ביקור חוזר – שירים שכתבתי באושוויץ בירקנאו ב"יקום תרבות"

על הביקור באושוויץ בירקנאו כתבתי בפוסט בו תיעדתי את הנסיעה לפולין –

https://ditironen.wordpress.com/2013/06/22/%D7%A0%D7%A1%D7%99%D7%A2%D7%94-%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%9F-2/

מעולם לא העליתי על דעתי להגיע לפולין, על אחת כמה וכמה למסעות לאתרי העלייה-לרגל התיירותיים שבמחנות ההשמדה. בבית ידעו שאני מתנגדת לנסיעות אלה, שאיני מוצאת בהן טעם, שאני חושבת שהן אינן ראויות. אף אחד מחמשת ילדיי לא חשב אפילו להציע לנסוע לפולין. מי שרוצה, שייסע. אנחנו לא צריכים. זה אצלנו בדם, זה מורש בגנים שלנו, אנחנו חיים את הידיעה ואת הזיכרון ואת החוויה ואין שום דבר שנסיעה לפולין תוסיף לנו. ההבנה היא פנימית, היא אינהרנטית, והזיכרון אינו דורש את המסע. ואיני מוסיפה כאן וכותבת על הסיבות להתנגדותי העקרונית לעלייה זו לרגל, על כך אכתוב אולי בהמשך, אלא רק מציינת שהדבר מרוחק ממני מרחק בחילה.

כשהוזמנתי לנסוע לפולין ולהופיע שם עם שיריי, חככתי זאת בדעתי. ולמה? הן לא היה מדובר בהשתטחות על קבריי קדושים, אלא בדברי שירה, ואת קריסטינה לנקובסקה חברתי המשוררת המוכשרת אני מוקירה ואוהבת, וגם את וואלדק בעלה, ואיזו סיבה יש לי להתנגד לנסיעה לפולין, הרי זו כנסיעה לבלגיה, או כנסיעה לאוקראינה, מה לי ולפולין, אפילו אין לי קשר של מוצא עמה, וכלל לא עלה על דעתי שמתוכנן לי ביקור באושוויץ ובבירקנאו.

כשהתכנית כבר הייתה בידי והתברר לי שמתוכנן לי ביקור כזה, התחלחלתי. תחילה ניסיתי להתחמק, אבל קריסטינה כתבה לי שוואלדק לא היה שם עדיין והוא רוצה מאד וחשוב לו לנסוע אתי כבת של ניצולת שואה ואני מתוך אי נעימות קיבלתי זאת על עצמי, אך אודה על האמת: קיבלתי זאת על עצמי בבחילה עמוקה. ולא מחמת ההתרגשות, אלא מחמת העובדה שאני עומדת להיות חלק מתופעה שאני כל כך מתנגדת לה. אבל אמרתי לעצמי שאם הדברים הגיעו לכדי כך, אוכל לזה. אמרתי לעצמי שאבלע את זה. שאעלים עין. שהרי ממילא אין זה משנה. כך או כך ויהא אם כך כך.

הבחילה הקשה הייתה כאין וכאפס לעומת התחושה הקשה שפקדה אותי כשהסתבר לי שאני מגיעה לאושוויץ בירקנאו בדיוק ביום בו אמי וכל משפחתה הגיעו לשם ברכבת ישירות מביתם. אבל לא ביטלתי את הביקור. הוא מיותר, אמרתי לעצמי, אבל אני חזקה ואעמוד בו.

כל מה שהיה קשור לנסיעה זו, היה בזוי בעיניי. ה"הכל כלול", הנהג החביב, המוזיקה ברדיו שניגן ברכב לאורך כל הדרך, השלטים, הנוף, האנשים, הכל. הכל. הכל. בכניסה הקאתי.

