומן הודי. אכתוב, הכתיבה היא מעל להחלטותיי, ואמשיך לקחת אתי לכל מקום את ביתי שלי, אמשיך להנות מיפיו של כל מקום בו אשהה, בעיקר מיפי אנשיו והיצורים האחרים שחיים בו, אבל איני חושבת שאמצא לנכון לתעד את קורותיי בנסיעות אלה ביומן. הנסיעות הללו הפכו, לפחות לעת עתה, להיות חלק מחיי, חלק ממי שאני, ואין בהן שום דבר מיוחד מעבר לאתגרים ולהנאה האישית שלי מהן. ואני מעדיפה להכיל את הניסיון הזה בשקט. אני מכילה את חיי בשקט בשעה שהם הולכים ומתרחבים, הולכים ומתגבהים. כך מתאים לי עתה.

החיים כאן מזכירים לי חלום רחוק שהיה לי, על חיים לבד, על הר בגליל. אבל בדומה לסיפור על הרצון לחצות את הנהר, אני הרי כבר בעברו השני והחלום יישאר לעולם חלום שהיה לי פעם. אין לי צורך יותר בחלומות כאלה, גם לא בהגשמתם. נסעתי, גרתי כאן, אני חוזרת, ואסע שוב. הדבר החשוב בכל המסע הוא הידיעה שאלמלא היה לי בית לצאת ממנו ולשוב אליו, לא הייתי יכולה לצאת למסעות.

ולמרות כל מה שכתבתי, ההתנסות כאן הפעם הייתה שונה.

אחת מהשממיות הגדולות (השממיות כאן אינן ורדרדות שקופות כמו בארץ. הן חומות ג'באריות גדולות ועבות בשר) ובכן אחת מהענקיות הללו מופיעה פתאם עכשיו מולי במרחק ארבעים סנטימטר ממני, תנועתה החדה מבהילה אותי לרגע אבל לא יותר מזה. אני לא מגבילה את תנועתה ולא מגרשת אותה. היא נמצאת קרוב על ידי ודעתי נתונה רק לכך שלא תכנס למזוודה הפתוחה, כי ממש לא בא לי לקחת אותה איתי בטעות לישראל. אני רוצה לומר שיחסיי עם הסביבה השתנו.

הליכות הבוקר שלי, שבתחילת שהותי כאן הוגבלו רק לחלקים המיושבים של הקמפוס, עברו מזמן את הגבולות ואת המגבלות הללו. אני פוסעת השכם בבוקר לבד במסלול הארוך שעובר לאורך היער בחלק הלא מיושב של הקמפוס. אני אמנם צועדת מהר, אבל אין בכך רע. אדרבא, אני מתרגלת את נשימתי במאמץ. ובלכתי כלבים חסרי בית נטפלים אלי, ממלאים אותי שמחה. הבוקר למשל דבקה בי כלבה יפיפייה, רזה וחומה. היא קמה לקראתי מרבצה בעשב כשהגעתי מעבר לאחד מסיבובי הדרך, מתחה את גופה, ראשה פונה אלי, הרימה אל על את זנבה ויצאה בעליצות של בוקר ללוות אותי בצעידתי. שלום לך יקירתי, אמרתי לה, ובוקר טוב ונעים, והיא הביטה בי מרוצה וזקפה עוד יותר את זנבה ואת אזניה בגאווה. כך הלכה לצדי גאה כברת דרך כמי שמובילה אותי בדרכי ומראה לי להיכן עלי ללכת.

החיים כאן, על ראש ההר, מעל היער, מול העמק, עוצרי נשימה ביופיים. אני קמה כל בוקר ונושמת את העמק, נושמת את תנועת העלים, את תנועת העננים, נושמת את האור, את הצבעים, את המרחב, את צלילי העדרים שפוסעים על הסוללה, את קולות העידוד שמשמיעים הרוכבים בעגלות לשוורים המוליכים אותן, את העורבים ואת מני הציפורים שמבקרים את המרפסת שלי, את ביקוריהם של הקופים בחלוני אבל גם בחדרי (השבוע גנבה לי קופה אחת אשכול בננות שלם יפיפה מקערת הפירות שעל השולחן! ישבה במרפסת שלי ואכלה אותן מול עיניי בהנאה. זה היה די חצוף, אבל כשראיתי שהיא בהיריון, סלחתי לה), את צווחות הסנאים המצייצים בהתלהבות מדי בוקר ממדף הבטון של חדרי, את קריאות הערגה של עופות המים לעת ערב, את פסיעות חזירי הבר ואת הליכתם הגאה של הצבאים.

