יש ימים כאלה

ולמה אני נכנסת לכתוב כאן אחרי תקופה ארוכה כלכך שלא נכנסתי לכאן, והתגעגעתי, באמת התגעגעתי, וכל הזמן הזה הייתי חסרה את עצמי ואת המפגש עם עצמי ואת המפגש עם הכתיבה, אחרי שנסעתי וחזרתי מאיטליה, שם נפגשתי שוב עם המשורר האיטלקי ג'וזפה נאפוליטנו (תמיד אזכור איך ראיתי אותו לראשונה, בפסטיבל שירה במקדוניה, זה היה הפסטיבל הבינלאומי הראשון אליו הוזמנתי, הייתי מרוגשת, סקרנית וקצת חוששת, והוא ישב שם באיזו פינה חשוכה, באחת ממבואות המלון, גוו כפוף ופניו הוגות. הוא כתב. דמותו רזה, סגפנית, שיערו לבן מקורזל, פניו מוארים. את כל אלה ראיתי כשחלפתי על פני הכניסה, וחשבתי שהוא ודאי אחד המשוררים שהגיעו לפסטיבל, אבל אז עוד לא העזתי לגשת. אחר כך באו ימים אחרים, ונפגשנו שוב במקומות שונים בעולם), ואחרי שנסעתי וחזרתי מפריז, ולפני שאני נוסעת הלילה לפראג, ואחר כך לגרמניה, כמעט לחודש, ואחר כך לגאורגיה, לשבועיים, ואחר כך לפולין, ואני עוצרת כאן כי אי אפשר להאמין כמה אפשר להכניס בתקופה כל כך קצרה וכבר איני יודעת מתי שוב אכנס לכאן ואפגוש את עצמי ואת הכתיבה. אז למה אני שוב נכנסת לכאן דווקא היום, כשמכל עבר נלחצת עליי המציאות?

כי קרה שאתמול קיבלתי הודעה בזו הלשון:

דיתי יקרה, מה שלומך? ביום א' הקרוב, אני מקיימת מפגש כתיבה בביתי ששמו 'הייתי חלק מהנוף'. אני תמיד מקריאה שיר בפתיחה של כל סדנה והרצאה שלי, ובחרתי מתוך ספר השירים הנהדר שלך 'שיבת הבית ונדודיו', שהוא קצת תנ"ך שלי, את השיר בעמוד 100, מתוך המחזור 'ביקור חוזר'. רציתי לשאול אותך, האם השיר עלה עם ניקוד וכל סימני ההפרדה בין המשפטים לאינטרנט? יש מקום שאפשר למצוא אותו? רציתי לחלק למשתתפות. אם לא, אעתיק ואחלק. אם יש כזה בנמצא אשמח אם תפני אותי או אם תוכלי לשלוח לי למייל. המון תודה ויום נעים, יעל

עכשיו צריך להגיד כמה דברים דחוף:

אחד – יעל זו יעלינקה שזו בעצם יעלי, או יעל, כרמי, כלומר יעל כרמי, בעלת הבית של הבלוג המשובח הרגיש המרגיש הנשי המפתה היפה המעניין הזה –

http://saloona.co.il/yaelinka/?p=1797

והנה עוד לינק חשוב לאותו עניין:

http://saloona.co.il/yaelinka/?p=1635

ומה שלא פחות חשוב, היא מקיימת סדנאות לכתיבת בלוגים אישיים, נשיים, בשם "בלוג משלך", וכבר שלחתי אליה את אחותי ואת חברתי ואת כל מי שאני יודעת שידה קלה בכתיבה ושכלה מצוי בגופה וכל שחסר הוא רק שתפתח בלוג ותעלה את הגיגיה המרתקים ותשתפם עם העולם. והנה הדף של הסדנאות של יעל כרמי בפייסבוק:

https://www.facebook.com/%D7%99%D7%A2%D7%9C-%D7%9B%D7%A8%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92-%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%9A-477613929084711/

ויעל גם מקיימת מפגשים בבתים, הנה עוד לינק חשוב לאותו עניין:

http://yaelikarmi.wixsite.com/blogforyou

בקיצור אני עוקבת אחריה. ויש סיבה. יש בכתיבתה משהו רענן, תמיד משהו אופטימי, גם אם לא תמיד המציאות היא משהו. פעם כתבתי לה שהיא הסיינפלד של הנשים. וכן, יש בתיאור המציאות אצלה סוג של הומור שמפריך עמדות ודעות קדומות, הסתכלות אותנטית נקייה שחושפת רבדים שהיומיום אינו מקנה להם מעמד. והאופן שבו היא מממשת את חלומה, והאופן שבו היא מגשימה את עצמה, את כישוריה, את אהבותיה, פשוט ראוי להתבוננות וללמידה.

