כבר כמה ימים אני רוצה לספר על הספר ואיני יודעת מניין להתחיל.
אולי עליי להתחיל בכך שאמי, שהייתה דברנית לא קטנה, המעיטה לספר על השואה. גם על ילדותה למדתי טיפין טיפין ובאופן לא מסודר. היא כבר לא הייתה צעירה, וגם לא בריאה, ודאגתי שמא תלך לעולמה וכל הזיכרון והידע ירד לטימיון עמה. רציתי לדעת על עולמה יותר ממה שהייתה מוכנה להעניק לי. ביקשתי לשבת איתה, לכתוב את מילותיה, והיא סרבה. לבסוף הצלחתי למצוא דרך. היא הסכימה לעבור אתי על תצלומי המשפחה שנשלחו ארצה בידי הורי אמי, לדודיה של אמי ולסבתה, שהגיעו לכאן לפני המלחמה, בעליה החמישית, ועל תצלומים אחרים מההיסטוריה שלה, לבחור יחד אתי כעשרים תצלומים מייצגים ולספר על נסיבות הצילום, על הדמויות המופיעות בהם וכיוצא בזה. וכך יצאנו לדרך. התמונות המסודרות לפי סדר כרונולוגי היו אבני הדרך של הסיפור אליו ייחלתי.
אתחיל אולי באותן שבתות בהן השכמתי קום, מתגנבת מהבית בשעות שהילדים וניסן עוד מנמנמים ונוסעת אל אמי. שנה שלמה נמשכה מלאכת הכתיבה. מדי שבת בבוקר התייצבתי אצלה במטבח עם המחשב שלי, מחכה להמשך העבודה על הספר. מדי שבת חיכתה לי על שולחן המטבח ארוחת בוקר עשירה, דג מלוח עם בצל, חמאה, חלה, גבינת שמנת עם שום, ביצי עין או ביצים רכות וכמה ירקות חתוכים. כל מעדני העולם הונחו על השולחן כדי לפתותני להניח לכתיבה. אבל העיסקה הייתה שאחרי הארוחה היא מתמסרת לשאלותיי. וכך היה. במשך שנה, מדי שבת: בשמונה בבוקר ארוחה נינוחה בת חצי שעה ואחר כך שעה וחצי של סיפורים. לאט לאט נעתרה אמי לסקרנותי. ואולי גם היא חשה שימיה קרבים, ויש סיפורים שחשוב לספרם. את הספר שנולד בעקבות אותם מפגשים, עיצבה ברגישות וביופי יעל, בתי. הדפסנו אותו בהוצאה עצמית, ובמסיבת יום ההולדת האחרונה שחגגנו לאמי, בטרם הלכה לעולמה, חילקנו מאתיים עותקים של הספר לאורחים שהוזמנו לחגוג עמנו בחצר ביתי. אני חושבת על כך רק עכשיו, לראשונה: מדוע לא כללתי את הספר "פיצי, אדית, זהבה" (הוצאה עצמית, 2005) ברשימת פרסומיי? עליי לתקן זאת לאלתר. כתבתיו בעמל רב מפי אמי, ביוזמתי, במו ידי, בעריכתי, זהו ספר שלה ושלי.
או אולי אתחיל באותה נסיעה של אמי לסקוטלנד, אחת מני רבות, שנים רבות מאד קודם לכן, אותה נסיעה במהלכה פגשה את אלזבט, אישה בת גילה, משטוטגרט, ולמרות מוראות השואה נקשרה נפשן לאהבה. או בבנה של אלזבט, יוהאנס, שלאחר היכרות עם המשפחה החליט לכתוב דוקטורט על ספרות עברית שראתה אור בגרמניה מביכורי העתים עד מלחמת העולם הראשונה. או בכך שלמד כאן, בארץ, עברית, ובכך שחלק גדול מהדוקטורט נסמך על טקסטים שניתן למצאם רק בספריה הלאומית, ולכן בילה תקופות ארוכות בישראל. כל זה היה מזמן, כמובן. לפני כשלושים שנה. הוא היה כבן עשרים, ואנחנו, עדיין זוג יחסית צעיר עם ילדים קטנים, היינו הבית שלו בישראל. חלק חשוב מהתצלומים המשפחתיים שיש לנו היום, הם תיעוד שיוהאנס צילם בחגים, בטקסים, באירועים. איש רחב לב, עם אסתטיקה מרגשת, צלם מחונן, זמר בחסד, עם חיוך שלא ניתן לעמוד בפניו. יוהאנס הפך לבן משפחה והקשר עמו ממשיך כל השנים בהתכתבות ובביקורים הדדים.
