היום לפני שבע שנים

לפני שבע שנים הייתי ברזידנסי במייסור שבהודו. יום אחד הפרופסור שהיה אחראי עליי הודיע לי שיש לו כרטיסי וי.איי.פי. לרמפת המכובדים שבארמון, שם מתחיל פסטיבל הדסארה. אני בעניין, אמרתי לו, ולא העליתי אז על דעתי אילו הרפתקאות צפויות לי.

הצעיף הרב-שימושי בפעולה

זה התחיל בתור הארוך בשמש, שנמשך מהכניסה לארמון ועד המבואה הראשית שלו, שם הוקמו הטריבונות. כולם הצטופפו שם, זה היה די בסדר, יחסית למה שחיכה לי אחר כך. כשהגענו פנימה, התחיל להיווצר צוואר בקבוק, ואנשים היו צריכים ממש להילחץ כדי להגיע לנקודת הביקורת הראשונה, שם היה צריך להראות את כרטיסי הווי.איי.פיי. שלך.

כבר למדתי שבהודו ווי.איי.פי. זה עניין יחסי. זה לקח לי יום אחד להבין את זה. ביום שהגעתי, או ליתר דיוק בלילה שבו הגעתי למגורי הווי.איי.פי. שלי באוניברסיטה, וחשכו עיניי. לא היו לי לכן הרבה ציפיות מהווי.איי.פי. הזה. אבל לא אקדים מוקדם למאוחר, כי הנה מצאתי את הקטע שמתאר את היום הזה ב"יומן ההודי" שכתבתי במהלך שהותי בהודו לפני שבע שנים, בימים של טרם בלוג. יבורך גוגל על התזכורת שקיבלתי היום, בזכותו אני מעלה היום לראשונה את זכר אותם אירועים של לפני 7 שנים. וכך כתבתי באימייל ששלחתי לכמה חברים שביקשו להיות מכותבים על היומן.

דסארה 7 - 2010

יקרים ואהובים.

למי שמעוניין, מצורף הקטע שעוסק בפסטיבל מתוך היומן שאני כותבת ("יומן הודי"):

יצאנו לארמון כשלוש שעות לפני תחילת התהלוכה. הרחובות נהרו לכיוון הארמון ואזור התהלוכה. אי אפשר היה לנסוע בדרכים המובילות אל האזור. הפרופ' הוריד אותי ואת מאנג'ו, שדאג לכרטיסים, קרוב ככל הניתן לכניסה לארמון, על מנת שנתפוס מקומות, ונסע לחפש חניה, אך כרטיס הכניסה שלו נשאר אצל מאנג'ו והיה עלינו להמתין עד שישוב מהחניה על מנת לאפשר לו להכנס. נדחקנו בין ההמונים כאשר שניהם מפלסים לי את הדרך, ונשלפנו לתוך אזור חצר הארמון. הארמון כאן גדול יותר מנווה מונוסון כולה, והוא כולל עשרות מבני ענק מפוארים. פרופ' מהאדב אמר שחבר שלו, פרופ' לארכיאולוגיה, ישמח לארח ולהדריך אותי בארמון ובמוזיאון הארמון, ובדעתי לממש את ההזמנה לאחר שניסן יגיע.

דסארה 10 2010

אני שמה לב שיש איזה כבוד לזרים, והעובדה שאני זרה אולי קצת מקלה על המעברים הצפופים. למרות זאת, נדחקים. בבדיקות הבטחוניות, שהן מעבר דרך איזה שער שאיני יודעת מה טיבו לבד מכושרו המעולה בצפצוף מפני שאף לרגע אינו חדל מלצפצף, אין בודקים תכולת תיקים. מוזר. מאות אלפים מתכנסים כאן בצפיפות שלא תאומן, יש איום של המוסלמים לאחר שכביכול נפגעו זכויותיהם במסגד, ואין כאן בדיקות בטחוניות אמיתיות. עוברים את המיון הראשוני של כניסה לאזור היותר קרוב לתהלוכה שמתחילה בארמון, ומתקדמים לאזור היציעים. יש כאן עשרות רבות של יציעים, כל יציע מכיל כמה עשרות אלפי אנשים. עומדים בתור להכנס לשטח ה- VIP שהרי יש בידינו הזמנות, אבל כשמגיעים לראש התור מסתבר שאין יותר מקום ביציעים אלה. כבר למדתי שכאן המושג VIP  אינו אומר דבר, אחרי שהובטח לי במכתב ההזמנה שאקבל תנאים של VIP וקיבלתי חדר שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו זה שהוא מיועד ל- VIP.

