למה לעולם איני שואלת למה התכוונה המשוררת

או: למה למדתי במגמה ביולוגית

בִּגְלַל הֲדַסָּה \ הַמּוֹרָה לְסִפְרוּת \ שֶׁבַּשִּׁעוּר הָרִאשׁוֹן שֶׁל הַשָּׁנָה שָׁאֲלָה \ "לְמָה הִתְכַּוֵּן הַמְּשׁוֹרֵר" \\ אֲנִי זוֹכֶרֶת \ אֵיךְ הִצְבַּעְנוּ מִתְלַהֲבִים \ שׁוֹקְקִים רַעְיוֹנוֹת \ שֶׁבְּעֵינַי הָיוּ מְרַתְּקִים \ אֲבָל בְּעֵינֶיהָ \ אַף לֹא אֶחָד מֵאִתָּנוּ יָדַע \\ הִיא הִסְּתָה אוֹתָנוּ \ אֶחָד אֶחָד \ כִּי רַק הִיא \ יְחִידַת סְגֻלָּה \ הָיְתָה בְּסוֹד הַכַּוָּנָה \\ קְצָרָה וְקוֹלַעַת \ כִּמְנַצַּחַת \ הִיא קָרְאָה מִתּוֹךְ חוֹבֶרֶת \ שֶׁאָחֲזָה בְּיָדָהּ \ אֶת הַתְּשׁוּבָה הַמְּדֻיֶּקֶת \ הָאַחַת \ הַיְּחִידָה \\ וְגַם קְצָת בִּגְלַל הַמּוֹרֶה לְטֶבַע \ מַר בַּלְשָׁן \ עִם הַקְּמָטִים וְהַשֵּׂעָר הַלָּבָן \ שֶׁלִּמֵּד אוֹתִי כֵּיצַד בָּנוּי הַלֵּב \ וְאֵיךְ מְרַפְּאִים כְּאֵב.

קול קורא חדש בנושא חריגה

קול קורא חדש בנושא חריגה

מצורף קול קורא חדש בנושא חריגה –

אתם מוזמנים להגיש שירים ברוח הקול הקורא ובהתאם להנחיות המפורטות בו.

מסע למקסיקו – היום הראשון

 

ריקוד המאמינים סביב הפירמידה העגולה

נחתנו בשדה התעופה של פוארטו וויארטה אחרי 18 שעות טיסה כולל טרטור-טרנזיט בניו ארק עם תורים ארוכים ומיותרים בביצוע כניסה ויציאה כולל ביקורת דרכונים, איסוף כבודה, מכס, ואחר כך צ'ק אין מהתחלה עם כל התורים של מסירת מזוודות, ביקורת דרכונים, בדיקה ביטחונית, בידוק בשער וכדו'. מזג האויר הנוח והמלון הקרוב שחיכה לנו כמעט על המסלול זירזו את נפילתנו שדודים מעייפות. קמנו מוקדם לנוף עצום, לשמש מסנוורת ולארוחת בוקר – אהה, מיד זכרנו את אהבתנו למדינות הטרופיות הללו עם כל הפירות החתוכים שחיכו לנו על המגש –

בדרך לאוטובוס לגוודלחרה התברברנו כהוגן. המונית הורידה אותנו בתחנה שגויה. מסתבר שלכל חברה יש כאן תחנה מרכזית משלה, והטרמינלים מפוזרים בכל מני נקודות בעיר. רצנו כמו משוגעים עם המזוודות, חוששים שמא נאחר לנסיעה שפרנסואז הנחתה אותנו לקנות אליה כרטיסים, והגענו בלי אוויר לאוטובוס חדיש, ממוזג ונוח, עם שתייה ו"שקית אוכל" לכל נוסע ושלושה מצבי תנוחה של המושב, חלונות רחבים, ווייפיי ואינטרנט ומסכים אישיים וכל מה שאתם יכולים לדמיין שנחוץ לנסיעה בת חמש שעות.

