נקיים דיאלוג חי בין שתי משוררות יוצרות שעוסקות במקביל בשירה ובתיאטרון מפרספקטיבות שונות.
חלקו הראשון של הערב יעסוק בשתי דמויות מכוננות של נשים, שבהשראתן פועלות שתי המשוררות. בחלק זה נדבר על זיכרון, זהות, הזדהות ויצירה מפרספקטיבה היסטורית ומפרספקטיבה עכשווית.
בחלקו השני של הערב נתמקד בתיאטרון ונעסוק בשאלת המשיכה לעולם התיאטרון, במסתורין שבאשליה התיאטרונית ובתיאטרון כפרדיגמה לחיים.
באותה הזדמנות נברר מחדש את מקומנו כיוצרות בנות שני דורות, שפועלות באמצעות המילה בשני העולמות, השירה והתיאטרון באופנים שונים.
כבר מזמן לא כתבתי כאן. זה מתסכל ומבאס, כי כל הזמן קורים דברים וכל הזמן אני רוצה לשתף וכל הזמן אני רוצה לכתוב אבל בסופו של דבר לא מגיעה לכתוב כאן. זאת תמיד דילמה, על כך אני יכולה לכתוב ספר שלם, בין לחוות את החיים, לחיות אותם במלוא אונם, לבין לדווח עליהם. אי אפשר לעשות את שני הדברים בו זמנית. כשאת בתוך החדר, את לא יכולה להיות במרפסת ולהסתכל עליו מבחוץ. אפשר היה לחשוב שהדילמה הזו קיימת רק במסעות. האם להתקדם כברת דרך, או לשבת ולכתוב על הדרך שכבר עשיתי? ואם נחשוב על מסע החיים, נגלה שהדילמה הזו קיימת כל הזמן. במשפחה, בניהול משק הבית, בקשרי רעות, בלימודים, בקריאה, בכתיבה, בכל הדרך הזו שאנחנו פוסעים בה יום אחר יום. האם לשבת עם הבת, האהוב, החברה הטובה, החבורה שאני אוהבת, לקרוא ספר טוב, ללמוד פרק חדש, לעשות מדיטציה, לבשל, לרקוד, או לעזוב עכשיו הכל וללכת לכתוב על החוויה של העשייה הזו? בתוך השאלה הזאת אני מוצאת את עצמי תמיד עושה כברת דרך קדימה. ממשיכה במסלול. יושבת עם הבת. עם הנכד. מבשלת. רוקדת. מטיילת. כשכל הזמן העשייה הזו מלווה בתשוקה עזה לנסח אותה במילים. לפעמים בלילות הכל מתנסח ממש בהיר. כאילו אני כבר כותבת את הכל. בפרוטרוט. כל דבר מקבל את המילים שלו, את הצורה שלו, את המקום שלו בסיפור. בבוקר אני מגלה שלא נותר מכל זה דבר על הדף.
וגם כעת, בעודי כותבת, המחשב שלי נמצא תחת מתקפה של וירוסים, משהו מסוג הרעלת מטמון ARP, והוא מטרטר לי במוח כאילו זה ממש לא הזמן להתיישב לכתוב, ואני מחליטה לצאת מכאן מהר ולכבות את המחשב לפני שייגרם כאן איזה נזק קולוסאלי.
להתראות מחר בסלון הספרותי בדיזינגוף סנטר!
דיתי רונן Diti Ronen 