דסארה 4 -2010

למזלנו היו בידינו גם שלושה כרטיסי כניסה במחיר של אלף רופיס לכרטיס, וכך ששמנו פעמינו ליציע המיועד לרוכשי כרטיסים בסכום זה. הכניסה ליציע, עמדת המיון הפנימית, הייתה עמוסה, ומצאתי את עצמי נדחקת בין מאות הודים, ילדים, נשים וגברים שרכשו כרטיסים במחיר זה ורוצים גם הם להגיע ליציע המיועד להם. הלחץ על שער הכניסה היה כמעט בלתי נסבל. מאנג'ו והפרופ' הצליחו, במיומנותם ההודית, להידחק פנימה דרך השער כשהם מנופפים בכרטיסיהם וצועקים לי לדחוף ולהידחק קדימה, אבל אני משום מה נשאבתי לאחור ואחרים נדחקו קדימה במקומי. למזלי הטוב, השוטרים שבשער הכניסה זיהו אותי הולכת ונעלמת, נמחצת לאחור, הפעילו את סמכותם עם האלות שבידיהם ושלפו אותי מתוך ההמון. רצתי מבוהלת פנימה, ומצאתי את עצמי ביציע עמוס לעיפה הודים שהגיעו אולי חמש שעות קודם, בלי אף כסא פנוי לישיבה.

דסארה 3- 2010

עלינו לחלק הגבוה ביותר של היציע, ועמדנו ליד הגדר האחורית, במקום שצריכה להיות שורה אחרונה. במהרה סידרו לי שוטרים מקומיים וחבריי כסא, והתיישבתי. היה חם מאד, גם בחלק המוצל של היציע, והיה ברור שאי אפשר יהיה לראות משם דבר. אנשים לידי, ששילמו מחיר כה גבוה עבור הכרטיס, צחקו על עצמם. אין שום סיכוי שהם יראו משהו.

הפרופ' ומאנג'ו לא הרפו לרגע. הם לא הפסיקו לחפש עבורי עמדות תצפית טובות יותר. בתחילה בשמש עם הפנים לסוף התהלוכה, כך שיכולתי לראות מהגב את כל מה שלא ראיתי. אחר כך הוסיפו עוד כסא כדי שאהיה קצת יותר גבוהה, אחר כך העבירו אותי למקום אחר, קצת יותר קדימה, והעמידו אותי על ארבעה כסאות פלסטיק שעמדו האחד על השני. בחיים לא הייתי מאמינה שאני אעמוד כך על ארבעה כסאות פלסטיק השלובים כך אחד בשני בחוסר יציבות. מאיפה שיווי המשקל הזה שלי הופיע פתאם? אך גם משם אי אפשר היה ממש לראות, ואז, באחת, הודיעו לי שזהו, שנמאס להם, שהולכים.

חזרנו לקצה העליון של היציע. מאנג'ו טיפס מעבר למעקה, הדגים כיצד ניתן ללכת לאורך גדר המעקה מהעבר השני, כלומר מהצד שמחוץ ליציע, זה שמעל ה"אין יציע" ולהגיע אחרי כמה מטרים לחלק שמחובר לעמוד ממנו ניתן להשתלשל למטה. הכוונה הייתה עתה ברורה: אנחנו נרד מהיציע מאחור, ונתגנב לחזית. לא האמנתי שאני עושה את זה. זרקתי למטה אל עבר מאנג'ו את הצעיף ואת התיק, ועשיתי בזריזות את הדרך למטה. זה הצחיק אותי. פעם חציתי מעקות וגדרות ושברתי מוסכמות כל יום בטבעיות, אחרת חיי לא נחשבו בעיני חיים ראויים, ועתה היה עלי לנסוע להודו כדי להזכיר זאת לעצמי.

