אור צפוני

הדבר הראשון שמכה בך כשאתה מגיע לכאן, זה האור.

20130530_143055

זהו אור מבורך, שבא בהיסוס. אור בלתי מאיים.

והירוק הרענן, העורג אל האור – מכמיר בהשתדלותו.

on the way from my room to the conference

האור הצפוני פורץ את גבולות הזמן. היום מתמהמה, מתקשה להיפרד והלילה משתהה, ממתין מאחורי הים בסבלנות. 

אני נמצאת בננטאלי, ממערב לטורקו ולהלסינקי, כמעט בקו הרוחב של אוסלו. אומרים כאן שבננטאלי יש יותר שעות שמש מאשר בכל מקום אחר בפינלנד. בימים בהם אני כאן, השמיים צלולים והשמש זורחת רוב הזמן, ופעם ביום, לשעה קלה, מגיחה מאי שם חשרת עבים מלווה ברעמים וממטירה בדיוק את הכמות הדרושה כדי למלא את הבארות, להרוות את צמאון העצים, השיחים והפרחים ולהפיס את דעתו של היקום. מיד אחר כך שבה השמש לזרוח רכה כחמאה שהושארה מחוץ למקרר.

מלכתחילה הרחקתי עצמי מהמלון העצום המנוכר והיוקרתי בו התקיים הכנס, ובחרתי במלון קטן, ישן, זול וצנוע ברובע העתיק של העיר, סמוך לחוף הים.

my hotel

הגעתי אחרי שלוש טיסות שנמשכו כשתיים עשרה שעות, והתקבלתי במאור פנים. הובלתי לצריף עץ קסום שנמצא בפאתי החצר הפנימית של המלון – הכי חלומי ויפה שיכולתי להעלות על דעתי.

אבל את צריף העץ המרווח והנפלא שקיבלתי עם הגיעי, בעל החלונות הציוריים

the window

הסאונה המפתחה

the sauna in my room

המקלחת הענקית סטייל הודו ופינת הישיבה הנחמדה

sitting area in my room

המרתי בחדר קטנטן וחסר אופי שפונה לחצר המרכזית של המלון. הראוטר שהיה אמור להעביר את האינטרנט לצריף המרוחק התקלקל ואילו כאן, סמוך לחצר המרכזית, הסיגנל חזק ויחסית יציב.

מיד לאחר שהתארגנתי, יצאתי לדרך לבדוק את מסלול ההליכה לכנס ואת האולם בו עתידה להתקיים ההרצאה שלי למחרת. רציתי להעלות כבר את החומר למחשב ולדעת שכל שעלי לעשות בבוקר זה רק להגיע בזמן למושב בו אני מציגה. כך או כך הגעתי לשעות הערב.

אור הערב כאן נמשך לתוך לילה מואר, נחווה האור כמתמוסס והוא נמוג באיטיות כמסרב לעזוב.

התבוננות בנוף כאן מסבירה את ההשראה ואת גווני האור בציורים הסקנדינביים והפלמיים. זהו אור חלמוני רך שכולו חמלה. הגעגוע נשפך ממנו וצובע את היקום ברוך כבד, כמעט של צער.

sun set @ 10 pm

את הצילום הזה צילמתי לקראת השעה עשר בלילה.

הנה צילום שצילמתי שעה וחצי יותר מאוחר:

20130531_223836

את ההרצאה העברתי בבוקרו של היום השני של הכנס – כלומר למחרת הגעתי, במסגרת סשן שעסק באמנויות.

at the lecture

בתום הסשן, נגשו אלי אנשים מהקהל שרצו לדעת עוד פרטים על המחקרים שלי ועל הפעילות של נא לגעת והתיישבתי לענות על שאלות. בהמשך הצטרפו אלי ג'יל וסיימון, שניהם בריטיים שהציגו אתי באותו סשן – ג'יל על מחול וסיימון על יצירותיו הויזואליות (http://www.simon-mckeown.com/) – ובלי לשים לב הצלחנו לפספס גם את הכניסה לסשן הבא וגם אחר כך את ארוחת הצהרים.

הצעתי לג'יל ולסיימון להצטרף אלי להליכה בת כמה הקילומטרים חזרה למלון שלי, אבל הפעם בשביל שעובר לאורך החוף עד לנמל, תוך הבטחה שבסוף הדרך יש מסעדה בה נשב לשתות בירה ולאכול צהרים – ושניהם נעתרו במהירות.

