אהבת הבית – פוסט בעקבות פוסט

שיר האהבה הזה לבית, שיעל כרמי Yael Karmi פרסמה בבלוג המופלא שלה שנקרא "בלוג משלך", שם עם כל כך הרבה השראה, ביתי פרש את אבריו לקראתי – מתוך הפוסט של יעל כרמי העלה בי שוב הרהורים שקשורים עם בית ועם חיים. את השיר הזה כתבתי לבית שבו אני גרה כבר כמעט 30 שנים. זה לא היה בתכניות שלי. לא חשבתי להתחתן לא עם איש ולא עם בית. לא חשבתי שאזכה לברית עם אהבה, גם לא עם קורת גג. מעולם לא קשרתי את חיי, את רצוני ואת יכולתי להביא ילדים לעולם ולהקים משפחה, עם גבר או עם קירות. אבל החיים הובילו אותי לאהבה, לאהבת חיי, ולבית, לבית חיי. כיצד אמנה את המקומות בהם גרתי? ומה יספר מספרם אם לא יספר את סיפורם? זיכרון הגוף מחזיק נופים, חלונות, לילות במיטתי, מראות של מבואות, מטבחים ופתחים. אחי ואני יושבים במטבח בחולון ועורכים תחרות מי אכל יותר מרק עגבניות (ואני מרמה, מורחת את שולי הצלחת בצבע מרק העגבניות כדי להראות שהיה לי יותר מכפי שהיה), האחיזה החזקה שלי בסורג בבית היתומים בגבעתיים (או ברמת גן?) בציפייה שמישהו יבוא לקחת אותי, החום הגבוה ותחושת האבדון שתקפו אותי בקומה השנייה של מיטת הקומותיים בחדר עמוס ילדים בבית הילדים (שם לא קראו לזה בית יתומים) שבשבי ציון, החלומות הציוריים והמפחידים בתוך המיטה המתקפלת לתוך ארון על קיר הכניסה של דירת החדר בקרית שלום, קולות הגרירה של הארגזים שהעירו אותי כשנשארתי לישון בסלון אצל אבא שלי בתל אביב שעה שאיציק פתח ממול את המכולת בטרם שחר, יללות התנים ופירושיהן בלילות הבדידות בדירה של אמי בגבעתיים, תנועת העלים וצלליהם המפחידים על הקיר מול מיטתי בביתה של סבתא אפרת, הסבתא המאמצת שלי בראשון לציון, הקולות העליזים של השבים מהצגה אחרונה בקולנוע אוריון בחצות שליוו את תרדמתי בחדר שליד המרפסת בירושלים בבית דודתה של אמי וקולות הילדים התימניים מוכרי העיתונים הקוראים בקול "ידיעותמעריב" שהעירו אותי בבקרים (ולפעמים הסטתי את ווילון התחרה ופתחתי את דלתות הזכוכית ופערתי את הרווח שבין שני תריסי המתכת הכבדים שעצמו את עיני הבית בלילה ונתתי לעצמי להתעשת מול סנוורה של קרן השמש שהתפרצה לתוך החדר ולאחר שסיגלתי את מבטי התבוננתי בילדים הקטנים דקי הגזרה הללו, בני גילי, כיצד החזיקו תחת זרועם את ערימת העיתונים הכבדה, עטופה בעיתון כבד וגדול יותר בכתב ברייל, ובאיזו קלילות רצו ברחובות ומכרו את העיתונים כאילו היה מדובר במשימת חייהם), רחש המעידה של המציץ הקבוע מהאבן עליה עמד מתחת לחלון שמעל מיטתי בפתח תקווה, החדר הראשון בקיבוץ ארז עם אסתי, החדר בנחל עוז, החדר בהיאחזות נחל קליה, החדר השני בקיבוץ ארז עם יוני Yoni Ganani, החדרון במרפסת של המטבח בדירה של אמא שלי, החדר הגבוה שטוף האור אצל משפחת פרסי עם שני החלונות המקושתים בעלי הספים והאדנים העמוקים בעולם (בהם עמדו הספרים הטובים בעולם) בו גרתי עם עמיר בשכונת נחלאות שבירושלים, החזרה לשפלת החוף והחדר המתוק ואחר כך הדירה כולה, שני חדרי הלב בקומת הקרקע שברחוב ארבע ארצות 3 בתל אביב ולידתה המיטיבה של יעל, הבית הקטן מוקף הדשא במרכז הכפרי אחווה, כבר עם ניסן ויעל, הדירה הגדולה הרוחנית המאווררת מחיית הנפשות בקרית גת, כבר עם ניסן יעל וטל, הדירה הגבוהה בקומה 11 ברמת אילן א' והדירה בקומה 7 ברמת אילן ב' כבר עם ניסן ותומר ויעל וטל ובן ואלה, הו אלהים כמה בתים עברתי עד שהגעתי לבית הזה, עד שהגעתי לכתוב את השיר הזה.