דסארה 2010-1

הפרופ' ירד אחרי, ובמהירות עברנו כמה מחסומים, הגענו לדרך הראשית של הארמון, בו עוברת התהלוכה עצמה, והתיישבנו על הכביש, ממש למרגלות המשתתפים. הו, עכשיו הכל היה ממש מולי, לפני, יכולתי לגעת בצבעים, והייתי גם עושה זאת אלמלא השוטרים והעיתונאים עמדו לפני והסתירו. הפסטיבל מורכב מלהקות אתניות סמי מקצועיות, כל להקה מייצגת אזור אחר, תרבות אחרת, שבט אחר. התהלוכה היא תצוגה של הפסיפס האנושי שמרכיב את מדינת קרנטקה. בזה אחר זה פסעו קבוצות של שבטים שונים, נושאים תופים בצורות שונות ומתופפים במקצבים שונים, מבצעים ריקודים שונים ולבושים בתלבושות אחרות.

דסארה 2- 2010

פסטיבל הודי כזה, עם כל ההשפעות המזרחיות, הצפוניות, האפריקאיות, הפרסיות, המוסלמיות והאחרות שדרום הודו ספגה, יש בו מן המשותף לקרנבל של טרינידד ולכל קרנבל אחר בעולם. דמויות השדים הקשורים בחבל, דמויות שנכנסות לטראנס ומשתלחות בקהל, האקרובטיקה למיניה, דמויות המהלכים על הקביים, להקות המתופפים ובקירבן המחוללים ועוד. אך כאן, יותר מאשר בכל מקום אחר, הקהל אינו קהל צופים פסיבי חיצוני לאירוע, אלא קהל אקטיבי ביותר, ויש לו חלק חשוב ביותר באירוע. הוא מגיב בחום, בזמן אמת, מעודד, מעצים את החוויה. גם זה חלק מהבלגן ומאי הסדר, שהם מהות העניין, חלק משבירת הכלים. לא היה שום דבר יוצא דופן בכך שטיפסתי על הגדר האחורית וגלשתי למטה, עברתי כמה מחסומים והצטרפתי אל הדרך הראשית של החוגגים. רבים עשו זאת כמוני. כך מצאתי את עצמי יושבת בצד הדרך הראשית בארמון המלך, למרגלות הפילים, העגלות והמופיעים, בישיבה מזרחית, משך כשלוש שעות, כששמש אחר צהרים לוהטת בפניי ואני מכסה מפעם לפעם את פניי מפניה בצעיף. אך ממש לקראת סוף התהלוכה, התקדרו השמיים, והחל לרדת גשם על החוגגים כולם.

דסארה 5 - 2010

בדרך לאיצטדיון, שם אמורה הייתה התהלוכה להסתיים בטקס רב רושם, עצרנו לאכול משהו, ומיד המשכנו כדי לתפוס מקומות טובים, אולי אפילו מקורים. אך כשהגענו, שעתיים לפני תחילת האירוע, כל המקומות המקורים היו כבר תפוסים, ולא נותר לנו אלא לשבת בגשם. שפכנו את המים שמילאו את כסאות הפלסטיק, ניגבנו אותם בטישו שהיה לי, והתיישבנו עליהם, מקווים שהגשם ייפסק. לצערי דווקא אתמול לא לקחתי אתי מטריה. עלי לזכור לשאת אותה תמיד עמי, שכן לעולם אין לדעת אם אזדקק לה מפני שמש לוהטת או מפני גשם טורד או סוחף.

דסארה 8 - 2010

המופע התחיל באיחור של חצי שעה, בטקס ארוך שכלל צעידות של מאות אנשי משמר הנשיא ושל תזמורת המשמר, תרגילי סדר מצורות שונות, שלוש פעמים הצדעות ארוכות, שלוש סדרות של יריות באוויר של מאות אנשי משמר הנשיא ושלושה מטחי תותחים בני שבעה פגזים כל אחד, להם קדמו קטעי נגינה של התזמורת. טקס קבלת פני נציג קרנטקה בממשלה ארך כשעה, במהלכה סוסים על רוכביהם לבושי המדים המהוקצעים חצו את המגרש בטקסיות של העברת המסדר הלוך וחזור מקצה לקצה, התותחים רעמו, הדי הירי שהעיף ניצוצות מעל ראשי היורים ושירת ההימנון ההודי מילאו גאווה את החוגגים. כשנוגן, לבסוף, ההמנון הקרנטקי, הוא הושר בפה מלא על ידי כל החוגגים כולם כאחד. גם ילדים בני ארבע ידעו את כל מילותיו ושרו אותו בעמידת דום מלכותית. חמש פעמים, במהלך הטקס, קם הקהל כאיש אחד על הרגליים ועמד בשקט בעמידת הצדעה. לא תמיד היה באפשרותי לעקוב אחר הסיבה לקימה (פעמיים, ידעתי, קמנו להימנון: פעם להימנון ההודי, שכאמור איש לא שר אותו, ופעם, כפי שתיארתי, להימנון הקרנטקי), אך היה ברור שהטקסיות הבריטית השאירה כאן את חותמה באופן כל כך שונה מהמקובל במקומותינו.

