יש ימים כאלה

ולמה אני נכנסת לכתוב כאן אחרי תקופה ארוכה כלכך שלא נכנסתי לכאן, והתגעגעתי, באמת התגעגעתי, וכל הזמן הזה הייתי חסרה את עצמי ואת המפגש עם עצמי ואת המפגש עם הכתיבה, אחרי שנסעתי וחזרתי מאיטליה, שם נפגשתי שוב עם המשורר האיטלקי ג'וזפה נאפוליטנו (תמיד אזכור איך ראיתי אותו לראשונה, בפסטיבל שירה במקדוניה, זה היה הפסטיבל הבינלאומי הראשון אליו הוזמנתי, הייתי מרוגשת, סקרנית וקצת חוששת, והוא ישב שם באיזו פינה חשוכה, באחת ממבואות המלון, גוו כפוף ופניו הוגות. הוא כתב. דמותו רזה, סגפנית, שיערו לבן מקורזל, פניו מוארים. את כל אלה ראיתי כשחלפתי על פני הכניסה, וחשבתי שהוא ודאי אחד המשוררים שהגיעו לפסטיבל, אבל אז עוד לא העזתי לגשת. אחר כך באו ימים אחרים, ונפגשנו שוב במקומות שונים בעולם), ואחרי שנסעתי וחזרתי מפריז, ולפני שאני נוסעת הלילה לפראג, ואחר כך לגרמניה, כמעט לחודש, ואחר כך לגאורגיה, לשבועיים, ואחר כך לפולין, ואני עוצרת כאן כי אי אפשר להאמין כמה אפשר להכניס בתקופה כל כך קצרה וכבר איני יודעת מתי שוב אכנס לכאן ואפגוש את עצמי ואת הכתיבה. אז למה אני שוב נכנסת לכאן דווקא היום, כשמכל עבר נלחצת עליי המציאות?

כי קרה שאתמול קיבלתי הודעה בזו הלשון:

דיתי יקרה, מה שלומך? ביום א' הקרוב, אני מקיימת מפגש כתיבה בביתי ששמו 'הייתי חלק מהנוף'. אני תמיד מקריאה שיר בפתיחה של כל סדנה והרצאה שלי, ובחרתי מתוך ספר השירים הנהדר שלך 'שיבת הבית ונדודיו', שהוא קצת תנ"ך שלי, את השיר בעמוד 100, מתוך המחזור 'ביקור חוזר'. רציתי לשאול אותך, האם השיר עלה עם ניקוד וכל סימני ההפרדה בין המשפטים לאינטרנט? יש מקום שאפשר למצוא אותו? רציתי לחלק למשתתפות. אם לא, אעתיק ואחלק. אם יש כזה בנמצא אשמח אם תפני אותי או אם תוכלי לשלוח לי למייל. המון תודה ויום נעים, יעל

עכשיו צריך להגיד כמה דברים דחוף:

אחד – יעל זו יעלינקה שזו בעצם יעלי, או יעל, כרמי, כלומר יעל כרמי, בעלת הבית של הבלוג המשובח הרגיש המרגיש הנשי המפתה היפה המעניין הזה –

http://saloona.co.il/yaelinka/?p=1797

והנה עוד לינק חשוב לאותו עניין:

http://saloona.co.il/yaelinka/?p=1635

ומה שלא פחות חשוב, היא מקיימת סדנאות לכתיבת בלוגים אישיים, נשיים, בשם "בלוג משלך", וכבר שלחתי אליה את אחותי ואת חברתי ואת כל מי שאני יודעת שידה קלה בכתיבה ושכלה מצוי בגופה וכל שחסר הוא רק שתפתח בלוג ותעלה את הגיגיה המרתקים ותשתפם עם העולם. והנה הדף של הסדנאות של יעל כרמי בפייסבוק:

https://www.facebook.com/%D7%99%D7%A2%D7%9C-%D7%9B%D7%A8%D7%9E%D7%99-%D7%91%D7%9C%D7%95%D7%92-%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%9A-477613929084711/