ידעתי שאת הספר "שיבת הבית ונדודיו" כתבתי במסגרת דין וחשבון עמוק שערכתי עם עצמי בכל הנוגע למשמעותו של בית בחיי, אבל האם יתכן שכתבתי אותו כספר נבואי שלוקח בחשבון פרידה ממנו?

ביתי פרש את איבריו - פורסם בהארץ 19.9.16

כי הנה עכשיו באים ימים ובהם אני מהרהרת שוב על הבית, על תנועה, על עזיבה, על פרידה, על הליכה, שוב, בדרך חדשה.

כן, זה כרוך בעצב רב. את הבית הזה שבו אני גרה בנינו באהבה רבה. הגענו אליו בהפנייתה של חברה שגרה כאן, ומצאנו בית עצוב, נוגע ללב, נטוש, מוזנח, בית שזקוק למשפחה אוהבת, בית שזקוק לאהבה. היה ברור שהבית הזה, קטן ורעוע, עבר טראומות קשות והוא ממש התחנן שניקח אותו. כשבאנו לראות אותו, באותה שבת בבוקר, נשאבו הילדים לחצרו וניסן ואני הבטנו איש באשתו ועינינו אמור: זה הבית. ומיד היה ברור שאף שישן היה, לא נהרוס אותו, אלא נשקם אותו. נשקם אותו במלוא מובן המילה. נהפוך אותו לנסיך מאושר. ניתן לו אהבה, נלמד אותו שהוא יכול להיות מקום של צמיחה, של ריפוי, של אהבה.

וזה הצליח לנו. עוד לפני שבאנו לגור בו, הפכנו את הסלון שלו לשני חדרי שינה עבור שני הילדים הגדולים שלנו, תומר ויעל, ואת ההול הקטן הפכנו לסלון. זה הכל, בשני חדרי השינה הקטנים של הבית שיכנו באחד את עצמנו, ובשני את שלושת הקטנים. ואהבנו אותו. לאט  לאט גם הוא למד לאהוב אותנו.

במלחמת המפרץ התעקשנו להישאר בו, למרות קרבתנו לשדה התעופה ולמרות שעפו כאן טילים מעל הבית ונחתו מסביב לו.   הבית רעד. הוא קפץ והתנער עם כל נפילה של טיל, ותקרת הרביץ שלו התפוררה על ראשנו. גג האסבסט שלו החל להתבקע ואני עדיין התעקשתי להישאר בו, בלי חדר ביטחון, בלי מקלט, בלי הגנה, עד שלילה אחד, כשהייתה נפילה ברמת גן הסמוכה, אחזה בי החרדה בחוזקה ובלי לחשוב פעמיים הבנתי שאני מסכנת את משפחתי וזה לא בא בחשבון ובאבחת לילה ארזתי שמיכות ומחבת וסיר וקמח ושמן וכמה בקבוקי מים וארזתי ילדים וחתולים וציפורים וכלבים ומסכות אב"כ ועפנו מהבית לצפון, רחוק ככל הניתן מהטילים.