אני כשאומרים לי נסיעה בת חמש שעות, אני חושבת על הנסיעה מבנגלור למייסור, שאומרת שאפילו אם קנית את הכרטיס במג'סטיקס, שזה הכי יקר וזה אומר שמקבלים בקבוק מים לדרך, עדיין נוסעים אחרי עגלות שוורים איטיים עמוסות לעייפה שהשוורים כורעים מהמשא ומדי פעם מניחים לעדרים לחצות את הדרך ויש חלקים שבכלל הדרך לא דרך והמון מעקפים וחמש או שש עצירות. אבל כאן היה נראה שהנסיעה עתידה להיות שונה. השירותים בתוך האוטובוס, נקיים ומרווחים, הסטנדרט של הכרטיס שקנינו היה גבוה והיה ברור שעומדת להיות כאן חוויה אחרת.

הדרך התחילה רגועה לאורך האוקיאנוס האטלנטי. אפשר היה לראות אותו מלווה אותנו מצד שמאל, מה שאמר שנסענו צפונה לאורך המפרץ. הוא הציץ בין השדות והמבנים ורמז לנו את שעוד מצפה לנו אחרי שובנו מגוואדלחרה.

אבל מהר מאד הגיעה לג'ונגל ולפיתולי העלייה. כדי להגיע לגוודלחרה מהחוף צריך לחצות שרשרת הרים גבוהה. העיר עצמה נמצאת ברמה, מישור בגובה 1,600 מ', בין שתי שרשראות הרים גבוהות.

כשהסתיימו הסיבובים והאוטובוס נסע קצת במישור, הגיע עידן המטעים. קילומטרים של מטעי מנגו ואבוקדו.

ורק אחרי נסיעה של כשלוש וחצי שעות הגיע הנוף שאתה מצפה לראות במקסיקו: קקטוסים ושדות אגבה כחולה אינסופיים.

 

גוודלחרה מונה כשישה מיליון תושבים, והיא העיר השנייה בגודלה במקסיקו אחרי מקסיקו סיטי. היא יושבת במישור בגובה קילומטר וחצי מעל פני הים בין שני רכסי הרים גבוהים שמגינים עליה מפגעי טבע כמו רעידות אדמה, סופות הוריקן וציקלונים.  אחד הרכסים היה בעבר פעיל וולקנית, והותיר אחריו עמק רווי אדמה עשירה במינרלים שמתאימה לגידולי האגבה הכחולה ממנה מכינים את הטקילה הידועה.

העיר נוסדה בשנת 1542 והיא נחשבת יחסית לעיר בטוחה ורגועה, עם אוניברסיטה ציבורית ידועה והרבה טכנולוגיה מתקדמת. ירדנו מהאוטובוס בטרמינל של ספופאפ שם פרנסואז קיבלה את פנינו בחיבוקים חמים. נסענו לביתה שם פגשתי לראשונה את חואן, בעלה. את פרנסואז פגשתי בפסטיבל שירה במקדוניה, ומאז נשארנו בקשר אימיילים ופייסבוק. יש לנו חברות משותפות, כמו קריסטינה הפולניה, ואנחנו עוקבות זו אחר זו, אבל לא ידעתי דבר על חואן. כעת, משפגשתי אותו לראשונה, הסתבר שמדובר במי שנראה או רב אשכנזי, קרוב משפחה שלי: סבו היגר למקסיקו מלבנון, והשמיות ניכרת בפניו ובהתנהגותו, שלא לדבר על זקנו העבות ששיבה זרקה בו ומבטו הרך והנעים. החיבור היה מיידי. יצאנו לאכול במסעדה מקומית – אני הזמנתי מרק עגבנות חריף מלא פלפל עם טורטיות מרוסקות וכל טוב בפנים – והייתי בשלה לשנת לילה שקיוויתי שתדלג לי על הג'ט לג.