אבל עכשיו נרוץ עשרים שנים קדימה. הילדים גדלו, חדריהם התפנו, וכיוון שביתנו סמוך לשדה התעופה, עלה בדעתי להשכיר את החדרים לכל דורש. ניקיתי, סידרתי, צילמתי, והעליתי את התמונות לאתר של אייר בי אנד בי. הזוג הראשון שהגיע אלינו הביתה במסגרת אייר בי אנד בי היו לוסי ודירק, מהמבורג. זוג צעיר, נאה, דוברי אנגלית, היא מורה צעירה בראשית דרכה, הוא מדריך טיולים. אירחנו אותם במטבח, ארוחת בוקר, ארוחת ערב, ומשוחחים, ונקשרים, למרות הפרשי הגילאים מצאנו שפה משותפת. הם שבו והתארחו אצלנו גם בחופשתם הבאה בישראל. איני זוכרת מתי בדיוק לוסי ביקשה לקרוא משיריי, אני רק זוכרת ששלחתי כמה שירים באנגלית והנחתי לעניין.
ואז יצאה החוברת של SINN UND FORM בה התפרסמה הפואמה הגדולה ציפורקטן, בתרגומה המופתי של אנה בירקנאור. יוהאנס בברלין ולוסי בהמבורג מיהרו לקנות את החוברת ולשלוח אלי תצלומים של הפרסום. בביקור הבא של לוסי ושל דירק, לוסי דיברה על הפואמה בהתרגשות ושאלה אם אסכים להציג את הפואמה בפני סטודנטים, נוער ומבוגרים בהמבורג וסביבותיה.
למרבה ההפתעה, הזמנתה אכן הגיעה, עם לוח זמנים מסודר וצפוף: בבקרים בתי ספר ואוניברסיטאות, בערבים מפגשים עם ארגונים שונים, ארגוני שירה וארגונים שיש להם זיקה להסטוריה היהודית, ליהדות, או לשואה. לקחתי אתי למסע כמה חוברות בהם יצאו פרסומים של שיריי בגרמנית, כמה ספרים בעברית ובאנגלית וביניהם כמובן את הספר שכתבתי ובו סיפוריה של אמי על חייה לפני השואה ואחריה. זה היה אחד הסיורים המרגשים ביותר שזכיתי בהם.
צריך אם כך להתחיל במפגש שהתקיים בבית בו הוסב גז הציקלון בה למטרות הרג. השעה הייתה שעת ערב. הגענו לבניין גדול, מרשים מאד. מבחוץ פסלים של כמה דמויות שחורות, כחושות, מבועתות, כאילו מטפסות על הבניין. נכנסנו פנימה. הבניין מפואר מאד. במרכז קומת הכניסה מתפתלות מדרגות רחבות ומטפסות מעלה בתנועה מעגלית, סובבות כבמחול שיש בו מצד אחד מימד של ארט נובו, ומצד שני מימד של דקור. רוח נושבת בהתרוממותן של המדרגות מעלה, המעקה מלווה אותן בריחוף קליל כליווי מוזיקלי. אני שואלת על הארכיטקט, ואומרים לי שהבניין תוכנן בידי יהודי. בפסגת הגובה של המדרגות, ויטארז' צבעוני פונה אל השמים. אומרים לי שעד עליית הנאצים, היה שם ויטראז' יפייפה של מגן דויד. אני מדמיינת את אור השמש חודר פנימה דרך הויטראז' עם מגן הדויד, ממלא את החלל, מאיר את המדרגות הנאות, את עלייתן גבוה לרום הבניין. אני שומעת מוזיקה שמיימית.
המוזיקה נפסקת כשפותחים בפניי דלת נעולה, למרגלות המדרגות, ומתגלה חדר קטן, צדדי, נסתר. בפינת החדר, פינת זיכרון לנספים. טלית, מנורה, ספר תורה, סידור, כמה פריטים, ומצד שמאל פחית. משהו בגודל גלון של פח צבע. מסבירים לי שזה הציקלון בה. הציקלון בה שימש נגד מזיקים, וריחו, כריח הגז, בא להתריע על קיומו על מנת שלא לפגוע בבני אדם. הוצאת הריח מהגז נועדה להפוך אותו לכלי רצח המוני. בבניין היפה הזה שאדריכלו היהודי הוצא להורג עם עליית הנאצים, נהגה ופותח הרעיון של הוצאת הריח מהגז. אני מתייחדת עם סבי, אהרון, רואה אותו שוב ושוב מתמוטט בתא הגזים, כשהוא מחבק אל חזהו משני צדיו את הילדים דויד ויהושע. מישהו דופק בדלת, מאיץ בי לצאת מהחדר. מימין, אולם כינוסים של ארגון נוצרי שמאמין בחשיבותם של היהודים לביאת המשיח. אני פוגשת את מנהיגם, איש חביב בשם מיכאל, את אישתו, ואנשים נוספים מהקהילה. הם נחמדים, הם בני אדם כמוני.
