הרהור על נסיבות הקמת המרכז לקידום אמנויות

היציאה מהסיבוב האחרון של שער הגיא בואכה שפלת החוף היא נקודת הארה עבורי. אני יכולה למנות את התובנות וההחלטות שצירי לידתן החלו בדיוק בנקודה זו בדרך. מיד אחרי שחולפים על פני תחנת הדלק, נפתח נוף השדות מימין ולאט מצטרף אליו גם הנוף משמאל. היום יש שם גבעות מלאכותיות שמגרסות אבן ערמו מחצץ הסלעים שנחצבו במנהרות הרכבת המובילה לירושלים, אבל אז נפתחו שם שדות הארץ. ההרים, עם קדושתם וממלכתיותם, נותרים מאחוריך, ומישור החוף מזמין אותך לשוט במרחביו נטול גבולות ומגבלות עד בואך הימה.

קיץ 2006 היה בעיצומו, קשה ויבש וחסר רחמים. מלחמת לבנון השנייה הלכה והסתבכה. השעה הייתה שעת ערב. השמש עמדה מולי, בפאתי הרקיע, נשמטת חסרת אונים לתהום הלילה. האטם בגרון עלה וכיווץ את קנה הנשימה. ביציאה ממחלף שער הגיא, כיביתי את הרדיו. אותו יום, כמו כל הימים שקדמו לו, היה עמוס מטלות, משימות, טלפונים, ישיבות, ועדות, מכתבים ופגישות. אחר הצהרים קיימתי במשרדי ישיבה מעוררת מחשבה עם מספר אנשי ציבור, חלקם יוצרים ואמנים וחלקם אנשי אקדמיה. התקדמתי היטב בטיפולי בכל הנושאים שעמדו על סדר היום ואף על פי כן לא נחה דעתי. אי נחת טרדה את רוחי.

בשדה הגדול שנגלה מצד ימין, התקדמה לאטה מחרשה ענקית, הופכת רגבי אדמה יבשים, גדולים, מגובשים, עוברת בריכוז ומדייקת בתלמים העמוקים. האדמה הקשה הלכה ונפתחה לחריש. כאב עקירת הגושים ממקום רבצם הדחוס עמוק פנימה, מעבר לידוע, לא עצר בעדה, כמי שקיבלה על עצמה את מחיר ההתחדשות. הנה היא משוחררת מעברה, מגלה לעולם את פניה הפנימיות, החבויות. שורשים שגידלה נעקרו, וכולה מכינה עצמה לשורשים חדשים ככלה הנגלית לבעלה. כך התמסרה, למרות חשש החשיפה: מה שהיה חשוך, יהיה מואר. הפנימי יהיה לחיצוני ומה שהיה גלוי, ימצא לעצמו ייעוד חדש.

קינאתי באדמה. התירס שגבה בה עד מחצית הקיץ, נקצר, וכבר באים בתוכה והופכים בה ועתה תתחדש עונתה. קינאתי באדמה, בהתמסרותה המלאה, הנפערת בשמחה לעבר פילוח המחרשה. חשתי געגוע עז לחריש עמוק, להתחדשות, לתזוזה, למעבר לעונתי הבאה. מתי תינעץ מחרשה ברגביי ותהפוך בימיי? מתי אחליף אני את עונתי? ואולי שתילים שצימחתי כבר הבשילו וגם הם יבשים וראויים לקציר? ומי יעקור אותם ואיך ייטמן בי הזרע הבא אם לא אהפוך בעצמי ברגביי? אם לא אעשה דבר, לעולם לא תבוא בי המחרשה וסופי להירקב עם יבולי.

הרגע הזה נמשך נצח. וכך, בעודי חולפת על פני השדה, גמלה בי החלטה. טרם יצא השדה מטווח ראייתי וכבר מצאתי עצמי מדברת עם מיכה ינון, מבקשת ממנו להגיע אלי הביתה בדחיפות "עוד הערב". "אני בקונצרט הערב", הוא אמר. "אז בוא אחרי הקונצרט, זה חשוב מאד", אמרתי.