ויעל גם מקיימת מפגשים בבתים, הנה עוד לינק חשוב לאותו עניין:

http://yaelikarmi.wixsite.com/blogforyou

בקיצור אני עוקבת אחריה. ויש סיבה. יש בכתיבתה משהו רענן, תמיד משהו אופטימי, גם אם לא תמיד המציאות היא משהו. פעם כתבתי לה שהיא הסיינפלד של הנשים. וכן, יש בתיאור המציאות אצלה סוג של הומור שמפריך עמדות ודעות קדומות, הסתכלות אותנטית נקייה שחושפת רבדים שהיומיום אינו מקנה להם מעמד. והאופן שבו היא מממשת את חלומה, והאופן שבו היא מגשימה את עצמה, את כישוריה, את אהבותיה, פשוט ראוי להתבוננות וללמידה.

אז כן, יש סיבה מעולה מדוע לעקוב אחריה.

ובאשר לשיר, מדובר כאמור בשיר שבעמוד 100, בספר "שיבת הבית ונדודיו", שראה אור בקיבוץ המאוחד שנה שעברה. השיר בנוי על זיכרון מדומה, יותר נכון על צילום. את הצילום מצאתי באחת הקופסאות הללו, שבהן מונחים צילומים ישנים שאינך יודעת אם מישהו אי פעם יציץ בהן. יעלי (שלי, זו הפעם יעלינקה שלי, הבת המעצבת המוכשרת שלי, יעל קשלס) גילתה את הצילום, הגדילה ועיבדה אותו בכשרון, הוסיפה עליו, מסגרה אותו ונתנה לי אותו מתנה לאחד מימי ההולדת שלי. כעת תלוי הוא אצלי בבית ואני מביטה בו מדי יום. סבא ושלי וסבתא שלי, שלא ידעו עברית ומעולם לא התאקלמו בארץ, הגיעו לכאן בחוסר כל אחרי המלחמה. לימים נסעתי עם אבי ז"ל לבודפשט, והוא הראה לי את מקום לימודיו ואת מקום מגוריו ואת מקום העסק של המשפחה ואת מקום התפילה של המשפחה ואת מקום המחבוא, והבנתי שהמשפחה הייתה במעמד בינוני גבוה לפני המלחמה. אבל כשהם הגיעו ארצה, הם היו חסרי כל. הם שכרו חדר אחד ליד שוק הכרמל. בחדר הזה גרו סבא וסבתא ודודה אגי ודודה חווה. היה מטבח משותף לעוד כמה משפחות, שירותים משותפים, מקלחת משותפת, פרוזדור משותף. בחדר היה ארון, שולחן וארבעה כסאות, מיטה לא רחבה ועליה מצעים בערימה גבוהה מאד, מכונת תפירה וחלון. הורשיתי לבוא אליהם פעם בשבועיים, בשבת. סבתי נהגה להרתיח עם בואי חלב טרי, וכך הראתה לי את אהבתה. אי אפשר היה להחליף אתה מילה. היא הייתה יפה, רזה, דקה ונמוכה, שיערה הכסוף אסוף על ערפה ובארון הייתה לה צעיף פרווה עם עיניים ופה ושיניים שהיה נעים ללטף אותו.

לפני צאת השבת, כשהשמש הייתה נכנעת לערב ומוותרת על עצמתה, נהגנו לצאת ברגל לגן מאיר. זה לא היה רחוק, והלכנו לאט. ידענו בדיוק לאן, ידענו בדיוק כיצד. היה לנו שם ספסל קבוע.

והנה השיר:

ביקור חוזר

לִפְנֵי שֶׁהַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹקַעַת / סַבָּא וְסַבְתָּא / חוֹבְשִׁים כּוֹבָעִים מַצְחִיקִים / כֻּלָּם נוֹתְנִים יָדַיִם / חוֹצִים אֶת נַחֲלַת בִּנְיָמִין / יוֹרְדִים בְּקִינְג ג'וֹרְג' / וּפוֹנִים לַסַּפְסָל הַקָּבוּעַ / תַּחַת הָעֵצִים בְּגַן מֵאִיר.