המופע החל בתהלוכת סוסים, אותה הוביל רוכב שזכה במאות פרסים בינלאומיים. הסוסים ורוכביהם, אנשי משמר כלשהו, משטרתי או צבאי, ביצעו תרגילי סדר שונים, הלכו בצורות שונות, ביצעו כל מני תרגילים, חלקם אקרובטיים וחלקם מלאי סכנה. הקהל התמוגג. אחריהם הגיעה מחלקת רוכבי האופנועים של המשטרה. הם לבשו אדום, ורכבו על אופנועים כסופים. תחילה, ביצעו תרגילי סדר דומים לאלה שביצעו הסוסים, נסיעה בצורת שבשבת וכיו"ב. אחר החלו בביצועים מוטרפים, שלא האמנתי שאנשי משטרה מבצעים אותם, ביצועים שכרוכים במיומנות יוצאת מן הכלל ובמשמעת קיצונית. הם חצו האחד את השני בחציה מזגזגת במהירות גבוהה ביותר כשהם באים האחד מול השני, חצו את השורות בין רוכב לרוכב כשהם טסים במהירות אימים מקצה אחד של המגרש באלכסון לקצה השני, נהגו כשהם דוהרים ומקפצים מעל רמפות ומעל אנשים שוכבים, בעמידה על האופנועים בלי ידיים, תלויים על סולמות ומבצעים תרגילים וסלטות תוך כדי נהיגה כשפניהם לאחור, מבצעים תרגילי אקרובטיקה מורכבים תוך כדי נהיגה על האופנועים כשהם לפעמים עשרים איש על אופנוע אחד. מכאן כנראה שאבו ההודים את הרעיון הנסיעה המשותפת של שבעה בני משפחה על אופנוע אחד, כמקובל כאן. הם נכנסו לתוך גלגלי אש, שינו שוב ושוב צורות רכיבה, ביצעו עוד ועוד תרגילי אקרובטיקה מעוררי פחד, הכל לתשואות הקהל המאושר.

שיאו של המופע אמור היה לכלול אירוע לייזר ותהלוכת לפידים. אירוע הלייזר היה הפגנה של מה יכול היה הלייזר לעשות אם הוא היה עובד כמו שצריך ואילו ידעו מה לעשות איתו. החלק הראשון כלל פרזנטציה של קונטורים צבעוניים על גבי רשת קטנה שנמתחה באחד הצדדים של המגרש העצום. הפרזנטציה כללה אלפי פעמים את המילה מייסור בהגייה מלאת ערגה ואהבה, ועיקרה היה כמה מייסור היא עיר נפלאה וכמה דברים מעולים יש בה, כמה נפלאים שליטיה, והציבור היה מאושר. מייסור באמת עיר נפלאה, אבל לדמגוגיה הלוקאל-נאציונליסטית כאן אין גבולות. על המסך הראו שוב ושוב את פני נציג המדינה בממשלה והקהל שמח ומחא כפיים בהתלהבות.

החלק השני כלל רקדן שרקד באמצע המגרש העצום בבגד שזהר בשלל נקודות של צבעי לייזר מתחלפים, כשמסביב נזרות בזוויות שונות בקצב המוזיקה קרניים כחולות וירוקות משני פנסי לייזר שמוקמו בכל אחד מקצות האיצטדיון.

תהלוכת הלפידים הייתה חזרה על תרגילי הסדר של השוטרים, של הסוסים ושל האופנועים, אלא שהפעם נשאו מאות ההולכים כל אחד שני לפידים בוערים בידיו. הם ביצעו תרגילי התעמלות בדייקנות מרשימה, ושיא המופע היה כאשר ניתן האות, וחלק מהם התכופפו לגבהים שונים כך הציבור יכול היה לראות מילים שכללו שמות אהובים: תחילה "דסארה 2011", אחר "צ'אמודי היל", ולבסוף "קרנטקה". לא היה גבול לתשואות הקהל המריע בהתלהבות.