זה היה רק אחד מהמפגשים הרבים שהתקיימו במסע. קראתי כרגיל קצת מהספר הזה, קצת מהספר הזה, לוסי המקסימה תרגמה, ראיינה אותי, והיה גם זמן לשאול שאלות. אחרי השאלות, נשאלתי אם יש אפשרות שהארגון הזה יוציא ספר ובו שירים שלי במשולב עם הסיפור שלי והסיפור שכתבתי על קורותיה של אמי. רעיון נחמד, אמרתי, ודאי, וחייכתי, ביודעי שמדובר בעוד פנטזיה שסיכויי הוצאת לפועל קלושים.
אלא שכששבתי ארצה, מישהי מהקהילה החלה מתכתבת אתי. רצתה עוד ועוד חומרים, ואני העברתי כל מה שביקשה. ושאלה עוד ועוד שאלות, ואני השבתי על שאלותיה. ורצתה לדעת עוד. ביקשה להבין מה בדיוק היה, והיכן, וכיצד, הכל בהתכתבות באנגלית, למעט השירים, שהיו עוד קודם לכן מתורגמים לגרמנית: ציפורקטן בידי אנה בירקנאור, ושירים אחרים בידי יוהאנס היקר. כתבתי הקדמה, פרק נוסף, אחרית דבר, כל מה שהיה נחוץ, ושלחתי. ועוד לפני שהגענו לשלב הגמר, ביקשתי מיעל, בתי הבכירה, בעלת הסטודיו לעיצוב יעלק'ה, לחשוב על עיצוב מתאים לעטיפה, וביקשתי מיוהאנס היקר שיסכים לעבור על הספר, להעיר הערות, לבדוק שהוא מספר את הסיפור כפי שראוי לספרו.
שני הפרויקטים הללו היו מורכבים מאד.
לכן אולי צריך להתחיל את כל הסיפור הזה עם סבתה של אמי, סבתא פיפיקה, ששמה היה רוזה רחל גולדשטיין (רוזנצוויג). סבתא פיפיקה היוותה ומהווה השראה לבאות אחריה. נולדה ב 1870 בעיר בדרום הונגריה, בת לסופר סת"ם, אלימלך רוזנצוויג, שמצא את פרנסתו מכתיבת ספרי קודש לקהילות הפזורות ברחבי הונגריה. רוב הקהילות היו עניות, המסעות למחוזות הרחוקים היו מסוכנים וארכו זמן רב. מעט הקהילות שהרשו לעצמן לחדש ספרי תורה, הציעו תמורת עבודתו מגורים בקהילה ותשלום זעום. סבת אמי גדלה בבית דל. אביה נעדר לתקופות ארוכות ואת מעט מעותיו שלח מעת לעת למשפחתו. בגיל ארבע עשרה עזבה סבת אמי את בית אמה, מחושה לנסוע לבדה לאוסטרבה שבצ'כיה, כשבכיסה בקושי דמי הנסיעה.
לדודה אסתי, אליה נסעה סבתא פיפיקה, היה רישיון מפרנץ יוזף, לייצר מחוכים עבור קציני הצבא האוסטרו-הונגרי. דודה אסתי ובעלה השוחט היו עריריים. בעלה עסק בענייניו, בעוד דודה אסתי ניהלה מפעל גדול וכינסה אצלה את אחייניה ואחינותיה הצעירים במטרה ללמדם תורה ולימודי חול לצד לימודי תפירה והכנת מחוכים. כל מי שבגר והשלים את לימודיו, נשאר כמה שנים לעבוד בפירמה, חסך כסף כדי להסתדר בחיים ועזב כשהוא מתחייב לפתוח חנות בעיר שבה לשום בין משפחה אין עדיין בית עסק, שלא להקים מתחרים בתוך המשפחה.