אני חושבת שהמפגש הבלתי אמצעי שנאלצתי לקיים כאן עם הטבע ועם באי כוחו, אולי גם עם חלק מהאנשים עמם באתי כאן במגע, היה עבורי מסע כשלעצמו. למדתי להיות רגועה בחברתם של אלה, ולשלוט בעצמי. שרקה אמרה שנעשיתי גיבורה. אני לא חווה את עצמי במונחים כאלה אבל איכשהו באמת נעשיתי נינוחה, סובלנית וידידותית מאד גם ליצורים שבדרך כלל בני אדם נרתעים או נמנעים מחברתם. האם זה כשלעצמו מהווה הישג כל כך חשוב בחיים? אולי כן. אני חושבת שהסובלנות שלי כלפי כל יצור חי התרחבה. גם החמלה שלי. נוצרה איזו הבנה חדשה, שמאפשרת מרחב קיום לברואי עולם באשר הם, בלי התערבות שלי. סוג של מיקום חדש של עצמי, התרחקות שלי ממעורבות, מתן אפשרות לקיום מתבונן, משקיף, הוגה ולא מתערב.

זמן רב ביקשתי ללמוד לא לקחת אחריות. ניסיתי לתרגל זאת באופנים שונים. והנה דווקא כאן, בדרך מוזרה, התקיים הלימוד החשוב הזה. למדתי להניח לדברים.

אני חושבת שבאופן מאד מסוים חיי השתנו מאד מאז שבתי מהנסיעה הראשונה. משהו התחזק בי ונרגע. למדתי להאמין בעצמי. ברצונותיי, במאוויי, בחלומותיי. למדתי להנות לבד ולהסתפק במעט. גם עכשיו אני חוזרת מחוזקת. אני יודעת טוב יותר את כוחותיי, את גבולותיי ואת מגבלותיי.

עוד יומיים שלושה אהיה בבית. אשב במטבח עם ניסן, עם הילדים, עם הנכדים, עם אחיי ואחיותיי, עם החיות ועם צמחי הבית, נשתה קפה יחד (וואוו, לא שתיתי קפה כל השלושה חודשים הללו! אולי בכלל לא אשתה קפה? נראה) ונאכל עוגיות הודיות עם קאשיו. אלה כבר הגיעה משוויץ, בן מהודו, טל מניו יורק, ורק אני חסרה. עוד יומיים שלושה אשוב למסגרת האהובה והמנחמת של חיי.

אני סוגרת את יומן המסע הזה בחיוך.

ובהתרגשות רבה.

בבית כבר מחכים לי כל אהוביי.

חלקות השדה שבעמק נחרשו, אחדות מהן הוצפו מים ובאזור המרוחק ממני נראה אורז ירוק טרי ורענן. השלמתי מחזור שלם של בריאה.

הנוף ואני מאוחדים. אני יכולה לחזור הביתה בשקט.

המזוודה פתוחה, הארון פתוח, המחשבות פתוחות, הלב פתוח, והדרך פתוחה.

20130117_174214

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מסעות בעקבות היצירה והמחקר, שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על רשמי מסע – חלק תשיעי

  1. sarkaregev הגיב:

    ממילה. איזה יופי. את בדרך חזרה ואני שמחה
    אני לא יודעת מה מצב הטלפון שלך. אולי בשדה התעופה תתחברי לאינטרנט. בכל מקרה שתהיה לך טיסה מצויינת ונתראה בבית.
    נשיקות וחיבוקים

    נשלח מה-iPhone שלי

    ב-20 בינו 2013, בשעה 22:54, "אוּלַי הַלַּיְלָה" כתב/ה:

    >
    >

  2. רבקה קולירין הגיב:

    וואי כמה מרגש!
    הייתי רוצה לשמוע את סיפורך, אותך מספרת אותו אני מניחה שזה יהיה סוחף.
    רבקהלה

  3. ענת הגיב:

    דיתי מקסימה שלי. אני כל כך נרגשת ומתרגשת. קמתי ממנוחת צהריים של שישי וקראתי אותך. ואו! כמעט ואין לי מילים. איזה תיאורים מקסימים איזה מסע חשוב, כמה עברת! נפשית רגשית פיזית ובכלל. אין ספק שיש לך חיים מרתקים! ואיזה יפה שכתבת על שלולא היה הבית לא היה מאיפה לצאת למסעות. אני מאחלת לך שתמשיכי לצאת למסעות כ׳כ חשובים וחובקי עולם ושתמשיכי לחזור לביתך החם. שתמשיכי לקבל ולהנות ממה שאת עושה. אוהבת אותך עד בלי די. ענת

    • ditironen הגיב:

      ענתולי יקרה תודה על תגובה כל כך חמה ומעודדת ותודה על כל האיחולים – אני באמת מקווה להמשיך ולנסוע ולספר את הסיפור האישי, המשפחתי והלאומי שלי כל עוד אני יכולה (וכל עוד יזמינו אותי…). בעקבות התגובה שלך אני חושבת שאני צריכה להעלות לכאן גם את הדו"ח המסכם שהוצאתי גם לאוניברסיטה שהזמינה אותי וגם לקונסוליה הישראלית בבנגלור, שמימנה את הטיסה.
      מנשקת בהמון אהבה ותודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s