שני ימי ביקור בוודלחרה עומדים לפנינו, לפני הנסיעה לפסטיבל השירה בפוארטו וויארטה. הלכנו לפי ההמלצות של פרנסואז וחואן. התחלנו את היום הראשון בעיר שנקראת טקילה, שם מייצרים את המשקה הידוע:

ביקרנו  באחד המפעלים לייצור המשקה הידוע, שיש לו מסתבר היסטוריה מרתקת והחל משנת 2004 גם חוקי יצור נוקשים מאד שמעמידים סטנדרטים גבוהים לכל מי שמבקש לייצר את המשקה:

והצטלמנו ליד השלט בכיכר המרכזית – מאחורינו הקיוסק הידוע שמאפיין כל כיכר מרכזית, והקתדרלה

משם נסענו לאתר פירמידות שנחשף לא מזמן. עד לאחרונה ידוע היה רק על תרבות האצטקים שהותירה אחריה את הפירמידות הגדולות במזרח מקסיקו ובדרומה, סמוך לגבול עם גווטמלה. ראינו אותן בנסיעה הגדולה לגווטמלה, אז גם ביקרנו בטיקל, ובעוד אתרים אצטקיים בהונדורס ובמקסיקו. לעומת זאת לא היה ידוע דבר על התרבות של חליסקו שבאזור זה שבמערב מקסיקו. חשיפת הפירמידות הללו, שעדיין לא נחקרו די צורכן, הייתה לכן משמעותית מבחינת תושבי המקום. נחשף מקום עשיר בתרבותו, שפעל בשנים 500 לפני הספירה ועד כמאתיים אחריה, וכנראה נחרב ברעידת אדמה. בכפר ובסביבת הפירמידות התגלו ממצאים פולחניים מרתקים שאין בהם פולחן של קורבנות אדם והם עשירים באופני הביטוי האמנותיים שלהם.

הכפר והפירמידות שוכנים לחוף אגם טבעי רגוע שמימיו טרמיים ורוויי מינרליים, שמשמש עד היום מקור מים להשקיה אבל גם לבילוי ולהשתכשכות. עברנו על יד האגם סמוך סמוך אבל לא עלה בידי לצלמו אלא רק מתוך הסיור באתר הפירמידות.

בדרך החוצה נתקלתי בדוכן קטן. ראיתי פסלים שריתקו אותי וביקשתי לעצור ולראות מה יש שם. בעל הדוכן הוא בן המקום,  שסיפר שכל השנים היה ידוע שיש שם כפר, ואנשים מצאו כל השנים ממצאים. הוא לקח אותנו לאחורי הדוכן, והראה לנו ממצאים שחשף במקום:

בדוכן שלו הוא מציג רפליקות של אובייקטים שנמצאו במקום:

שוב התאהבתי.

רכשתי רפליקה קטנה של אישה מגישת מנחה וכמה אבני סלע מקומי ועזבתי את המקום מלאה וגדושה בסיפורי ההיסטוריה האנושית שאני כלכך שמחה להיות חלק ממנה.

בערב הלכנו לאכול טמלה אצל הדוכן השכונתי:

הנה הוא המעדן:

וקינחנו בגרגרי תירס רוויים גבינה וקרם – מעדן אמתי

את יום המחר, כלומר כבר היום – אני כמובן עמוק בתוך ג'ט לג בלתי אפשרי – גנעשה בדאון טאון. אקווה לכתוב על כך מחר.

שיבת הבית ונדודיו, הספר

pages (24.10.15)

 

חוברת מאזניים בנושא הגירה בעריכתי

הדימוי: עבודתה המרגשת של ליאורה וייז

אני מביאה כאן את דבריי כפי שהם מופיעים בפתח החוברת:

כיהודייה ישראלית, שהיא בת לזוג מהגרים ובת זוג של מהגר, נושא ההגירה, שמעסיק בימים אלה את השיח המקומי והעולמי, קרוב ללבי כמו גם ללבם של ישראלים רבים. הוצאת הקול הקורא למשלוח יצירות בנושא, כמו גם עריכת הגיליון ופרסומו, עומדים מבחינתי בזיקה ישירה לביוגרפיה האישית והמשפחתית שלי ולהיסטוריה של עמי על כל הגירותיו, גלויותיו, נדודיו, עליותיו וירידותיו, כאשר אלה מעלים שאלות מטרידות נוכח הקיפוח, הכליאה, ההגליה והגירוש של פליטים, גרים וזרים החיים בקרבנו ולצדנו.