מיהרנו לעזוב את המקום בטרם ניתקע בין מאות אלפי המבקשים לצאת מהאיצטדיון. בדרך עוד ראינו את מופע זיקוקי הדינור. עבורי זה היה כבר יותר. יותר מדי רעש, יותר מדי בומים, יותר מדי יריות, יותר מדי פגזים. כל שרציתי היה רק לחזור לחדר, אבל הפרופ' ומאנג'ו גררו אותי בדרך לארוחת ערב במרכז הישן של העיר. זוהי הפעם הראשונה שראיתי את המרכז הישן של העיר: צפוף והומה ומלא זוהמה. אולי זה נראה לי כך כי כבר עייפתי, כי כבר רציתי לחדר, כי כבר היה מאוחר, ואולי כי המקום לא נוקה בשל החג. אכלנו משהו, וחשתי כיצד גופי מתחנן לחזור לחדר. כשהגעתי, נפלתי לתוך המיטה באפיסת כוחות.

הבוקר קמתי בעצלתיים. הפועל של מר פאטיל הגיע, התקין מושב ומכסה לאסלה ותיקן את המקלחת שעד כה לא ממש עבדה, כל זה תמורת 50 ש"ח כולל עבודה. דילגתי על ארוחת בוקר. ויתור כזה מצדי על האופיטו הנפלא שהם עושים כאן זה קורבן לא קטן, אבל בתמורה ניגשתי למטבח, הכרתי את הטבח של בית ההארחה האוניברסיטאי, נתתי לו עשרים רופיס, החמאתי לו על המעדנים שהוא מאכיל אותי וקיבלתי ארוחת צהרים של מלכים. הבחור החביב הציע ללמד אותי לבשל, ושמחתי להצעה. אולי אעשה זאת מחר. אני מלמדת השבוע רק ביום רביעי, ואת שאר הזמן אני מועידה לעבודה ולכתיבה, כנראה גם ללימוד בישול. עלי לבדוק כמה עבודות של סטודנטים שהגיעו אלי באיחור, לתת עוד כמה ציונים ולכתוב.

החיים שלי כאן משתפרים מרגע לרגע. יש לי קומקום חשמלי, אני מכינה לעצמי תה מפעם לפעם, יש לי מצעים נקיים, מקלחת ומושב לאסלה. אני מאושרת.

מודעות פרסומת

אודות ditironen

אני משוררת ומרצה באוניברסיטה העברית, עוסקת בשירה, בעריכה של ספרי שירה, במחקר תיאטרוני ובמדיניות תרבות, יועצת בתחום ניהול אמנויות ומדיניות תרבות ופעילה במאבק לקידום מדיניות תרבות בישראל. התואר השלישי שלי (בתיאטרון, אוניברסיטת תל אביב, מנחה: פרופ' יעקב רז) עוסק בחווית העצמי של שחקן התיאטרון בזמן המופע. פרסמתי מאמרים ומסות בתחומי עיסוקי וכן ששה ספרי שירה, מהם שניים ראו אור בצרפת. שיריי מתפרסמים באנתולוגיות ובכתבי עת בעברית ובשפות רבות אחרות ואני מרבה להופיע עמם בפסטיבלים ובבמות ספרותיות בארץ ובעולם. על שירתי זכיתי בשלושה פרסים בינלאומיים, ביניהם בפרס היוקרתי של פסטיבל טרה פואטיקה. ספרי האחרון, "שיבת הבית ונדודיו", זכה בפרס קוגל לספרות יפה. בשנים 1999-2006 ניהלתי במשרד התרבות (מינהל התרבות) את תחומי התיאטרון והספרות וריכזתי את תחום מדיניות התרבות, ובשנים 1997-1999 ניהלתי בעיריית תל אביב (האגף לאמנויות) את תחומי התיאטרון והספרות.
פוסט זה פורסם בקטגוריה מסעות Journies, מסעות בעקבות היצירה והמחקר, שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות, עם התגים , , . אפשר להגיע ישירות לפוסט זה עם קישור ישיר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s