אבל המדריך היה איש צעיר, נעים, ונראה היה שאכפת לו. ואני לא יודעת איך זה קרה, אבל בערך שלושה מטרים מהכניסה, מיד אחרי שחציתי את השער הידוע לשמצה, התרחקתי מכולם, מצאתי את עצמי פוסעת לצדו של הבחור הצעיר ושמעתי את עצמי שואלת אותו אם הוא יודע איפה המשפחה שלי. הוא לא התרגש. שאל תפוצה. שאל עיר מוצא. שאל תאריך הגעה. אמרתי היום לפני שישים ותשע שנים. אמר אוקיי וענה, תוך כדי הליכה, שייקח אותי בדיוק למקום בו הם ירדו מהקרונות, בדיוק לתא הגז בו הם הושמדו, בדיוק לקרמטוריום שם נשרפו גופותיהם, וכשאמרתי לו שאמי נבחרה בסלקציה לעבודה, הבטיח שיראה לי בדיוק היכן עמד הצריף בו אמי שרדה שלושה חודשים, בדיוק. התמונה הרי הייתה ברורה לי, לא הייתי צריכה לה, אבל היה משהו מרתק ברצון הטוב שלו, בניסיון שלו לייצר עבורי חוויה משפחתית. זרמתי אתו. עברתי את הסיור התיירותי כמו ילדה טובה. אחר כך הסתבר שהוא נכד של ניצול אושוויץ.

בכל המהלך הזה רשמתי פה ושם דברים. פה ושם, כל מני. קצת לפני, קצת אחרי, קצת תוך כדי. לא שיר, לא שירים, כלום. רק כל מני מילים. ואפילו כתבתי שורות של הגחכה ושל הלקאה עצמית, שמתחילות במילים כמו:

תסעי לאושוויץ

תעמדי על הרציף

כאילו לא עמדת עליו מעולם

תביטי בנוף הירוק השקט

זה היופי אליו את מתגעגעת.

– ומסתיימות במילים כמו:

תסעי לאושוויץ

אולי יצאו לך מזה שירים.

ואת כל המילים האלה שמרתי. ולא, לא חזרתי אליהם. ולא יצאו לי מזה שירים. ההתנגדות הייתה כל כך חזקה, שבמשך כל השנה הזו לא חזרתי לקובץ הזה, לא חזרתי לחוויה הזו. גם עכשיו כשאני נזכרת בכך, חוזרת לי הבחילה.

אבל כשענבל אשל כהנסקי שאלה אם יש לי שיר קצר לשואה, כעסתי על עצמי. כעסתי על עצמי מאד. איך אני עוזבת, איך אני חסרת אחריות, איך אני נוטשת, איך אני מרשה לעצמי לא לכתוב משהו רק מפני שקשה לי, רק בגלל הבחילה. והלכתי וחיפשתי את הדף וכתבתי חמישה שירים, שכולם קשורים לביקור החוזר. ביקור חוזר כי כבר הייתי שם, הייתי שם כשהם ירדו מהקרון, הייתי שם כשאנשים גסי רוח במדים ובכידונים דחפו אותם למטה, מפילים את סבא, מושכים בזרועות סבתא, הכלבים נובחים והשוט מאיים ומיד להסתדר בשלשות או בחמישיות, הייתי שם בהליכה לסלקציה, ידעתי את המסלול לאורך הרציף, הייתי שם כשדוד ויהושע נתלשו מידיה של בז'י, כשסבא הלך לימין, יחד עם הילדים, אוחז אותם בידיו, הייתי שם ומשהו ממני גם נשאר שם. ועכשיו, בנסיעה הזו, הייתי שם שוב.

אז אחרי כל ההקדמה הזו, אתם מוזמנים לקרוא בשירים שהתפרסמו היום ב"יקום תרבות":

http://www.yekum.org/2014/04/%D7%91%D7%99%D7%A7%D7%95%D7%A8-%D7%97%D7%95%D7%96%D7%A8%D7%93%D7%99%D7%AA%D7%99-%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%9F-%D7%9E%D7%97%D7%96%D7%95%D7%A8-%D7%A9%D7%99%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A8%D7%92%D7%9C/

ועל השאלה הגדולה "למה אם בכלל לזכור ולא לשכוח" אכתוב פעם אחרת. דעותיי בנושא כל כך ברורות. אולי אכתוב על כך לקראת יום השואה הבא.

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות, שירים חדשים, שירים חדשים ואחרים, עם התגים , , , , , , , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s