אֲנַחְנוּ יוֹשְׁבִים / קְטַנִּים עַל בִּרְכֵּי הַגְּדוֹלִים / מְצוֹפְפִים אֶת כָּל הַגִּילִים / אֶת כָּל הַשָּׂפוֹת / אֶת כָּל הַמְּקוֹמוֹת / אֶת כָּל הַלְּשׁוֹנוֹת הָרָעוֹת / אֶת כָּל יִסּוּרֵי הַפְּרֵדָה / אֶת כָּל הָאַכְזָבָה / אֶת כָּל הַבֶּכִי וְאֶת שְׂרִידֵי הַצְּחוֹק / מְצוֹפְפִים בְּתִקְוָה / בִּשְׁאֵרִית כֹּחוֹתֵינוּ / לִתְמוּנָה אַחַת.

 

והנה השיר גם בקובץ תמונה:

לפני_שהשמש_שוקעת_סבא_וסבתאתודה ליעל כרמי על העלאת הזיכרון הזה היום, והנה הדברים שכתבה לעצמה לומר בפתח המפגש שיתקיים בביתה ביום ראשון:

הייתי חלק מהנוף

מפגש כתיבה – יעל כרמי

בשבוע שעבר נסענו לתערוכת צילומים של עפר בר זיו.

את עפר אני מכירה מהגלגול הקודם שלי כסוכנת נסיעות.

עבדתי במשרד אמריקאן אקספרס בחיפה. כבר ידעתי שאני לא מסוגלת יותר להיות סוכנת נסיעות, סבלתי וחלמתי על הסדנה שלי.

במסגרת תפקידי טיפלתי בלקוחות IBM, והוא היה אחד הנחמדים שבהם.

הוא טס המון, ובשלב כלשהו גם התחברנו בפייסבוק.

זה קצת מצחיק, כי אני זוכרת איך פעם, לפני משהו כמו 6 שנים התנהל דיון שלם במשרדי התאחדות סוכני הנסיעות אם כדאי להיות חבר של הלקוחות שלך בפייסבוק.

היום דיון כזה לא היה מתקיים בכלל. בוודאי שכן וזה גם מתקשר לדברים שאומר בהמשך על כתיבה אישית ועסקית.

לתערוכה שלו עפר קרא  'רבדים של בית' – נקודת מבט אישית על ביתי בעמק.  ובה הוא מציג תמונות שצולמו ליד ביתו. ליד המקום בו גדל בקיבוץ סוללים. טבע, בית, נוף ופרשנות אישית שלו דרך מצלמה לדברים שהוא רואה.

כנראה שאין מקריות בעולם, וסיפרתי לו שלמפגש הכתיבה שלנו קראתי 'הייתי חלק מהנוף' והדברים מתחברים.

אנחנו בערב יום השואה, ולא ניתן להתעלם מהתאריך.

הנושא של 'נוף',  'בית' השיבה הביתה, חזרה הביתה ,געגועים הביתה, אנשים שבמשך המלחמה חולמים על בתיהם, ואחריה הולכים לעיתים דרך ארוכה, ברגל כדי לחזור הביתה.

למצוא מה שימצאו.

וחוזרים שוב ושוב הביתה גם לאחר שנים, בדמיון ובמציאות.

אחד המשפטים הידועים ביותר הוא זה של טשרניחובסקי

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא… / שאול טשרניחובסקי

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא קַרְקַע אֶרֶץ קְטַנָּה,

הָאָדָם אֵינוֹ אֶלָּא תַּבְנִית נוֹף־מוֹלַדְתּוֹ,

תיכף נדבר ונכתוב על הנוף שלנו.

החיצוני והפנימי.

החיצוני המוביל לפנימי וגם הפוך.

אבל נתחיל כמו תמיד בשיר.

מתוך – 'ביקור חוזר' שיבת הבית ונדודיו- עמוד 100 מאת דיתי רונן

בחרתי בשיר הזה כי יש בו תמונה. ובאחד השיעורים שלי בסדנאות ששמו 'העין כמצלמה, האוזן כאפרכסת', אני מדברת על כך שאנשים כותבים, מראים לנו במילותיהם את התמונה. כך שאם אנחנו הקוראים נעצום עיניים, נראה את התמונה ולא רק נקרא עליה.