ספרות שנכתבת בעברית בנושא ההגירה, אינה יכולה להתעלם מציוויים מקראיים שעומדים בבסיס היווצרו של העם שהעברית היא שפתו. ציוויים כמו "לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ" (בראשית י"ב, 1), שמורים כתנועת הגירה ראשונה, בעומק הזיכרון הקולקטיבי של העם ושל שפתו, בתנועה שממשיכה להתקיים גם היום, בהגירת העולים ארצה מתפוצות הגלות (ששמשו ארצות ומולדות ובתי אב לדורות הקודמים); וציוויים כמו "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא י"ט, 18) וכמו "וַאֲהַבְתֶּם, אֶת-הַגֵּר: כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם, בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י', 19) ואחרים, שמתווים תנועה מוסרית יסודית, מקיפה וקונקרטית, תנועה ששמורה אף היא בעומק השפה.

הגירות רבות מאד יש לנו בעידן הזה, הנוכחי, שעוד יקבל את שמו כעידן ההגירה. בני אדם היגרו תמיד ומהגרים גם היום ממקומות וממסגרות שאיימו או הקשו על קיומם, לכאלה שאפשרו קיום טוב יותר. תמיד מדובר במסע של תקווה, שכרוך בכאב, בצער הפרידה ובהתמודדות מאתגרת עם קשיי הסתגלות והתערות. כל אלה מוצאים את ביטויים במבחר הספרותי שגיליון זה מביא.

מאות קבצים הגיעו למערכת מקצווי ארץ בעקבות הקול הקורא, מכילים יצירות ממרכז ומקצות הלב, הלשון והחך, משתמשים בכל מיתרי הזמן והקול של העברית. השפה ספגה את געגוע ההגירה של כותביה. מתובלת בגלויות וקשובה להשפעות, היא התרחבה והצטמצמה בגמישות, משאירה מרחב לבדיקת גבולותיה, לספקות, לשיבושים, לתהיות ולשאלות, מבלי לוותר על זהותה. לכך בדיוק ייחלתי. בזרועות פתוחות, משוחררים מהציפיות המקובלות בשירה עברית בפרט ובשדה הספרותי בכלל, התכנסו השירים לתוך גיליון אקלקטי ואינטגרטיבי, קשוב לדבר הפליט, הזר, הגר, המהגר, האחר.

השיקול הספרותי עמד בבסיס בחירת היצירות המשתתפות בגיליון, אבל נכח גם הרצון לכלול כמה שיותר הגירות וכמה שיותר שפות גולות שתתבלנה את העברית ותתבוללנה בה ותתרומנה לה ממטעמיהן. לאט קלט הגיליון קולות קרובים ורחוקים, נגינות, מנעדים ותדרים שונים של נרטיבים ושל שפות עברית שונות, שהצטברו כפתיתי קלידוסקופ לכדי שירה צבעוניות ומגוונת. גם אם נעדרים מהגיליון קולות כאלה או אחרים (שהרי אי אפשר לכנס בחוברת אחת את כל הקולות), הוא מנכיח את ההעשרה הסגנונית, הלשונית, השפתית והתרבותית שמתחוללת כאן, בישראל, הודות להיותנו חברת מהגרים. בכך מדגים הגיליון את הפוטנציאל התרבותי-חברתי העצום, שגלום בהשתלבותם של הקולות השונים שבקרבנו.

הגיליון כולל נרטיבים הגירתיים בצלילים, מקצבים, הגיות ואימוצים לשוניים, שלעתים חורגים מהמקובל בקבצים ספרותיים. הוא נותן במה לסגנונות כתיבה שונים ולאופני שימוש שפתי שונים, ומכיל גם את מה שאינו מוכל, גם את מה שמודר ומוקע. הוא כולל נרטיבים הגירתיים ממחוזות מוצא לאומיים, מדיניים, פוליטיים, גיאוגרפיים, תרבותיים, לשוניים, רגשיים, נפשיים וגופניים שונים, שנכתבים כיום על ידי ישראלים תושבי הארץ והתפוצות, אך הוא אינו מתיימר לכלול את כל הקולות ואינו מבקש לעסוק בייצוגיות ובשאלות של ייצוגיות, כי אם ביחסים המורכבים שבין העברית למחוזות ההגירה, המוצא והיעד של דובריה וכותביה.

