ציפורקטן בטקס יום שואה אלטרנטיבי של האקדמיה לאמנויות המופע ודברי הספד לפרופ' חנה יעוז

איני מרבה לכתוב או לפרסם פואמות, ובכלל הכתיבה שלי אינטואיטיבית, אני מעדיפה לכתוב בלי לחשוב על צורה אמנותית או על סגנון, מעדיפה לתת לדברים להיאמר ורק אחר כך, בהתבוננות רפלקטיבית, אני מבינה לפעמים משהו על המבנה המארגן, על הצורה או על הסגנון. אבל פואמה אחת שכתבתי, בשם ציפורקטן, התפרסמה והצליחה לפרוץ גבולות של יבשות, תרבויות, דתות, לאומים וקאסטות.

וכעת אני מתרגשת מאד לשתף:

ציפורקטן, פואמה שכתבתי בשנת 2010, תבוצע לצד יצירות מאת הרולד פינטר, פרימו לוי, אהרון אפלפלד, לאה גולדברג וענקים אחרים

ציפורקטן בטקס אלטרנטיבי ליום השואהאתם כמובן מאד מוזמנים להגיע לאירוע (אני אישית לא אהיה, נמצאת בטקס משפחתי אישי אלטרנטיבי לאלטרנטיבי).

יום אחד אולי אכתוב על תהליך כתיבתה של הפואמה – זהו סיפור בפני עצמו – תהליך שהתקיים במקביל לחזרות שעשינו, ליאורה וייז ואני, לקראת הופעתנו בפסטיבל מנופים.

אני רוצה לנצל כעת את העובדה שהיצירה זוכה לביצוע כה מכובד בערב יום השואה ולקשור עובדה זו עם צער גדול שפקד אותי השבוע. ומדובר במותה של אישה יקרה לי מאד, פרופ' חנה יעוז.

ראשונה שראתה את הפואמה ועודדה אותי לפרסם אותה הייתה פרופ' חנה יעוז. מיד אומר: חנה היקרה. חנה היקרה שנפטרה השבוע, ולה אני מקדישה פוסט זה. חנה פרסמה את הפואמה לראשונה בכתב העת "פסיפס". סמוך לפרסומה, קראה אותה מירב יודלביץ והביאה אותה לידיעתו של עמיחי שלו, שהיה אז העורך של YNET. עמיחי קרא את היצירה ופרסם מיד את הפואמה.

בערך באותו זמן קיבלתי הזמנה להופיע בפסטיבל שירה שהתקיים בהודו בנושא "זהות, הישרדות ופליטות". תחילה שלחתי שירים פוליטיים אך משנכתבה הפואמה שלחתי גם אותה, והתגובה שקיבלתי הייתה נלהבת. הפואמה תורגמה להינדי, ונקראה בפסטיבל בשלוש שפות: בעברית, באנגלית ובהינדית (ויש לזכור שמדובר בפואמה ארוכה, שקריאתה נמשכת כשתיים עשרה דקות). בסוף הקריאה, השתרך תור ארוך של אנשים שביקשו לדבר אתי. בין האנשים היו גם פרופ' מהאדב ופרופ' צ'אנדר, מאוניברסיטת מייסור, שהביעו את התרגשותם למשמע הפואמה ושאלו אם אואיל לפגוש את הסטודנטים שלהם. אותם ימים לא היה הדבר באפשרותי, ואולם סיכמנו שאם הדברים יסתדרו, אגיע לריזידנסי, ואז אפגוש את הסטודנטים.

כששבתי ארצה וסיפרתי לחנה את הדברים, היא הציעה לפרסם את הספר במהדורה דו לשונית. הצעתה נראתה לי. תרגמתי יחד עם טל בני את היצירה ושלחתי אותה לפרוף רידינג אצל העורכת שלי בניו יורק, וחנה הוציאה לאור את הספר ציפורקטן במסגרת הוצאה שהחזיקה באוניברסיטת בר אילן, במהדורה דו לשונית, עברית\אנגלית, והקדימה לו הקדמה והוסיפה לו ראיון עמי. להפתעתי הכל התארגן במהירות וזמן קצר אחרי ששבתי ארצה, מצאתי את עצמי חוזרת להודו, הפעם כדי לפגוש סטודנטים.

על המפגש של הסטודנטים ההודים עם היצירה, ודרכה עם סיפור השואה – כתבתי קצת בפוסטים שתיעדו חלק מהנסיעות שלי, ועוד אכתוב בהזדמנות אחרת. רק אציין כעת שהנושא כלל לא היה מוכר שם, ושבעקבות נסיעתי הראשונה החלו חמישה סטודנטים לכתוב עבודות דוקטורט בנושאים שונים שעוסקים בספרות השואה, וששנה לאחר מכן ערכתי כנס בנושא ספרות השואה באוניברסיטת מייסור אליו הזמנתי גם את סביון ליברכט ובהמשכו פורסמו קובץ מאמרים עוד ועוד. אבל כאמור, לא אכנס כעת להשפעות המדהימות שהיו למפגש של הסטודנטים עם היצירה.