ישבנו בחצר. השעה הייתה בסביבות אחת עשרה בלילה. אסתי דינור, שהייתה אז מנהלת מועצת הפיס, עמדה לעזוב לאחר שיחה בנושא הופעותיהן של ההצגות הזוכות בפרס להצגות ילדים. "מה קרה?" שאל מיכה מיד לאחר שאסתי עזבה. "אני עוזבת", אמרתי לו. הוא הביט בי בתדהמה. אהבתי את העבודה, הוא ידע זאת, ועשיתי אותה היטב. השקעתי בה את כל מרצי ושכלי. את מיטב שעותיי עשיתי במשרד התרבות, יוזמת, נלחמת בביורוקרטיה, לא מוותרת, לומדת כל נושא וכל תחום חדש לעומקו, מוצאת פתרונות ולא מוותרת. עבודתי זכתה להערכה רבה, גם זאת ידע. מיכה היה מופתע.

כעשר שנים קודם לכן, הרחק במטולה, באירוע הפתיחה של פסטיבל המשוררים, קראתי שירים שלימים עתידים היו להתפרסם בספרי "עם הבטנה בחוץ" (גוונים, 1999). בקבלת הפנים שהתקיימה אחרי האירוע, נגש אלי מיכה – עדיין לא ידעתי מי הוא – הציג את עצמו והביע את התרגשותו מהשירים שקראתי. עמדנו ודיברנו, השיחה קלחה והאדם נראה בעיניי איש נעים הליכות ויודע ספר.

דרכינו הצטלבו בתקופת עבודתי באגף לאמנויות בעיריית תל אביב עם ד"ר שוש אביגל. הייתי אחראית על תחומי התיאטרון והספרות ומדי פעם החלפנו מילים ומחשבות, תמיד בנעם, תמיד בעניין. במסיבת הפרידה שנערכה לעובדי האגף, עם סגירתו על ידי רון חולדאי, ניגש אלי מיכה ושאל אם יש לי תכניות להמשך דרכי. לא היו לי תכניות, סגירת האגף באה עלי בהפתעה גמורה. הוא שאל אם אסכים לעבור לעבוד עמו במשרד התרבות. שרה ליסובסקי, מי שניהלה את המחלקה לתיאטרון, הייתה שלוש שנים לפני פרישה ובמשרד לא היה מי שינהל את המחלקה לספרות ואני הסכמתי מיד. להיות אחראית על תחומי הספרות והתיאטרון במשרד התרבות נראה לי תפקיד מאתגר. כן, אמרתי. כן. ובאתי. שבע שנים אחר כך, נוכח השדה ההולך ונחרש בשעת ערב בואכה שפלת החוף, גמלה בי באחת ההחלטה לעזוב.

הוא נראה מוטרד. אהבנו לעבוד יחד, לפעמים בשעות בלתי סבירות לחלוטין. סמכתי עליו בכל דבר ועניין, בטחתי בו, נועצתי עמו ולמדתי ממנו רבות. כל יציאה לדרך לממש חלום או חזון, לוותה בידיעה שיש לי פרטנר טוב לעבוד אתו. הוא גיבה אותי במלחמותיי בחומות הביורוקרטיה, גם כשהפתרונות שמצאתי היו יצירתיים למדי. מיכה מצדו הטיל עליי משימות, גם מורכבות, וסמך עליי לחלוטין. הרבה פרויקטים הרמנו יחד ותמיד ברוח טובה.

"מה קרה?" שאל. "דבר לא קרה. אתה יודע שאני אוהבת את העבודה, אבל אני מרגישה שכבר עשיתי אותה. עכשיו עליי ללכת הלאה", עניתי. "עשיתי כל מה שיכולתי לעשות במגבלות המסגרת. כעת אין לי עניין להמשיך ולהחזיק בתפקיד". "ואנה פנייך?" שאל. "איני יודעת. אין לי שום תכנית. כל שאני יודעת הוא שעליי להודיע לך כעת שאני עוזבת. עוד השבוע אודיע זאת במכתב בחתימתי, ובסוף דצמבר אעזוב."

מיכה התקשה להאמין שאין לי תכניות עתידיות. הוא משך בכתפיו, סבור שאיני מגלה לו את התפקיד הבא שלקחתי על עצמי. נפרדנו בידידות רבה, על פניו עדיין הייתה תמיהה.

האמת הייתה, שלא רק שלא היו לי שום תכניות לעתיד, גם לא רציתי שתהיינה לי תכניות כלשהן.