על ספסל אחד בגן מאיר יושבת לא רק משפחה אחת שבה סבא וסבתא, הורים וילדים.

יושבות כל המשפחות כולן. הנוף הוא חלק מהן, נוף שלא נולדו אליו או גדלו בו, יעידו הכובעים המצחיקים הבולטים בנוף הישראלי, אבל אולי בישיבה על הספסל, באמצע הגן הם הופכים לחלק מהנוף וגם  חוזרים יחד, כמשפחה, אל הנוף ממנו באו. משם.

כמה הרבה יש בנוף הזה העכשווי, עבר והווה, שפת אם ושפה חדשה, פרידות ואכזבות, בכי וצחוק וגם תקווה, המגיעה בשארית כוחות המרמזת על מה שעברה המשפחה עד שהגיעה לספסל הזה התל אביבי כל כך בגן מאיר.

בברכה,

יעל כרמי

תודה ליעל כרמי, תודה לבלוגריות של יעל, לכל הנשים בעולם שכותבות ושלא כותבות, לכל הנשים בעולם שמתגעגעות.

ובסדר, גם לאנשים כולם.

מודעות פרסומת
פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | 2 תגובות

חופשת סמסטר

הרהור קצר על חופש ועל צמד המילים חופשת סמסטר.

המשמעות משתנה לאורך השנים. זה אותו חופש שמתקיים בזכות המסגרות המארגנות שמתקיימות סביבו, זו אותה חופשה ובכל זאת יש לה משמעויות שונות שאינן מתחברות זו עם זו.

כשהייתי ילדה, המשמעות הייתה שאמא שלי יוצאת לחופשה. חופשה אצל אמי הייתה תמיד מחוץ לבית, בדרך כלל לא עם ילדים. כלומר, משאירים אותי באיזשהו מקום ויאללה ביי, נוסעים. בדרך כלל תקעו אותי במקום שהסתדר להם, נגיד בכפר אתא או בכל מקום אחר שהסכים לקבל אותי ללא תמורה כספית. פעם אחסנו אותי בבית ילדים בשבי ציון. זה היה במימון של דודה בלנש, שהייתה ערירית, וזאת הייתה אמורה להיות גם "חופשה" עבורי. הייתי אולי בת חמש. חליתי מאד, חום גבוה מאד, והם נאלצו לבוא לבקר אותי בחוליי. נסענו לנהריה, קנו לי נעליים אדומות וגלידה ובו במקום החלמתי והוחזרתי לאחסון בבית הילדים.

כשהייתי סטודנטית, המשמעות הייתה שזה הזמן לעבוד באינטנסיביות, להרוויח קצת יותר בימים, ולהשלים בלילות את החובות לאוניברסיטה. נהגתי לארגן לעצמי עבודות במשק בית, בקונדיטוריות וכד', עבודות שנעשות בשעות היום, ובלילות כתבתי את העבודות שהיה עליי להגיש. זה היה מאתגר ואהבתי את האינטנסיביות הזו שדחקה בי. המסגור של הזמן אהוב עליי.

גם היום אני אוהבת את המסגור של הזמן, את חלופי העתים, את העובדה שמסתיים דבר אחד ומתחיל דבר אחר. וכיום המשמעות של חופשת סמסטר היא שאני יוצאת לחיי שלי. כאילו קודם לא חייתי את חיי שלי. אני מלמדת רק בסמסטר הראשון, בכל זאת יוצא שכשמתחילה חופשת הסמסטר, נפער איזה לוע בנפש שאומר לי לקום ולצאת לענייניי. אני נתקפת נדדת, לוקחת את המחשב, כמה בגדים, ויוצאת לדרכי.

כל זה מתחיל מסתבר הערב, עם צאתי לשבוע כתיבה. זהו אירוע הנדדת הראשון שלי השנה, ואחריו יבואו עוד נדודים.

אהיה במקום שאין בו WIFI, התאמינו?