הגירת השפה העברית עומדת, אם כך, בלב לבו של גיליון זה. מעבר לעיסוק בנרטיב ההגירה, חושף הגיליון את הקיום הטרנסלאומי של העברית של היום, כלומר את ההתנהלות הסימולטנית שהעברית בכלל והשירה בפרט מקיימות כיום בין מרחבים גיאוגרפיים (מבחינה לשונית ותרבותית) ומדינות לאום (מבחינת זהות ושייכות). הגיליון מדגים את עוצמת השפעתה של ההגירה על העושר הנרטיבי והלשוני, שמתבטאים כיום בשירה העברית.

במובן זה, הפואטיקה של השפה ושל הלשון, והביטוי הפואטי של הגירת השירה העברית, מציגים תהליך נכסף של התענגות על פלורליזם, ריבוי וגיוון, ומשקפים התערות שיש עמה בשורה אופטימית. אני מאחלת לנו שנשכיל לעודד, לטפח ולחבק לקרבנו את ההתערות המצמיחה והמאפשרת הזו, גם בשדות ובתחומים האחרים של חיינו כאן.

על מה נדבר בערב יום השואה השנה

כל זמן שאמי הייתה בחיים, התכנסנו מדי ערב יום השואה בביתה לטקס פרטי משלנו. הגענו, ילדיה ונכדיה, ממוגנטים למפגש, תמיד הגענו, תמיד דאגנו להיות בארץ במועד הזה, הגענו ממוגנטים לאקט הקיומי המשפחתי הזה, שנתן לנו חיים. התפקיד שלנו בטקס היה לעשות לה נחת. כלומר לאכול מהמאכלים שהכינה, ללהג בינינו ולפטפט ולצחוק ולעשות כל מה שניתן כדי להסיח את דעתה מזוועת הזיכרון. רק שלא תיזכר. רק שלא תחזור לשם. רק שלא לחזור לשם.

אבל מתישהו, בסוף כל ערב כזה, היינו ישובים, מפוצצים מאוכל, בסלון שלה, קטנים על ברכי הגדולים, העוגות על השולחן, ומישהו מאתנו היה מעז ומבקש בדל זיכרון כמו אמא אולי תספרי שוב את הסיפור ההוא על החברה ההיא שלך, זאת שהייתה זמרת אופרה, איך ברגע פתאומי אחד, כשהשמש יצאה מבין העננים, הביטה השמימה, הניחה את את החפירה, עלתה על התלולית של המחפורת נגד טנקים שחפרתן ושרה אווה מריה, ואמא הייתה מושכת בכתפיה, אבל כבר סיפרתי, ומישהו היה מעז ואומר אבל אמא הקטנים עוד לא שמעו את זה, ואז היה הייתה מנידה ראשה כמי שאין לה ברירה והייתה מתרצה ומספרת, ותמיד עוצרת לפני הירייה, לפני הנפילה מהתלולית, לפני הקריסה של העולם לאחור.

מאז שאמא מתה, אנחנו לא נפגשים.

כלומר אנחנו נפגשים, מי שיכול, מי שבארץ, מי שלא מופיע בתיאטרון או בזיכרון בסלון או בטקס במרכז הקהילתי או במתנ"ס, מי שלא בדיוק אחרי או בדיוק לפני לידה, שלושה דורות נפגשים ומדברים, ונזכרים, ודנים בשאלה של שימור הזיכרון, של האם זה חשוב, ואם זה חשוב אז למה, ואם כן אז איך אפשר לשמר זיכרון משפחתי כזה, איך עושים העברה בינדורית של זיכרון משפחתי כזה, ואיך דואגים שכל זה יקרה בלי החלק של הטראומה, ושוב אנחנו מתווכחים על פרט כזה או אחר בביוגרפיה שלה, ואוכלים, כמובן, מהמאכלים שנהגה לבשל לנו בערבי החג, אבל זה לא אותו דבר.