רציתי ללמוד להכיר את כיווניי הפנימיים, את קולותיי החבויים, את אותם רגבי אדמה שבי, שכבר כמה שנים לא נחרשו. ביקשתי לצוף נטולת משימות, נעדרת מחשבה ורצון, חסרת משקל וברפיון מוחלט, במים צלולים שאין בהם שום זרם, שום הכתבה, משוחררת מכל חיבור, קשובה לעצמי, לזהות את כיווני הזרם הפנימי שבי, להכיר את קולם, את צבעם, את מאווייהם, לראות כיצד ולאן יטה גופי מאליו. אולי, מתישהו, אחרי שאדע מה טיבם של כיוונים, צבעים וקולות אלה, אאפשר גם לגוף וגם לרוח ללכת אחריהם. אבל קודם עליי ללמוד לזהותם. רציתי לנסות להיסחף בזרם חיי שלי, משהו שלא התנסיתי בו מעולם קודם לכן.

עד לנקודה זו בחיי, היו חיי צמיחה מואצת, אינטנסיבית ובלתי פוסקת, שמשמעותה צבר בלתי פוסק של התחייבויות – נפלאות, עלי להודות – בניית זוגיות, הקמת בית, ליווי הילדים בגדילתם, לימודים, כל הזמן לימודים ועבודה, כל הזמן עבודה. הייתי כבר תלמידה, ציירת, רועת צאן, תופרת, מורה, חוקרת, פקידה ומשוררת, רעיה ואם; עתה גדלו הילדים, הבית הוקם, הדוקטורט הושלם, העבודה שיכולתי לעשות במסגרת בה הייתי – נעשתה, והשירה הפכה חלק בלתי נפרד מחיי. תהיתי לאן כל זה לקח אותי: כל הניסיון, הכישורים שנרכשו, הידע, החברויות שנרקמו, הקשרים שהתחברו בשדות השונים בהם פעלתי. עתה היה לי צורך לא לעשות דבר, רק להקשיב לעצמי, למי שהפכתי להיות בשנים שחלפו, להבין לאן פניי האמתיים.

וכך היה.

הוואקום המבורך שפרץ לחיי התקבל בברכה. באחת חדל הטלפון מלצלצל, האימיילים פסקו, גם ההזמנות להצגות ולקונצרטים. השקט שב לנחלתי. התפניתי למשפחה, לכתיבה, להופעות עם שיריי, להרהור. כשבוע לאחר מכן, שלחתי מכתבים לכל האוניברסיטאות בהן התקיימו תכניות לימודים לתואר שני בתחום המגזר השלישי או בתחום ניהול מוסדות שלא למטרות רווח: בכולן היו קורסים שעסקו במוסדות רווחה ובמוסדות חינוך, אבל קורס במוסדות תרבות ואמנות לא היה באף אחת מהן.

עניין זה שיקף, ועדיין משקף, את מעמדו חסר החשיבות של תחום התרבות והאמנות בשלטון המרכזי (למשל העובדה שתיק התרבות הוא תיק ברירת מחדל לשר בלי תיק) ובשלטון המקומי (למשל רוב הרשויות פועלות ללא חזון, ללא אסטרטגיה וללא תכנית אב לתרבות ועוסקות בבידור ולא באמנויות וכתוצאה מכך תפקיד מנהל מחלקת תרבות, שנחשב יוקרתי, שמור למקורבים). גם באקדמיה חל פיחות במעמד התחום כמו גם בציבור בכלל ובמוסדות החינוך בפרט.

וזאת לדעת: מוסדות התרבות והאמנות מהווים כעשרים אחוזים מהמגזר השלישי, ואף על פי כן הם אינם מוזמנים לשולחנות העגולים שהממשלה מקיימת ולפיכך הם גם אינם מעורבים בהסכמים הממשלתיים הנוגעים למגזר השלישי. גם בתכניות לימודים לתואר שני בניהול מוסדות שלא למטרות רווח וגם בתכניות לימודים לתואר שני במדיניות, לא מצאתי קורס שעוסק במדיניות תרבות ואמנויות.