אז אחלו לי בבקשה שבוע של כתיבה פוריה ומוצלחת, ושתשרה עליי הרוח, ונתראה באמצע בשבוע הבא 🙂

מאחלת לכולנו שבוע טוב 🙂

פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | 2 תגובות

סוף סמסטר א'

פתאם אני מצטערת שהסמסטר הסתיים. מהר מדי הוא הסתיים. ולמה אני מצטערת? הנה מה שכתבתי לראש התכנית בה אני מלמדת (מדובר בתכנית ללימודי תעודה, תואר שני בניהול מלכ"רים, לשעבר תכנית שוורץ). זה מסביר משהו מהחוויה.

אני חייבת לשתף אותך.

החבר'ה האלה שאת מסדרת לי כל שנה, מניין את מביאה אותם?

כל שנה אני אומרת די, מספיק, עשית מספיק למען החברה, העברת את הלפיד, נסעת מספיק, די, שבי בבית, כתבי את שירייך, טפלי בנכדייך, סעי למסעותייך, חיי את חייך. כל שנה אני אומרת, די. 

השנה הגעתי לפתח הקורס מדוכדכת למדי. תהיתי מדוע אני מתעקשת להמשיך לבוא. הרי השכר לא באמת שכר, הנסיעות מתל אביב מתישות, למרצים ולאמנים אורחים איני יכולה לשלם, והנה השנה גם לא אישרו לי בקשה שהגשתי לוועדה לניצול תקציב קשרי מדע. מה תועלת צומחת לי מכל זה.

והסטודנטים היו שם, עם העיניים הסקרניות שלהם, עם הרצון ללמוד, עם הנכונות להתנסות בתחום שלא היה מנת חלקם עד כה, עם הפתיחות להרחיב את עולם הידע שלהם. וזה כבש אותי. נכנעתי ללהט שלהם. אין טעם לציין שמות, למרות שהפיתוי גדול. הם פשוט נפלאים. כל אחד הוא פנינה. לשיעור השני כבר הגעתי עם אנרגיה  אחרת, של "עוד". וה"עוד" הזה הלך והתעצם משיעור לשיעור. כך עבר הקורס. וגם אחרי שחלף כבר זמן השיעור האחרון, הם נשארו שם יושבים על כיסאותיהם והיה צורך והיה רצון בעוד "עוד".

אז בסופו של דבר אני רוצה להודות לך. כי באמת, איפה מוצאים כאלה סטודנטים. אנחנו פשוט בני מזל שנפל בגורלנו לזכות בהם.

זהו, רק רציתי לשתף אותך.

אני מודה לך על ההזדמנות שנתת לי להמשיך ולהיות חלק ממסלול הלימודים של הסטודנטים שלנו.

תודה,

דיתי

פורסם בקטגוריה שירה, תיאטרון, מדיניות תרבות וניהול אמנויות | כתיבת תגובה

New publication on Sinn und Form

Littlbird is now available also in German.

The poem is published this week in the Nov.-Dec. issue of "Sinn und Form", thanks to Anna Birkenaur, who translated the poem and sent it to the vell established magazine.

A  link: https://www.sinn-und-form.de/?kat_id=4&tabelle=bio&name=Ronen&vorname=Diti

פורסם בקטגוריה Translations of my poetry, חדשות ואירועים News and Events, ציפורקטן (פואמה), הוצאת אוניברסיטת בר אילן 2010, מהדורה דו לשונית (עברית ואנגלית) כולל הקדמה וראיון עם המשוררת, שירה Poetry | עם התגים , , , , | 2 תגובות

Now on WLT

http://www.worldliteraturetoday.org/blog/poetry/two-illustrated-bird-poems-israel-diti-ronen

now_on_wlt_23-11-16

the_fifth_bird

A Note on the Illustrations

Diti Ronen: “I suddenly have this unexplained urge to send you for publication these two poems along with three images—out of hundreds—that were made by Isis Olivier, the granddaughter of Sir Laurence Olivier. Isis, an accomplished French artist, read my poem ‘littlebird’ in 2014, when it was presented in French at the Lodève Poetry Festival, France. Ever since, along with other projects, she continues to draw the moment of the falling of the bird, and we have already presented together four exhibitions, including readings. Surprisingly, the act of drawing the endless moment of the falling, inspired by the poem, is actually done with the help of dead birds that she finds on her way or at her doorstep, unexpectedly. The poem ‘Fifth Bird’ was written recently, right after she told me about a new bird that came to die at her doorstep” (email to Daniel Simon, August 24, 2016).