את כל הפרטים על קורות המשפחה ועל קורותיה של סבתא פיפיקה, למדתי מיומנים שכתבה בשנות המלחמה הארורה (כך הגדירה אותה), בציפורן דיו, באותיות עבריות, בכתב יד יפייפה, אינטליגנטי, נקי ומסודר, בשורות ישרות על גבי דפים חלקים, בשפה שנקראת דאייטש (או דויטש). שוב ושוב אכתוב על סבתא פיפיקה בהרחבה ובאהבה. היא דמות מופת עבורי, מורת הדרך, ההשראה לקיומי. בספר שיריי הראשון נמצא שיר בשם "יהודית" שמתאר את קשריי העמוקים עמה. הוא מתחיל במילים "נוצרתי ברחם סבת אמי / והיא כמעט ילדתני./ סבתא פיפיקה הייתה מאד חכמה / בשנייה של הלידה / התעשתה / ונולדה סבתי יהודית / במקומי / מצפינה בתוכה גם אותי." (מתוך: עם הבטנה בחוץ, גוונים 1997). דמותה ממשיכה ללוות אותי ונוכחת בכל אחד מספריי, ובקרוב תתפרסם בלונדון מסה פואטית רחבת היקף, בה הליכתי בעקבותיה מקבלת משנה תוקף, שעה שאני פוסעת בדרכה שוב ושוב. במסה הפואטית אני נוסעת אל הבית הגדול והמפואר אותו בנתה במחשבה על משפחתה לעתיד – כלומר בין היתר עליי, נינתה – ועל העסק המפואר לייצור ולמכירת מחוכים שהקימה ב"עיר חדשה גדולה", גרוסוארדיים בגרמנית, נאג'יואראד בהונגרית, והיום אורדיה ברומנית. אני פוסעת אל הבית, מקיפה אותו, הולכת בדרך בה פסעה מהחנות הביתה וחזרה, משחזרת את דרכיה אל הבית וממנו.
אם כך עליי להתחיל בבית שסבתא פיפיקה בנתה. הוא עומד נישא ברחוב התיאטרון. בנה אותו ארכיטרקט ידוע וממסמכי הבית שנמצאים בעירייה עולה שסבתא פיפיקה עבדה עם הארכיטרקט על כל פרט ופרט בבית, לרבות השושנים המטפסות על העמוד הפינתי, כמחווה לשמה, רוזה, לרבות הפטיו, החצר הפנימית הרחבה, ששימשה לסוכה, לרבות השערים שנושאים את סמל מגן הדויד, לרבות האבן שהובאה במיוחד מירושלים והונחה תחת הסף, לרבות המדרגות העגולות המובילות מהמטבח הרחב וחדר ההסבה לחדרי הילדים, לרבות החנות הגדולה, הפונה אל הרחוב הראשי. כשבניית הבית הושלמה, בשנת 1910, הוא כיכב בגלויה המתארת את יופיה של העיר. היה ברור, לכן, שעל כריכת הספר צריך להופיע הבית היפה הזה, שנבנה עבורי ועבור משפחתי, בית בו ביקרתי פעמים רבות ובדעתי לבקר בו שוב ושוב. עם המידע הזה יעל, בתי, יצאה לדרך במחשבה על עיצוב העטיפה.
ובאשר לעבודתו של יוהאנס: היות ואיני דוברת גרמנית, והיות ונשלחו חלקיו השונים של הספר בטווחי זמן שונים, והיות והספר דן במשפחתי, היה לי חשוב שקרוב משפחה שמכיר היטב את הנפשות הפועלות, ובמיוחד את אמי, יקרא את הספר ויתן את דעתו עליו בטרם אאשר את הדפסתו. כשיוהאנס נעתר לבקשתי, נחו דעתי ונפשי. ידעתי שהוא ידאג לכך שהספר ייצג נאמנה את רוח המשפחה. וכך אמנם היה. יוהאנס בדק כל אות, כל פסיק, כל רווח, כל מילה, כל רעיון, העיר והגיב, ולאחר שלושה נוסחים של תיקונים, אישר את הפרסום. עתה יכולתי לברך על המוגמר.
הספר עוד לא הגיע אלי, אבל כבר הגיע ליוהאנס, ששלח אלי את התצלום המרגש שהעליתי בראש הפוסט. לבי מחסיר פעימה. מסע של חמישה דורות, מונח על שולחנו של יוהאנס האהוב בברלין: סבתא רבא שלי, סבתא פיפיקה, הלא היא רחל רוזה גולדשטיין (רוזנצוייג) ז"ל, סבתי יהודית פרידמן (גולדשטיין) ז"ל אותה לא זכיתי להכיר משום שנרצחה באושוויץ טרם הולדתי, אמי אדית זהבה נוסבאום (פרידמן) ז"ל, אני דיתי רונן (שפיר), ובתי יעל קשלס (שילה).