אני רוצה להקדיש לחנה את הפוסט הזה. מפני שהיא הייתה זו שעמדה מאחורי פרסומה הראשון של הפואמה שמתורגמת היום כבר לשפות רבות. ומפני שמעבר להיותה עורכת מעולה ומרצה מצוינת, חנה הייתה חוקרת חשובה של שירת השואה ועסקה ביצירות של הדור הראשון ושל הדור השני (ולימים גם של הדור השלישי), ומפני שמעבר לכל מה שכתבתי עד כה, יש קשר אימננטי וסמלי בין מועד פטירתה לבין יום השואה ובין כל אלה לעובדה שהשבעה תתקיים בשבוע של יום השואה.

אני רוצה להקדיש לחנה את הפוסט הזה ולהוסיף לו את דברי ההספד שכתבתי. הדברים נכתבו כדי להיאמר במסגרת דברי ההספד בבית הלוויות, אבל בסופו של דבר לא נאמרו מפני שבחודש ניסן אין אומרים דברי הספד.

דברי הספד לחנה

חנה יקרה ואהובה. ההודעה בדבר לכתך מאתנו הכתה אותי בתדהמה. לא ענית להודעה שהשארתי ולמייל האחרון ששלחתי אליך בערב פסח, והדבר היה מוזר בעיניי. שלושה שבועות קודם לכן, בימים הספורים שהיו לי בין שתי נסיעותיי האחרונות, הרמתי אליך טלפון לדרוש בשלומך ודיבורך נשמע לי ענייני ודחוף. שיחות ה"מה שלומך" ו"תספרי מה את עושה בימים אלה", בהן הייתי מורגלת, התחלפו ב"יהיו לך 350 עותקים של ציפורקטן, השגתי לכך תקציב והדבר סודר". חשבתי שאת ממהרת, שאני מפריעה, לא העליתי על דעתי שאת ממהרת לסיים את חייך.

מאז שהכרנו, לפני כעשרים שנים, נקשרו דרכינו. האמנת בי, ביכולתי, בכישוריי, וליווית אותי בעניין ובעידוד בכל מקום אליו הלכתי. כמשוררת, העמדת בפניי במות רבות איכותיות: הבמה הייחודית והמעולה של כתב העת הנפלא פסיפס; הבמה האקדמית, באוניברסיטת בר אילן, שם לימדת את שיריי ואליה הזמנת אותי כל שנה; הבמה הפרסומית של ההוצאה לאור באמצעות מרכז סאל ון גלדר, שהיה מפעלך יוצא הדופן הגדול, הראיונות המצולמים והמוקלטים ועוד, וכל זאת במקביל לחיזוקים לעידוד ולליווי אוהד לאורך כל שנות עבודתי בעיריית תל אביב, ואחר כך במשרד התרבות, באוניברסיטה העברית והלאה.

חנה יקרה. את היית עבורי מקור של אמונה ביכולתי, כוח בלתי נלאה שעמד לצדי לאורך עשרים שנים, מקור השראה גם ליחסים עם הזולת, וגם לפעולה אקדמית.

דעי שאת משאירה מאחורייך משפחה נפלאה שהקמת שתחסר אותך אך תמשיך לפעול בערכייך וברוחך, אנשים רבים שבנית עמם קשרים, שתחסרי להם בחייהם אך הם ימשיכו וילכו בדרכייך, מפעלים רבים וחשובים שהקמת שישוועו לעשייתך אך ימשיכו להתקיים ברוח עשייתך. זוהי מניפה אדירה של נוכחות שנשארת כאן גם אחרי לכתך.

אני מקווה שיינעמו לך רגבי עפרך, שתנוחי בשלום על משכבך.

דיתי רונן

למעוניינים:

היצירה ציפורקטן במגפון:

https://ditironen.wordpress.com/2013/12/27/%D7%A6%D7%99%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%A7%D7%98%D7%9F-%D7%91%D7%9E%D7%92%D7%A4%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%99%D7%A8-%D7%90%D7%97%D7%93/

היצירה ציפורקטן ב Ynet:

http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3859544,00.html

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה ציפורקטן (פואמה), הוצאת אוניברסיטת בר אילן 2010, מהדורה דו לשונית (עברית ואנגלית) כולל הקדמה וראיון עם המשוררת, שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות, שירים חדשים ואחרים. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

4 תגובות על ציפורקטן בטקס יום שואה אלטרנטיבי של האקדמיה לאמנויות המופע ודברי הספד לפרופ' חנה יעוז

  1. קרן ציון הגיב:

    דיתי יקרה, התרגשתי מאוד לקרוא את מילותייך הכנות, אני שולחת חום ואהבה ומקווה
    שאת בטוב בימים אלו. הפואמה מלווה אותי באופן אישי ובמיוחד לנוכח יום השואה
    מהווה משענת ונחמה. שמרי על עצמך, את יקרה, בהערכה רבה, קרן

  2. iriseliyacohen הגיב:

    מרגש כל כך. עכשיו אקרא

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s