Isis Olivier: “After Diti invited me to do some artwork for her poem ‘littlebird,’ it took six months to find what I was looking for. On a frosty January morning, there it was: a dead song thrush. Diti was enthusiastic about the first charcoal and chalk drawings. I then spent months drawing and painting birds. When I felt that I had almost exhausted the subject, another bird would appear and then another, literally on my doorstep. From the dichotomy between hope and despair in Diti’s poem to that of life and death, the fallen birds have come to represent lost innocence, merging somehow with the flow of refugees into Europe and the images of their children drowning on our beaches.”

Fifth Bird

Fifth bird lands on your doorstep
To die at your feet.
Again you are called to open the sky
To send off your visual prayer
The image of the movement
Of an eternal moment.
Again you delve into the body of the poem.
I listen carefully, and write the letters
Of the simple present
Of our Life and of our Death
That return again and again
From Above and from Earth.

littlebird

Begin from above
slowly,
in a blue so light, so light
and wide and big and white
begin, with infinity
begin with the sky.
With the bird.
Look, she is taking off.
One bird, little. Look.
There she flies.
Big and open –
the entire sky is in front of her.

Black and white bird drawing by Isis Olivier

Begin with the bigness, yes, begin big,
from above, big,
begin with the all-seeing point of view
the innocent point of view
the point of view of God
who does not see the detail.
Were there other birds?
Was there a chirp?
There was, surely there was.
There, another bird, taking off.

Begin with the horizon.
Do you still see on it any wisp of smoke?
No, it is not dusk yet,
you cannot see a thing.
And the horizon is far and the sea is close
and the sun is in mid sky.
Now treetops peek out,
appearing.
Begin with the treetops.
They spread, ever green,
their fingers yearn for the tall,
the divine,
for God looking upon them, for
the bird.
Did the sun indeed shine?
And what was the shape of the cloud?
God, watching, did He notice the bird?

Begin with the tree. With the bough,
see how it hugs the trunk,
leaning on it, ever so trustingly.
It too is quiet. Slightly moved by the wind.
Cuddling itself softly
humming the sounds of its origins.
Have you noticed the nest?
Have you seen the nestling?
Begin with the tree.
With the tree next to it.
Remember the bird?
It descends here, to sit on a bough.
Begin with her.
No. Begin with her tree.
No. Begin with the tree next to her tree.
Begin with more trees.
Many trees.
A forest.
Now look. From above.
Can you see the forest clearing?
Look.
There are lager barracks there.

Begin with the barrack.
It does not matter which one,
they are all alike.
Begin with the tenth barrack.
Look, a handsome woman now leaves it.
Her walk is proud.
Did you draw her?
Draw her pretty, please,
Pretty, bald and proud.
Did you see?
Her round face, turned slender,
accentuating big, blue eyes.
She looks up.
Sees blue skies
sneaking between the treetops
that you drew, and the tip of a cloud
shaped like a longing.
She notices in detail.
Remembers scent and flavor,
color and sound of before.
Thinking spring.
Sees the bird
passing in front of her,
gliding, her wings spread open.

Begin, with the officer.
Draw him tall.
Accentuate his face, please.
It is squared. Draw his
Strong jaw, his chin
sticking out.
Now the hair: carefully done,
his hat hanging in sloppy elegance.
Have you seen his uniform?
The emblems on his sleeve?

Black and white bird drawing by Isis Olivier

Begin with the rifle.
The officer holds the rifle in his hands.
He stands by the barrack. The rifle in his hand.
Now he lifts his weapon,
aiming to the sky.
Pressing his cheek against the weapon
closing a non-aiming eye
and searching.
Draw him tall. And very straight.
He looks through the crosshair
up, he’s searching,
what shall he shoot now?
The bird now stands on a branch.

Draw him looking, draw the look.
He moves, turning to the woman.
Look. He
forgets his mark. His muscles relax.
Draw the gun descending, slipping down his arms.
Draw the firing position fading.
He looks at the woman.
Her walk so proud
dressed in a sack and a simple waistband.
He looks at the woman.
She does not see him,
walking forward, to the latrine,
her gaze fixed on the bird.