דור הניצולים, איננו. עכשיו אנחנו צריכים להינצל.

השיר אחרי הסלקציה מתוך הספר "שיבת הבית ונדודיו" הקיבוץ המאוחד 2016.

עץ עבות ושיח פטל מאת רונן קלאס

הדבר הראשון שאתה רואה כשאתה מקבל את הספר של רונן קלאס ליד זה את הכריכה היפיפייה שלו. עדינות כזאת רואים לעתים רחוקות מאד בשדה הספרות העברית. על נייר ירוק בעל טקסטורה רכה ממוחזרת, מודפס, ללא כל דימוי חזותי, טקסט בכתום חם ועדין, שנראה כאילו בולט על רקע הנייר הירוק. אותיות הטקסט מעוצבות בפונט עברי קלאסי ועדין: שם הכותב, רונן קלאס, ומתחתיו, באותיות גדולות יותר ומנוקדות, שם הספר: "עץ עבות ושיח פטל". מתחת לשם הספר, באותיות קטנות יותר, מופיע שיר. שמו, מנוקד אף הוא, "כך תדע": "יום אחד \ בעוד אתה עסוק \ בענייניך וראשך טרוד \ יחלוף על פניך ילד קטן \ ויגע קלות בכנפך".

וזהו.

עניין זה משמעו: האותיות והמילים הן המעצבות את הספר הזה, והוא אינו נזקק לדימוי חזותי, מפני שהמילים מעצבות את הדימוי החזותי. ואכן, שם הספר מבשר לא רק דימוי חזותי כי אם גם רעיון רחב ועמוק יותר ביחס למעמדן של המילים בעולם.

שם הספר מבשר דימוי חזותי כי הוא אומר "עץ עבות ושיח פטל", ושניהם, העץ והשיח, מיד קופצים ובאים ועומדים מולנו, ובכך גם צבעם השונה, וגם היחסים ביניהם, יחסי הגובה והעובי, וכל אלה מקבלים תמונה חזותית, ושם הספר מבשר רעיון רחב ועמוק יותר כי שם הספר כתוב בשתי שורות, ומשום שהמילים המהוות את שם הספר, מנוקדות. אלה שני עניינים שחורגים מהמקובל, והם מעוררים סקרנות ותהיה. וכיוון שעורך הספר הוא מרדכי גלדמן, ברור שאין כאן דבר בלתי מכוון, כי אם רצון לומר הביטו באותיות, קראו את המילים: כל אלו יעלו בפניכם את האמת של הספר, ואין הוא נזקק לדימוי חזותי כדי לעמוד לעצמו בעולם.

ואז, רק אז, אחרי שכל המחשבות האלה מתרוצצות במוח, אתה פותח את הספר, ואחרי דף הפתיחה אתה מוצא את דף ההקדשה היפיפייה "לאהוביי \ שבחצרות העולם \ ופנימה", ומתחתיה, בכתב יד, את ההקדשה היפיפייה לא פחות, האישית.

ואז, אתה חושב זהו, עכשיו יתחיל הספר, אבל לא. הפתעה. על הדף הבא, הפותח את הספר עצמו, שיר של אבות ישורון: "בשקיעת השמש עומד \ והעץ עולה בלהבות \ האדם אוכל לחם \ והעולם אוכל זמן". ורק אחר-כך, דף השער הראשון: "מכאן הכל מתחיל".

רוצה לומר: סבלנות.

אבל אתה עוד מתאפק, ועובר לכריכה האחורית, שם היא יפיפייה, וגם שם את מוצא שיר, ללא שם:

"אינני מתרעם כלל על הלילה \ עת מתחדשת בי \ עונת השכחה הקצרה \ וצומח תחתיי, רך ונעים, \  עשב ושמו בדיה \\ את הבוקר אני שונא – \  את עבודת הניכוש \ של יבלית הגעגוע".