שם הספר, אגב, לקוח מתוך שורה בשיר ואלדבורג "כאילו מעולם לא הייתה פה". השיר רואה אור לראשונה בגרמנית בספר זה. אני מעלה אותו כאן בעברית ובגרמנית.
ואלדבורג \ דיתי רונן
בֵּין גִּבְעוֹת וַאגֶן, רַוֶנְסְבּוּרְג וּוַינְגַרְטֶן
חִכְּתָה לִי וַלְדְבּוּרְג נִשָּאָה
בּוֹטַחַת בְּעַתִּיקוּתָהּ הַשְּׁלֵוָה
אֲפוּפַת הַשָּׁרָשִׁים.
הָאִישׁ הַשָּׁמֵן, אָדֹם לְחָיַיִם וְקֵרֵחַ,
קִבֵּל אֶת פָּנַי בַּחֲלִיפָה הֲדוּקָה
נוֹדֶפֶת רֵיחַ לַחְמָנִיּוֹת אֲפוּיוֹת
וְחִיֵּךְ אֶת חִיּוּךְ חוֹמוֹתֶיהָ.
לֹא הָיָה לוֹ מָה לְהַסְתִּיר
וְכָל הַמְּצוּדוֹת וְהַחֲלָלִים הָיוּ מְנֻצָּלִים
בְּדִיּוּק, כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא
הָיְתָה פֹּה
מָה
מָה
נָכוֹן גַּם הָאַלְפִּים, גַּם הָאֲגַם, גַּם סָבְתָא שֶׁלִּי
שֶׁנָּסְעָה לְבַּאדֶן-בַּאדֶן דֶּרֶךְ כָּאן פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה
לִקְרַאת הַחַגִּים עִם אִמָּא שֶׁלָּהּ לִמְנוּחָה וְטִפּוּלִים
נָכוֹן גַּם הֵן הָיוּ וַדַּאי נֶאֱנָחוֹת בְּחָלְפָן כָּאן
מְבַקְּשׁוֹת מֵהַנַּהָג לַעֲצֹר
וְהָיוּ
מַשְׁקִיפוֹת בְּעֵינֵיהֶן הַבְּהִירוֹת אֶת אֹפֶק הַפְּסָגוֹת הַמֻּכְסָפוֹת
וּכְחֻלֵּי הַבּוֹדֶנְזִי הַמִּתְחַלְּפִים וִירֻקֵּי וְחוּמֵי הָעֵמֶק הַמְּשַׂחֲקִים
וְהָיוּ מַרְווֹת רֵאוֹתֵיהֶן בַּצְּלִילוּת הַקָּרָה,
מְשַׁלְּבוֹת הַבְלֵי נְשִׁימוֹת סְמִיכוֹת,
מִשַּׁפְשָׁפוֹת אֲרֻכּוֹת כְּפָפוֹתֵיהֶן וּמְחַיְּכוֹת,
וְאַחַר כָּךְ הָיוּ עוֹשׂוֹת הַפְסָקָה וְנִכְנָסוֹת
לְקָפֶה-רֵסְטוֹרַנְט הַזֶּה וְהָיוּ
שׁוֹלְפוֹת בִּתְנוּעוֹת מְתוּנוֹת סִיכוֹתֵיהֶן הַיְּקָרוֹת
וּמַשִּׁילוֹת רְשָׁתוֹת וְכוֹבָעִים
וּפוֹשְׁטוֹת מְעִילֵיהֶן הַכְּבֵדִים וְנוֹתְנוֹת
לְסָבוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל אֲדֹם הַלְּחָיַיִם
שֶׁיְּסַדְּרֵם בְּמִתְלֵה הָעֵץ הַמְּעֻטָּר הַזֶּה הַיָּשָׁן,
וְהָיוּ יוֹשְׁבוֹת פֹּה לַשֻּׁלְחָן עִם כְּלֵי הַפּוֹרְצֶלָן
וּמַפּוֹת הַבַּד הַלְּבָנוֹת הַמְּאֹד מְעֻמְלָנוֹת
וִידֵיהֶן יְדֵי גְּבִירוֹת עֲדִינוֹת, אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן עֲדוּיוֹת
מֻנָּחוֹת נָכוֹן עַל בִּרְכַּיִם רַכּוֹת, מַרְפְּקֵיהֶן
הַמְּנֻמָּסִים בְּמָתְנֵיהֶן, שְׂעָרָן אָסוּף עַל
עָרְפָּן הַזָּקוּף בַּמִּשְׁעָנוֹת הַגְּבוֹהוֹת הַמְּחֻטָּבוֹת
שֶׁל הַכִּסְּאוֹת הַכֵּהִים הַלָּלוּ
מוּל הָאָח הַמְּבֹעֶרֶת
וְהָיוּ מַפְשִׁירוֹת עַצְמָן מִן הַדֶּרֶךְ, כָּמוֹנִי.