Draw him looking at the woman.
Looking at the train of her walk,
the ripples sent forth from her behind.
There, she has entered the latrine.
He once again lifts his weapon.
Determined. Indifferent to the ripples,
indifferent to the train of her behind.
Did you see? Once again, he presses his cheek,
and although it is spring in the world
and perhaps because of
the cold steel
he closes one eye.
Watch.
He aims, concentrates, aims,
and the bird, oh, the bird,
her exactly –
and shoots.
Did you draw it?
Could you draw her sinking?
There, here, so close,
right by, her body
like God landing softly,
unheard.

Begin with the woman.
She hears a shot.
One, and its echoing
knocking at her temples
thudding to the ends of the forest
and back. Was she hurt?
Draw the sound, the bang,
draw her anxiety.
Draw her leaving the latrine.
She walks. There, she walks, she is unhurt.
Stands up and fixes the sack on her body.
Straightens her back. Looks,
the bird is gone.
She sends a wary look.
What was the shot?
She worries about her friends
stepping quickly into the barrack,
to arrive inside, to return.

Begin with the woman.
No, begin again with the officer.
His gaze returns to the woman.
She hurries her step,
looking around frightened, anxious,
her pace a near-run.
He still looks at her.
Amazed. Bending down, spellbound,
lifts the bird from the ground.
She’s twitching, her body still warm.
Feels her weight, how tiny she is,
and so pretty,
now he hands the bird to the woman.

Black and white bird drawing by Isis Olivier

Now, please draw the woman.
Hurry, now everything happens quickly,
she takes the bird
as though it was planned,
as though it was obvious,
as though the bird was meant for her,
she takes the bird,
in her hand, without shaking,
she takes the bird
without so much as a look,
she takes the bird,
opens the barrack door,
and enters, now running,
breathless, to her friends,
a little bird in her hand.
The door is now open and she sees
they are not hurt. Now they are all inside.
They worried about her, what was that shot?
Now they are all inside.
And a little bird, dead.
Now they are all inside. And a little bird held in her hand.

Begin with the woman’s friend.
No. Begin with the Blockalteste.
She’s Czech. Religious. Short.
Hides her daughter in a little cabin.
She is good. Begin with the baking oven.
No. Begin with the bird.
Begin, with the pot.
No. Begin with the bird.
Who plucked the feathers out?
Why should the feathers be plucked?
And what does the Blockalteste have to do with the bird?
Begin, from the beginning.
Begin with the bird.
Please draw for me a little bird.
No. Please draw for me a little pot.
No. Please draw for me a little oven.
Look.
Inside the belly of the oven is a pot,
And inside the belly of the pot is a bird.
That you don’t have to draw.

Begin, begin with the woman’s friend.
No, begin with the woman.
The woman is still shocked. The barrack door is closed,
her eyes grow accustomed to the darkness.
She looks at her friends, holds the bird.
No. Begin with the woman’s friend.
she’s older. No, not that old.
She’s still young, just a little more mature.
She takes the bird from the woman’s hands
and walks over to the Blockalteste.
Watch her. How she
grasps the little bird,
elevating it ever so slightly,
and hinting to the little oven.
Gently. And awaits understanding.
Elevates, and hints to the little pot.
She has time.
Elevates, slowly, and hints to the margarine.
Lightly tilts her head to the right.
Elevates, pauses, and hints to the flour.
She has patience. For pepper and for salt.
Look. Now they are huddling in sweet secrecy.
Draw the gaze.
Draw the hunger.
Draw the secret.
Draw the agreement.
Draw the hope. The hunger.
Begin with the hunger.
No. Begin with the bird.
No. Begin with the woman.
With the officer. The gun. With the
with the barrack. The oven. The pot. The bird. With the –
begin already. Come on, begin.
Begin with the memory.
Begin with the, the, with the quiet.
In silence.
Begin with muteness.
Begin with the silence. The silences.
No. Don’t begin.
Just be silent and don’t begin.
And never say a thing.
Don’t write and don’t draw a thing.
Forget all that you’ve said. And be silent.
Erase all that you’ve written. And be silent.
Erase and forget. Forget and erase.
And be silent.
And let go of the barrack. Let go of the officer, let go of the woman.
Let go of the hunger, let go of the gaze, let go of hope.
Leave the silences, leave the voices.
And don’t think oven, or pot.
And don’t touch story, or song.
Expel the bird. God.
Swallow the words.
And be silent.
Forget. Erase. And don’t speak.
And if you must, begin at least with noiseless.
In your head, in a whisper. Whispering.
Begin with the longing. The yearning.
Do you know what bechinalt is? Of course you do.