אז כן, יש סיבה מעולה מדוע לעקוב אחריה.

ובאשר לשיר, מדובר כאמור בשיר שבעמוד 100, בספר "שיבת הבית ונדודיו", שראה אור בקיבוץ המאוחד שנה שעברה. השיר בנוי על זיכרון מדומה, יותר נכון על צילום. את הצילום מצאתי באחת הקופסאות הללו, שבהן מונחים צילומים ישנים שאינך יודעת אם מישהו אי פעם יציץ בהן. יעלי (שלי, זו הפעם יעלינקה שלי, הבת המעצבת המוכשרת שלי, יעל קשלס) גילתה את הצילום, הגדילה ועיבדה אותו בכשרון, הוסיפה עליו, מסגרה אותו ונתנה לי אותו מתנה לאחד מימי ההולדת שלי. כעת תלוי הוא אצלי בבית ואני מביטה בו מדי יום. סבא ושלי וסבתא שלי, שלא ידעו עברית ומעולם לא התאקלמו בארץ, הגיעו לכאן בחוסר כל אחרי המלחמה. לימים נסעתי עם אבי ז"ל לבודפשט, והוא הראה לי את מקום לימודיו ואת מקום מגוריו ואת מקום העסק של המשפחה ואת מקום התפילה של המשפחה ואת מקום המחבוא, והבנתי שהמשפחה הייתה במעמד בינוני גבוה לפני המלחמה. אבל כשהם הגיעו ארצה, הם היו חסרי כל. הם שכרו חדר אחד ליד שוק הכרמל. בחדר הזה גרו סבא וסבתא ודודה אגי ודודה חווה. היה מטבח משותף לעוד כמה משפחות, שירותים משותפים, מקלחת משותפת, פרוזדור משותף. בחדר היה ארון, שולחן וארבעה כסאות, מיטה לא רחבה ועליה מצעים בערימה גבוהה מאד, מכונת תפירה וחלון. הורשיתי לבוא אליהם פעם בשבועיים, בשבת. סבתי נהגה להרתיח עם בואי חלב טרי, וכך הראתה לי את אהבתה. אי אפשר היה להחליף אתה מילה. היא הייתה יפה, רזה, דקה ונמוכה, שיערה הכסוף אסוף על ערפה ובארון הייתה לה צעיף פרווה עם עיניים ופה ושיניים שהיה נעים ללטף אותו.

לפני צאת השבת, כשהשמש הייתה נכנעת לערב ומוותרת על עצמתה, נהגנו לצאת ברגל לגן מאיר. זה לא היה רחוק, והלכנו לאט. ידענו בדיוק לאן, ידענו בדיוק כיצד. היה לנו שם ספסל קבוע.

והנה השיר:

ביקור חוזר

לִפְנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת / סַבָּא וְסַבְתָּא / חוֹבְשִׁים כּוֹבָעִים מַצְחִיקִים / כֻּלָּם נוֹתְנִים יָדַיִם / חוֹצִים אֶת נַחֲלַת בִּנְיָמִין / יוֹרְדִים בְּקִינְג ג'וֹרְג' / וּפוֹנִים לַסַּפְסָל הַקָּבוּעַ / תַּחַת הָעֵצִים בְּגַן מֵאִיר.

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים / קְטַנִּים עַל בִּרְכֵּי הַגְּדוֹלִים / מְצוֹפְפִים אֶת כָּל הַגִּילִים / אֶת כָּל הַשָּׂפוֹת / אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת / אֶת כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת הָרָעוֹת / אֶת כָּל יִסּוּרֵי הַפְּרֵדָה / אֶת כָּל הָאַכְזָבָה / אֶת כָּל הַבֶּכִי וְאֶת שְׂרִידֵי הַצְּחוֹק / מְצוֹפְפִים בְּתִקְוָה / בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹתֵינוּ / לִתְמוּנָה אַחַת.

 

והנה השיר גם בקובץ תמונה:

לפני_שהשמש_שוקעת_סבא_וסבתאתודה ליעל כרמי על העלאת הזיכרון הזה היום, והנה הדברים שכתבה לעצמה לומר בפתח המפגש שיתקיים בביתה ביום ראשון:

הייתי חלק מהנוף

מפגש כתיבה – יעל כרמי

בשבוע שעבר נסענו לתערוכת צילומים של עפר בר זיו.

את עפר אני מכירה מהגלגול הקודם שלי כסוכנת נסיעות.

עבדתי במשרד אמריקאן אקספרס בחיפה. כבר ידעתי שאני לא מסוגלת יותר להיות סוכנת נסיעות, סבלתי וחלמתי על הסדנה שלי.