התגובות למכתביי לא איחרו לבוא ובלי לכוון לכך, מצאתי עצמי עוסקת בהוראה. תחילה בבית ברל, אחר כך במרכז ללימודים אקדמיים ולבסוף באוניברסיטה העברית. הוראת מדיניות תרבות וניהול אמנויות לתלמידי התואר השני בתכנית לניהול מוסדות שלא למטרות רווח באוניברסיטה העברית, היא חוויה מעוררת השראה. בלי לחפש, ידעתי: עליי להנחיל את אמונתי בחשיבותן של האמנויות ליצירת חברה בריאה, פתוחה וליברלית, לקדם את מעמדן, להעלות את מודעות הציבור ואת המודעות של מקבלי ההחלטות לחשיבותן ולזמן לעוסקים בתחום ידע וכלים להתמקצעות. עליי להקים פלטפורמה שתאפשר כל זאת באמצעות יזמות, שיתופי פעולה ומחקר מבוסס נתונים ומידע.

ד"ר הדסה שני היא הראשונה אליה פניתי. מצאתי אצלה הבנה אמתית לצורך בפעולה ושותפה מלאה ונלהבת לחזון ולדרך. הדסה נרתמה למסע והביאה עמה, לבד מניסיונה העשיר בתחום, רעיונות מקוריים ואופקים חדשים ורעננים. שנייה פניתי אל צילה חיון, אצלה מצאתי קריאה זהה של מפת הצרכים בתחום, ורצון עז לעשייה. צילה הצטרפה למיזם והביאה עמה, לבד מניסיונה המגוון בתחום, חשיבה יצירתית ומשאבים ארגוניים. שלושתנו בעלות ידע רב וניסיון מגוון בתחום ניהול תרבות ואמנויות, כל אחת בתחום קצת שונה או בזווית עשייה קצת שונה. שלושתנו דעתניות ובעלות יכולות ניהוליות, העזה ומעוף. אנחנו מביאות למיזם החדש את הניסיון שצברנו, אבל לפני הכל, אנחנו מביאות אל המיזם את רוחנו, את חזוננו, את כישורינו ואת אישיותנו. התוצאה היא הקמת המרכז לקידום אמנויות.

שמונה שנים חלפו מאז עזבתי את תפקידי במשרד התרבות. בתקופה זו, עשיתי בעיקר לביתי: פרסמתי שני ספרי שירה נוספים על השניים הקודמים, נסעתי, ועבדתי. תמיד עבדתי, ואני עדיין עובדת לפרנסתי. לצד כל אלה, כיהנתי ואני עדיין מכהנת כחברת הנהלה בנא לגעת, בבית ש"י עגנון ובמוסדות אחרים, אני פעילה במאבק המשוררים ובמאבק להגדלת תקציב התמיכה בתרבות ובאמנויות, ואני חברה במדור לבתי ספר שבמשרד התרבות. נראה שמעולם לא פסקתי לעסוק בענייני ציבור. ואף על פי כן, שמונה שנים לאחר שעזבתי את המערכת, אני שבה ומוצאת את עצמי מגויסת לענייני ציבור, הפעם מחוץ למערכת, עצמאית, עם שותפות חדשות ועם אתגרים רבים.

אני מתרגשת, ומקווה לטוב. תחזיקו אצבעות. העבודה מרובה.

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה המרכז לקידום אמנויות, מדיניות תרבות Cultural Policy, מדיניות תרבות וניהול אמנויות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על הרהור על נסיבות הקמת המרכז לקידום אמנויות

  1. דיתי יקירתי, רק לפני שנים סופרות הכרנו וכבר מצאתי עצמי נשבת בקסמייך, היצירתיות והחן שלך בכל מעשייך.. אשמח להתקדם ולשתף פעולה גם במפעלך החדש והמבטיח!! אוחזת לך אצבעות, גם בכפות הרגליים. 🙂 🙂

  2. ditironen הגיב:

    תודה, ענבל יקרה, על המילים החמות והמפרגנות. מצרך נדיר במקומותינו…
    דעי שגם אני עוקבת בהשתאות ובהערכה רבה אחר פועלך בתחומי העשייה השונים! נשמח לכל שיתוף פעולה בבוא העת… בינתיים אנחנו רק בתחילת הבנייה של המיזם והכל עוד בחיתוליו ודורש התארגנות ראשונית.
    מאחלת שנה טובה, של בריאות טובה, של ימים טובים, של יצירה ושמחה !

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s