Begin with the bechinalt.
Draw its aroma rising,
spreading through the house.
Rising from the pot, leaving the kitchen,
crawling to the living room,
reaching all the way to the carpet,
to the radio,
to the search-for-relatives program

making the senses lose their mind.
Begin in the afternoon.
Draw the little apartment in Givatayim.
The sun moves to a diagonal
and a light breeze comes in from the sea.
Begin with mother.
Begin with mother, in the afternoon.
Draw her cooking, a wooden spoon in hand,
explaining to me about flour, and how to make roux.
Begin with mother, afternoon.
Draw her tall, by the stove.
Draw her closely, close.
Draw her touching me.
Begin with me.
Begin with mother, afternoon.
Draw her pretty, on high heels.
It’s the hour of the day when sometimes,
having stopped by the butcher’s and having bought some chicken,
she would cook bechinalt
from a little bird
that she got from an officer
With the taste of much, so much, so very much time.

Translations from the Hebrew
By Elazar Tal Ronen with Lynn Dion

TAGS:

PoetryIllustrationsDiti Ronen

Diti Ronen is an Israeli poet and editor. She has published six full-length collections of poetry as well as numerous essays and articles. Her poetry has been translated and received international and national awards and published in literary magazines and anthologies worldwide, including the November issue of WLT.

Elazar Tal Ronen is a prolific musician, lyricist, and songwriter. A graduate with honors of CCNY in 2009, Ronen is a prominent member of the New York jazz scene. As a songwriter and lyricist, he’s collaborated on internationally praised albums.

Isis OlivierIsis Olivier (https://isisolivier.com), the granddaughter of Sir Laurence Olivier, is a painter of English origin. She lives and works in the Cévennes, a mountain region in southern France. Some of her paintings and prints have been published in France, the UK, and, more recently, the United States and Israel.

Editorial note: “littlebird” was first published in 2010 by the Sal Van-Gelder Institute for Holocaust Instruction and Research at Bar Ilan University, Israel, in a Hebrew/English bilingual edition, including an introduction by Hanna Yaoz and an interview with the poet. The booklet was printed in a limited special edition for researchers and students. The poem has been translated into many languages, including Arabic, Hindi, Albanian, French, Polish, Romanian, German, and Swedish.

פורסם בקטגוריה חדשות ואירועים News and Events, ספרי שירה Poetry books, ציפורקטן (פואמה), הוצאת אוניברסיטת בר אילן 2010, מהדורה דו לשונית (עברית ואנגלית) כולל הקדמה וראיון עם המשוררת, שירה Poetry | עם התגים , , , , , , , , | כתיבת תגובה

פרסום חדש במוסף הספרותי של מקור ראשון

שני שירים חדשים שלי התפרסמו אתמול, 18.11.16, בגיליון סוף השבוע  של המוסף הספרותי של מקור ראשון. השירים נכתבו בתגובה לאירועי השבועיים האחרונים.

פורסם בקטגוריה חדשות ואירועים News and Events, שירה Poetry, שירים חדשים, שירים חדשים ואחרים | עם התגים , , | כתיבת תגובה

New publication on WLT

The link to the poems is followed by the photo –

http://www.worldliteraturetoday.org/2016/november/three-poems-diti-ronen

פורסם בקטגוריה חדשות ואירועים News and Events, שיבת הבית ונדודיו The return of The House and its wanderings, הקיבוץ המאוחד 2016, שירה Poetry, שירים מתוך "שיבת הבית ונדודיו" | עם התגים , , | כתיבת תגובה