בצילום כאן רואים חלק מהמלון בו התקיים הכנס – האנייה היא חלק מהמלון המפואר, אבל חוף הים הוא ציבורי לגמרי.

20130531_132813

וזה השביל בו פסענו

20130531_133352

העצים, השיחים והפרחים לאורך השביל מתהדרים בירוק עז 

20130531_134710

והעשבים שעל שפת המים מצהיבים את גבעוליהם.

20130531_134427

הים פתוח ומזמין נערים ונערות, מבוגרים וילדים, נשים וטף – כולם מגיעים באופניים ומתקבצים במורדות המשתפלים לעבר המים.

another pic from the way

ואני מקצרת – למרות שאפשר להמשיך ולהביא עוד ועוד צילומים מדהימים מהדרך – וכבר מגיעה למסעדה שבנמל –

20130531_145547

והנה מבט לעבר הצד השני של המסעדה

at the restaurant

וטיפה לסביבה המקסימה בה נמצא הנמל

ice cream house

ולמזח ולכנסייה

20130531_153455

אבל עם הגיענו לנמל החלו רעמים להחריד את שלוות היקום, והגשם היומי נראה מתקרב אלינו. ניגשנו למלון שלי והתיישבנו תחת אחת השמשיות על קפה.

20130531_161447

כשהגשם פסק, חזרו ג'יל וסיימון ברגל למלון בו מתקיים הכנס ובערב הצטרפתי אליהם לסעודת סיום הכנס.

אחת עשרה בלילה, אחרי ארוחת פרידה חגיגית של סיום הכנס, חזרתי ברגל לחדרי, מרחק של כמה קילומטרים. הפעם לקחתי את דרך השביל העובר מהצד השני של היער – מימין יער, משמאל, מופרד על ידי שיחים ועצים, הכביש. אור נינוח של שקיעה שלווה לווה אותי בלכתי. זמני היה בידי, השמש לא ממהרת כאן לשקוע.

על פני חלפה צעירה באופניים, צמודה לאזניות. על כידון האופניים שלה תלויות שתי שקיות גדולות ואני מדמה אותה שבה לביתה עם קניות לאחר יום עבודה ארוך. כמאה מטרים לפניי, אחרי שחלפה על פניי, היא עוצרת פתאם את נסיעתה, יורדת מהאופניים, משעינה אותם על הרגלית ופוסעת ימינה לתוך היער. שניות אחר כך היא שבה לאופניים עם פחית בירה ריקה בידה. היא דוחפת את הפחית לתוך אחת השקיות וממשיכה בנסיעה.

בתוך העיר, לפני הסיבוב לרחוב בו נמצא המלון שלי, יש סניף של בורגרייה. מעבר לפנייה, עוד לפני שאני מגיעה לסיבוב, אני שומעת קול ניפוץ של בקבוק זכוכית. על הספסלים מחוץ לבורגרייה יושבים צעירים וצעירות צעקנים, גלוחי ראש ומקועקעים, מעשנים ויורקים על המדרכה במיומנות. אני חולפת על פניהם במהירות.

הייתי גמורה מעייפות ונרדמתי בהרף עין.

התעוררתי לקול הגשם, שסיים מוקדם בבוקר את מנת ההמטרה היומית שלו. אור רך נשפך במתינות בעד לחלונות הגדולים, בעד לעננים, משמח את הארץ ואת יושביה. בצהרים הגיעה לחדר מרייה, לידה ישבתי אמש בארוחת הפרידה של הכנס, וביחד יצאנו לסייר בעיר העתיקה.

20130601_165707

בהמשך הרחוב בו אני גרה נמצא הים. הליכה של שלוש דקות מפרידה ביני לבינו. ימינה לנמל מתפתל שביל עטור מפרצונים קטנים למעגן סירות ולרחצה – זה השביל שהלכתי בו אתמול, ושמאלה לנמל – העיר העתיקה. לאורך הדרך בתי עץ בעלי חלונות גדולים ומשקופיהם מעוצבים כל אחד בסגנון אחר.

