נסיעה לפולין

לא חשבתי לנסוע לפולין.

ואז משוררת מצוינת מפולין, קריסטינה לנקובסקה, כתבה לי שתשמח להזמין אותי להופיע עם שיריי והפנתה אותי למשוררת ברכה רוזנפלד עם בקשה לתרגם כמה משיריי לפולנית. ברכה, שלמזלי אהבה את שיריי, הסכימה בתנאי שקריסטינה תעשה עליהם פרוף רידינג. מכאן הכדור התגלגל מהר.

אוקיי, אז נוסעים לפולין. סבבה.

נקבע מועד, נקבעו קריאות ומפגשים בתיאטרון http://www.teatrprzedmiescie.pl/aktualnosci/zobacz/64, בבית הכנסת, במקומות נוספים http://www.biznesistyl.pl/krystyna-lenkowska, ואני, שעסוקה בימים אלה מעל לראשי בבדיקת מבחנים ובהוראה, מניחה את הכל בצד ואומרת: אוקיי, נוסעים בלילה של ה- 24 לחודש, יש זמן, אין צורך לעסוק בכך עתה.

אבל הבטן הרגישה שלי ביקשה שניסן יצטרף לנסיעה. היו לה תירוצים רבים ואחד מהם היה עמום, מסוג של: מוטב שיהיה לצדי. הודעתי שנגיע יחד, וההודעה התקבלה בשמחה.

כשקיבלתי את הלו"ז הבנתי שאנחנו נוסעים מקרקוב לאושוויץ.

אני חייבת להודות: נסיעה לאושוויץ  מעולם לא הייתה בתכניות שלי. אני נושאת את שמה של סבתי ויש לי אתה שיחות ארוכות מאד. מזה שנים אני כותבת בשמה מכתבי פרידה מיקיריה, עונה בשמה לטענות שנשמעות מפי קרובים (מסוג של "למה היא לא עברה לכאן לפני המלחמה? היא הייתה מפונקת, החום והתרבות הלבנטינית הזו לא התאימו לה והיא שילמה על כך בחייה ובחיי כל משפחתה" ואף אחד מהם לא מבין את הסיטואציה המורכבת בה הייתה סבתי נתונה). בקיצור, כל חיי אני בשיח הזה, משחזרת רגעים של לפני ואחרי הרציף, מה אני צריכה לנסוע לשם.

אבל יש בי נטייה לקבל בפתיחות את אופיים המתגלגל של דברים (בעיקר כשהוא מפתיע ומנוגד למחשבה קודמת שלי) ולמרות הסתייגותי מהממסד השואתי, מכל ממסד, בכלל, ובוודאי מכל ממסד שואתי (לרבות יד ושם, רחמנא ליצלן), קיבלתי על עצמי את הדבר. אני אעמוד בזה, אמרתי לעצמי.

עכשיו קיבלתי מקריסטינה את הלו"ז של הנסיעה ומסתבר שאני מגיעה לאושוויץ בדיוק ביום בו הגיעה לרציף הכניסה למחנה, הרכבת ובה הטרנספורט של כל המשפחה שלי (26 ביוני 1944).

….

שוב מסתבר לי עד כמה אני לא יכולה לחמוק מהביוגרפיה האישית שלי. לא יכולה לחמוק מהמעמד שאני חווה שובושובושוב: נביחות הכלבים הקשורים, צעקות ומכות החיילים האלימים, המשיכות וההורדה מהקרון כשהרגליים לא יכולות לזוז אחרי מסע של ימים ארוכים בלי אוכל בלי לזוז בלי לשתות, מכת הסנוור מהאור בחוץ, הדחיפות, הפניקה, המכות, הניסיון להישאר עם הקרובים, הסידור בחמישיות, הדחיפות, המיון, הניסיון להישאר עם הקרובים, הצעקות, המכות, סבתא וסבא עם הילדים דוד ויהושע לימין, אמא לשמאל, הם להשמדה, היא לחיים שאינם חיים.

שישים ותשע שנים אחר כך אעמוד שם אני, מבוגרת בעשרים שנה מסבתי יהודית באותו יום.

אני מחפשת לאן נעלמה האדמה שעמדתי עליה, רואה את התהום נפערת לאט.

בכל זאת אסע, הדבר בנפשי.

מקווה לכתוב על המסע, אבל לא מבטיחה.

תודה למשוררת קריסטינה לנקובסקה, ששיריה היפים http://lenkowska.art.pl/english.html#yef

יופיה https://www.facebook.com/krystyna.lenkowska?fref=ts

וגם https://www.facebook.com/photo.php?fbid=408321539266220&set=t.1674287727&type=1&theater,

ורוחה מלווים אותי בדרכי לפולין,

תודה למשוררת ברכה רוזנפלד http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3838887,00.html,

למנהלת האמנותית של התיאטרון, הבמאית אנטה אדמסקה https://www.facebook.com/aneta.adamska.96?fref=ts

ולתיאטרון Przedmiescie Theatre http://www.teatrprzedmiescie.pl/aktualnosci

על הרעיון ועל שיתוף הפעולה ביניהם, בזכותו המסע יוצא לדרך.

מקווה למסע מוצלח.

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מסעות בעקבות היצירה והמחקר, ציפורקטן (פואמה), הוצאת אוניברסיטת בר אילן 2010, מהדורה דו לשונית (עברית ואנגלית) כולל הקדמה וראיון עם המשוררת, תיאטרון, עם התגים , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

5 תגובות על נסיעה לפולין

  1. sarkaregev הגיב:

    אהובה יקרה שלי
    ברור שתעמדי בזה. תתפרקי ותקומי מחדש. ואולי בעומדך שם תצליחי לחשוב על המשפחה המופלאה ששרדה וקמה למרות הכל ותתמלאי גאווה וכוח. תנסי.

  2. אי אפשר לאחל סתם כך "בהצלחה" כי איך כתבת בהקשר אחר? "מציאות מורכבת". ואף על פי כן

    • ditironen הגיב:

      נכון, דוד. והנה חברה הזכירה לי את הקשיים עמם התמודדתי לפני הנסיעה הראשונה שלי לבד לשלושה חודשים להודו, וכיצד התגלגלו הדברים לאן שהתגלגלו, ואני יודעת: גם אז חששתי, גם אז הייתי נחושה לנסוע. יהיה קשה, נכון, אבל עלי לעשות זאת.

  3. אורי הגיב:

    דיתי יקרה יקרה
    קראתי את מה שכתבת וזה היה מצמרר. ההדהוד של הזמנים אחד לתוך השני. כנראה זה נטוע בפנים. משהו שם יושב על רשת סבוכה של הקשרים שאנחנו לא מסוגלים ולא נצליח אף פעם להבין, ויש רגעים שמישהו נוגע ברשת הזאת, ולשניה זה נבזק לעינינו. מחכה לשמוע איך היה.
    אורי

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s