כשגרתי בצפון עם הילדים, הבנתי שעליי לבנות מקלט לבית, לנו, בתוך הבית, כלומר הגיע הזמן להרחיב את הבית. את התכניות עשיתי בזמן מלחמת המפרץ, ומיד התחלנו בבניה. בנינו חדר ביטחון ומעליו קומה שנייה, שבה לכל ילד יש חדר משלו.

הבית עבר מאז שינויים רבים. כל פעם התאים את עצמו אלינו. הוא הוריד והעלה קירות לפי מספר הנפשות שהיינו, חילק את עצמו והכפיל את עצמו בסובלנות ובאהבה הכל בהתאם לצרכים המשתנים שלנו. אנחנו אוהבים אותו כמו שלא העלינו על הדעת שאפשר לאהוב בית. אנחנו אוהבים את החצר, את הפשפש, את הכניסה הצנועה, את עץ החרוב, את עץ הזית, את הלימון, התפוז, האנונה, הגויבה, אוהבים את הפקן, הקלמנטינה, הפיטנגו, את הנדנדה, את האסלה שצומחים ממנה כל שנה צמחים אחרים, את הרחבה, את מחסן העץ ואת פינת הישיבה הרחוקה, בקצה הגן, שבנויה בלוקים ומדפי בטון.

אמת. כשכתבתי את שיבת הבית ונדודיו, שזכה בפרס קוגל לספרות יפה בשנת 2016, חשבתי על נדודי בילדותי, על נדודי בבגרותי, חשבתי על הבית הזה שאני נכנסת ויוצאת בו, נוסעת ממנו אל העולם וחוזרת עם העולם אליו, והוא בכל זאת נותר הבית שלי, כאילו הולך אתי בכל אשר אלך. הבית, בספר, הוא גם מטפורה לארץ, למולדת, למדינה שאמורה לתת לי חסות. והיחסים המורכבים שיש לי אתה ואתו, כשבתוך דמי זורם דם עתיק יומין של יהודיה נודדת, של מי שכשלא טוב לה, או כשמאוים לה, היא לוקחת את הפקלאות ומתעופפת למקום אחר, של מי שמחפשת את גורלה במקום שיתן לה ולמשפחתה סיכוי לקיום בטוח ומוגן.

וכך שוב לאחרונה עולים בי הרהורים על הליכה הלאה, בעקבות הזמן, בעקבות הגיל, בעקבות הצרכים המשתנים של החיים. משהו בי מסרב להתקבע על בית. על נכס. על קירות. על מקום. משהו בי מסרב לנטוש מקום שנתן לי מקום לצמוח בו ולהצמיח בו. משהו בי מסרב להשתעבד לרכוש. לאובייקט. משהו בי מסרב להיפרד ממנו. משהו בי מסרב להיתקע באותו מקום כאילו זה המקום הקבוע. משהו בי מסרב לעזוב.

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה ספרי שירה Poetry books, שיבת הבית ונדודיו The return of The House and its wanderings, הקיבוץ המאוחד 2016, שירה Poetry, שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות, תגובות על הספר שיבת הבית ונדודיו, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

3 תגובות על אהבת הבית – פוסט בעקבות פוסט

  1. Nissan Ronen הגיב:

    אהובתי,
    מרגש,
    נוגע בכל הנימים בגוף,
    כתיבה נפלאה…

    Nissan Ronen
    NR Automation Ltd.
    9, Shenhav st.
    Yehud-Monosson 60190
    ISRAEL
    Office Tel. +972-3-6342115
    Mobile: +972-50-8898300

  2. Arlette Mintzer הגיב:

    מאד יפה ומרגש השיר על הבית החם המחבק הזה, וכך גם הרשימה החובקת אותו מעל ומתחת. תודה לך, דיתי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s