20130601_163521

מרייה הולכת לצדי ומסבירה לי על שיטות בנייה, על הרגלי החיים ועל עצמה.

20130601_162723

מרייה גרה בהאמנלינה שנמצאת על אם הדרך בין טורקו, טמפרה והלסינקי. היא עוסקת בתרפיה באמנויות ומלמדת בחוג לעבודה סוציאלית באוניברסיטה שבעירה. בעלה וטרינר והיא מטופלת באם מבוגרת ובשלושת ילדיה שכבר עזבו את הבית. יש לה בית בכפר וחווה והיא מאד מעוניינת להגיע לישראל. נראה לי שלידידות הזו יהיה המשך.

20130601_163448טיילנו בעיר העתיקה – הבתים בתי עץ נמוכים, חלקם ממש עתיקים. השבילים בין הבתים צרים ואי אפשר למכוניות להכנס ביניהם והחצרות הפנימיות מרווחות ומזמינות.

20130601_162707

כל הדרכים בכפר מובילות בצד אחד אל הים ובצד השני אל היער. אתה הולך בשביל, בתים סמוכים, כמעט נשענים זה על זה מימין ומשמאל, ובסופו מתגלה מולך או היער או הים. גם כאן בצילום, ממש מעבר למכוניות נמצא הים –

20130601_163842

והנה הים עצמו –

20130601_164516

לאורך החוף בתי מידות, מפוארים למדי. בעודי הולכת הגיחה מולי מכונית עתיקה שחורה, גוררת מאחוריה ברעש רב שרוך ארוך על הכביש אליו קשורות פחיות שתיה ונעלי עקב נשיות.

20130601_164600

הנהג נראה רציני, חבוש צילינדר, והחתן והכלה יושבים במושב האחורי ומנופפים לעברי בהתלהבות. הם עושים סיבוב וחוזרים באותה דרך בשמחה עולצת רעשנית.

20130601_164455

אני חולפת על פני אזור המגורים ומגיעה במהרה לאזור המסעדות,

20130601_165033

בתי הקפה

20130601_165102

המזח ומעגן הסירות.

20130601_164735

היום יום חגיגי כאן, בו חוגגים את סיום הלימודים בבתי הספר התיכוניים. הבנות לבושות שמלות חגיגיות ולראשן זרים, הבנים בחליפות ובכובעים לבנים, ובבוקר הם נסעו בעיר חבורות חבורות במכוניות אמריקאיות ישנות דמויות אניה ובמכוניות פתוחות. עכשיו הם עם משפחותיהם וכל העיר לובשת חג. נשים מהודרות בתסרוקות ובשמלות ערב מדדות על עקבים, גברים בחולצות לבנות, חליפות ועניבות, וכולם נושאים זרי פרחים. בתי הקפה בעיר העתיקה ובאזור הנמל הומים משפחות ובכל מקום המולה רבתי. אני בג'ינס ובבגדי חול ממהרת חזרה לחדר.

בדרך אני מבחינה בבאר עתיקה, סמוך למלון שלי

20130601_165539

אני מתיישבת בחצר המלון,

20130601_171916

מזמינה לעצמי כוס יין ופשטידת ירקות,

20130601_171734

ונושמת אויר רווי שקט.

מחר בבוקר אורזת ושבה הביתה.

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מסעות בעקבות היצירה והמחקר, שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות, עם התגים , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

17 תגובות על אור צפוני

  1. sarka regev הגיב:

    איזה תיאור יפה. ממש הלכתי איתך לכל מקום. ובאמת כל כך שקט יפה ורגוע שם. נפלא.

  2. מרב פריזנט בצר הגיב:

    תודה דיתי!!

    מרתקת ומרגשת כתמיד

    מירב בצר

  3. ditironen הגיב:

    כיף לשמוע ממך, מירב, ולדעת שאת משתתפת אתי במסעי ביקום.