שָׁבוּעַ
אֵשֵׁב בְּוַּאלְדְבּוּרְג, אֶתְרַפֵּק עַל נוֹפִים;
צִלְצוּל פַּעֲמוֹנֵי מִגְדָּלִים; שִׁפּוּעֵי הָרְעָפִים;
רֵיחוֹת הַכְּרוּב הֶחָמוּץ; זֵרֵי פְּרָחִים תְּלוּיִים עַל מִפְתָּנִים; סָבְתָא
שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיְתָה לִי; אַפְלוּלִית
מַרְתְּפִים.
מתוך "עם הבטנה בחוץ", גוונים 1999
Diti Ronen
Waldburg
(Waldburg ואלדבורג)
Zwischen den Hügeln von Wangen, Ravensburg und Weingarten
erwartete mich Waldburg, erhaben
gesichert in seiner unbesorgten Altertümlichkeit
umhüllt von seinen Wurzeln.
Der dicke Mann, rotwangig und kahl,
begrüßte mich in engem Anzug
der den Duft frischer Brötchen verströmte
und er lächelt' das Lächeln der Mauern von Waldburg.
Nichts gab es für ihn zu verbergen
und alle Festungen wurden genutzt und jeder verfügbare Raum
ganz genau, so als ob niemals es
gegeben hier
was
wie
Krieg
Es ist wahr, auch die Alpen, auch der See, auch meine Großmutter
die nach Baden-Baden reiste, hier vorbei, zweimal im Jahr
zu den Feiertagen hin, mit ihrer Mutter, zum Ruhen und Kuren
es ist wahr, auch sie hätten hier, im Vorüberfahr'n, gewiss geseufzt
hätten den Fahrer zu halten gebeten
und sie hätten
mit ihren hellen Augen den Horizont überblickt, seine versilberten Gipfel
und das wechselnde Blau des Bodensees und das verspielte Grün und Braun des Tals
und sie hätten den Durst ihrer Lungen in eisiger Klarheit gestillt,
den dichten Dunst ihres Atems verflochten,
ihre Handschuhe lange gerieben und gelächelt,
und danach hätten sie eine Pause gemacht und wären hineingegangen
in dieses Café-Restaurant und sie hätten
ihre teuren Nadeln mit sachter Bewegung gelöst
und abgestreift Schleier und Hüte
und ausgezogen ihre schweren Mäntel und hätten diese
dem Urgroßvater des Rotwangigen gereicht
der hätte sie ganz ordentlich an seine Garderobe – diese hölzerne, alte, verzierte – gehängt,
und sie hätten sich hier an den Tisch gesetzt, mit dem Porzellangeschirr
und den linnenen Tischdecken, blütenweiß und steif gestärkt
und ihre Hände die Hände feiner Damen, ihre Finger geschmückt
sittsam auf zarte Knie gelegt, ihre Ellenbogen
höflich an ihren Hüften, ihr Haar hochgesteckt
über ihrem geraden Nacken in den hohen, schön geschnitzten Lehnen
dieser dunklen Stühle
vor dem brennenden Kamin
und sie hätten sich aufgewärmt von ihrem Weg, wie ich.
Sieben Tage
werde ich in Waldburg sitzen, werde mich anschmiegen an Landschaften;
an der Türme Glockengeläut; an der Dachziegel Schrägen;
an die Gerüche des Sauerkrauts; an Blumenkränze, die an den Haustüren hängen; an Großmutter
die ich niemals hatte; an das Halbdunkel
von Kellern.
Zuerst erschienen im Gedichtband: Gvanim, Tel Aviv 1997, S. 74–75.
Übersetzung aus dem Hebräischen: Johannes Valentin Schwarz (2017)
דיתי רונן Diti Ronen 