במסגרת תפקידי טיפלתי בלקוחות IBM, והוא היה אחד הנחמדים שבהם.

הוא טס המון, ובשלב כלשהו גם התחברנו בפייסבוק.

זה קצת מצחיק, כי אני זוכרת איך פעם, לפני משהו כמו 6 שנים התנהל דיון שלם במשרדי התאחדות סוכני הנסיעות אם כדאי להיות חבר של הלקוחות שלך בפייסבוק.

היום דיון כזה לא היה מתקיים בכלל. בוודאי שכן וזה גם מתקשר לדברים שאומר בהמשך על כתיבה אישית ועסקית.

לתערוכה שלו עפר קרא  'רבדים של בית' – נקודת מבט אישית על ביתי בעמק.  ובה הוא מציג תמונות שצולמו ליד ביתו. ליד המקום בו גדל בקיבוץ סוללים. טבע, בית, נוף ופרשנות אישית שלו דרך מצלמה לדברים שהוא רואה.

כנראה שאין מקריות בעולם, וסיפרתי לו שלמפגש הכתיבה שלנו קראתי 'הייתי חלק מהנוף' והדברים מתחברים.

אנחנו בערב יום השואה, ולא ניתן להתעלם מהתאריך.

הנושא של 'נוף',  'בית' השיבה הביתה, חזרה הביתה ,געגועים הביתה, אנשים שבמשך המלחמה חולמים על בתיהם, ואחריה הולכים לעיתים דרך ארוכה, ברגל כדי לחזור הביתה.

למצוא מה שימצאו.

וחוזרים שוב ושוב הביתה גם לאחר שנים, בדמיון ובמציאות.

אחד המשפטים הידועים ביותר הוא זה של טשרניחובסקי

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא… / שאול טשרניחובסקי

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,

תיכף נדבר ונכתוב על הנוף שלנו.

החיצוני והפנימי.

החיצוני המוביל לפנימי וגם הפוך.

אבל נתחיל כמו תמיד בשיר.

מתוך – 'ביקור חוזר' שיבת הבית ונדודיו- עמוד 100 מאת דיתי רונן

בחרתי בשיר הזה כי יש בו תמונה. ובאחד השיעורים שלי בסדנאות ששמו 'העין כמצלמה, האוזן כאפרכסת', אני מדברת על כך שאנשים כותבים, מראים לנו במילותיהם את התמונה. כך שאם אנחנו הקוראים נעצום עיניים, נראה את התמונה ולא רק נקרא עליה.

על ספסל אחד בגן מאיר יושבת לא רק משפחה אחת שבה סבא וסבתא, הורים וילדים.

יושבות כל המשפחות כולן. הנוף הוא חלק מהן, נוף שלא נולדו אליו או גדלו בו, יעידו הכובעים המצחיקים הבולטים בנוף הישראלי, אבל אולי בישיבה על הספסל, באמצע הגן הם הופכים לחלק מהנוף וגם  חוזרים יחד, כמשפחה, אל הנוף ממנו באו. משם.

כמה הרבה יש בנוף הזה העכשווי, עבר והווה, שפת אם ושפה חדשה, פרידות ואכזבות, בכי וצחוק וגם תקווה, המגיעה בשארית כוחות המרמזת על מה שעברה המשפחה עד שהגיעה לספסל הזה התל אביבי כל כך בגן מאיר.

בברכה,

יעל כרמי

תודה ליעל כרמי, תודה לבלוגריות של יעל, לכל הנשים בעולם שכותבות ושלא כותבות, לכל הנשים בעולם שמתגעגעות.

ובסדר, גם לאנשים כולם.

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות. אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

2 תגובות על יש ימים כאלה

  1. דיתי יקירתי.
    מרתקת בעיני הכתיבה היצירתית על הכתיבה היצירתית. זו מעין התייחסות ארס-פואטיתית אבל בפרוזה. תודה לך מאד.

  2. sarkaregev הגיב:

    מעורר געגוע. לא ברור למה בדיוק אבל זה באויר. תהנו איפה שאתן ונשיקות.

    בתאריך 19 באפר׳ 2017 6:24 אחה״צ,‏ "דיתי רונן Diti Ronen" כתב:

    ditironen posted: "ולמה אני נכנסת לכתוב כאן אחרי תקופה ארוכה כלכך שלא
    נכנסתי לכאן, והתגעגעתי, באמת התגעגעתי, וכל הזמן הזה הייתי חסרה את עצמי ואת
    המפגש עם עצמי ואת המפגש עם הכתיבה, אחרי שנסעתי וחזרתי מאיטליה, שם נפגשתי
    שוב עם המשורר האיטלקי ג'וזפה נאפוליטנו (תמיד אזכור איך ר"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s