  4. גורן הגיב:

    כמה יפים דיתי העולמות שאת מסתובבת בהם

  5. אלישבע הגיב:

    דיתי, פשוט נפלא! צעדתי איתך במסלולך ממקום למקום. נשמתי את האויר הקריר וצללתי לתוך כל הירוק הזה. רגע של הפוגה בשרב הירושלמי המתיש. השפה הפינית ודאי מזכירה לך את ילדותך… אלישבע

    • ditironen הגיב:

      אלישבע יקרה, כמה אני שמחה לקרוא את דבריך! אכן, לא כתבתי על כך, אבל השפה נגנה על לבי וכמו כשפה את אותי. ולא רק השפה. מרייה (יש לומר מרז'ה, או משהו שקצת יותר דומה למורז'ו), זו שפגשתי, כאילו הייתה בת משפחתי, כלומר גם דמיון פיזי כלשהו היה בין שתינו.
      תודה על תגובתך!

  6. adlerdavid הגיב:

    לדיתי
    יפה תיארת את האור הצפוני. אחרים (גם אני בעוונותיי) מחפשים את הזוהר הצפוני הצבעוני (אפילו מספר פעמים) ולא מוצאים ואת מצאת את האור. יפה ופשוט כמו הבתים והנוף. (טוב שנקרו לך גם המקועקעים – עדות שגן עדן אמיתי היה רק לעת קצרה ולא ישוב). נ.ב.: צילום של התיכוניסטים בבגדיהם המפוארים, יכול היה להיות נחמד ומעניין.

    • ditironen הגיב:

      תודה דוד.
      יש שני עניינים שעמדתי עליהם באחד הפוסטים של הודו ושניהם קשורים לחופש.
      עניין אחד הוא העמידה בתווך, בין הדימוי למילה. כמה נפח ואחריות להשאיר לכל אחד מהם? לפעמים לא צריך יותר מדימוי, לפעמים לא צריך יותר מתיאור. במקרים רבים, הלשון יכולה לעשות מה שהדימוי לא יכול, וההפך. ולפעמים כשהם באים יחד הם מאפילים זה על זה ומחבלים בפוטנציאל התיאורי, כלומר במקרים רבים המילים משאירות מרחב גדול לדמיון שעלול להצטמצם אם יבוא לידם דימוי.
      ויש עוד עניין קטן, והוא ההתלבטות התמידית בין התיעוד לבין החוויה.
      בנסיעות בהן אני נוסעת לבד, התיעוד הוא בן לוויה נאמן, נפלא, מכבד וכו'. אבל הוא גם תובעני. במקרים רבים אני עומדת בתווך, בין החוויה האינטימית הטוטאלית לבין תובענותו של התיעוד לתמלל את הדברים, לנסח ולהמשיג אותם.
      החשוב מכל מה שאמרתי הוא החופש. לא להשתעבד לתיעוד. לתת לו להיות בן לוויה נפלא ולא מעיק.

      כל אלה הרהורים בעקבות שאלתך, ולגופו של עניין איני מרגישה נוח לצלם אנשים זרים בלי לקבל את רשותם, והילדים הללו היו כל כך עסוקים בעצמם… (ובכל זאת, אם תרצה לראות דימויים של הנושא, יש כמה אצל ד"ר דרור גרין ב"פיוט" כמדומני האחרון).
      שוב תודה על תגובתך, דוד.

  7. אחותך הגיב:

    אחותי שלי…. איזה יופי את כותבת.. ממש אתך בכול הטיולים

  8. עירית דורטל הגיב:

    דיתי יקרה .אני חולפת ליד ביתך בבקרים בהליכות הבוקר שלי ולא ממש יודעת מעבר לתחושה הטובה מה את עושה .שמחתי לקרוא את התיאור ועשית לי חשק להיות שם בקיץ .תודה על השיתוף המרתק על התמונות המעבירות את החויה של השקט והיופי ,מצפים לך כאן בשכונה .אני

  9. rikyc1 הגיב:

    פשוט ערגתי להיות שם, תחת האור הזה ומול הנופים האלו. יפה מאוד

    • ditironen הגיב:

      אמת, מבינה את ערגתך. המקום מחכה לך, את יודעת.

      • ditironen הגיב:

        ריקי יקרה,
        תודה על התגובה. הכל מחכה ושום דבר לא מחכה. הגינה, האהובים, העבודה ומטלות היומיום, הכביסה המלוכלכת בכל חדר, גם חבלי התלייה. את הערגה אני צריכה כמו שאני צריכה לאכול, או לשתות, את הגעגוע שיאפשר להכיל את היומיום.
        שתהא לך שנה מעולה, של יצירה ושל שמחה ❤

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s