כניסה לגוף הספר מוכיחה שההבטחה שמעמידה צורתו של הספר, מתגשמת בתכנו. פנימו כברו גם ברמת העיצוב כובש הלב והעין, וגם ברמת הטקסט המהוקצע, המהודק. בטקסט בוגר ומדויק, מעמיד קלאס את השירים כתובנות רגישות הכתובות בפואטיקה מעודנת, צלולה ומדויקת. בלב הספר, השיר: "אינך צריך להיות משורר \ כדי לדעת – \\ שמותר לך להיות \ פעם עץ עבות \ ופעם שיח פטל", שיר שמפענח את כותרת הספר ומעמיד תמונה ברורה גם של ההפרדה בין העץ העבות לבין שיח הפטל, בין הצעיר למבוגר, בין הגדול לקטן, בין הרחב לצנוע, ומאפשרות מקום וקיום לכל אחד מהם לחוד.

ובעמוד 84, עוד הפתעת פיענוח – שיר לזכרו של ישראל אלירז, שפתאם זורק את הקורא לספריו של אלירז ומפענח את הקוד הפואטי-אסתטי המוביל את ספרו של קלאס, קוד מופלא וגבוה: זוהי רוחו של אלירז ששורה על הספר, גם מבחינה חזותית וגם מבחינת הלך הרוח הפואטי, שיר שמפענח את הספר  החל מהפרטים שהקטנים החשובים שלו, הפונט, ההעמדה על הדף ועיצוב הכריכה, וכלה במרכיבים הליריים העדינים שמבטאים את הלך הרוח הפואטי של הספר.

תודה לרונן קלאס על ספר מרגש, ותודה למרדכי גלדמן על עבודת העריכה המופלאה.

The Jerusalem International Dance Week

What does it mean to write along a Dance Festival?

It means to watch carefully and attentively each and every Dance performance that take place in the program, to talk to choreographers and dancers, it means to respond affirmatively and respectfully to their work by instant writing, it means to upload and share the content of your writings, no time for detailed editing and barely time for translation, it means being together 24/7 with the amazing group leader, Ori J. Lenkinsky, who taught us a chapter of openness and kindness, and with the other wonderful members of the writing group, it means enjoying the deep essence of Art, absorbing the beautiful innovative and creative dance works, it means being happy. Thank you dear World, for bringing into my life such gorgeous weeks.

Here is a sample of few of the responses. They are all published in Ori's beautiful website, at http://creativewriting.me/

Diti Ronen on Solo an attempt by Ygal Tsur

היום לפני שבע שנים

לפני שבע שנים הייתי ברזידנסי במייסור שבהודו. יום אחד הפרופסור שהיה אחראי עליי הודיע לי שיש לו כרטיסי וי.איי.פי. לרמפת המכובדים שבארמון, שם מתחיל פסטיבל הדסארה. אני בעניין, אמרתי לו, ולא העליתי אז על דעתי אילו הרפתקאות צפויות לי.

זה התחיל בתור הארוך בשמש, שנמשך מהכניסה לארמון ועד המבואה הראשית שלו, שם הוקמו הטריבונות. כולם הצטופפו שם, זה היה די בסדר, יחסית למה שחיכה לי אחר כך. כשהגענו פנימה, התחיל להיווצר צוואר בקבוק, ואנשים היו צריכים ממש להילחץ כדי להגיע לנקודת הביקורת הראשונה, שם היה צריך להראות את כרטיסי הווי.איי.פיי. שלך.

כבר למדתי שבהודו ווי.איי.פי. זה עניין יחסי. זה לקח לי יום אחד להבין את זה. ביום שהגעתי, או ליתר דיוק בלילה שבו הגעתי למגורי הווי.איי.פי. שלי באוניברסיטה, וחשכו עיניי. לא היו לי לכן הרבה ציפיות מהווי.איי.פי. הזה. אבל לא אקדים מוקדם למאוחר, כי הנה מצאתי את הקטע שמתאר את היום הזה ב"יומן ההודי" שכתבתי במהלך שהותי בהודו לפני שבע שנים, בימים של טרם בלוג. יבורך גוגל על התזכורת שקיבלתי היום, בזכותו אני מעלה היום לראשונה את זכר אותם אירועים של לפני 7 שנים. וכך כתבתי באימייל ששלחתי לכמה חברים שביקשו להיות מכותבים על היומן.

יקרים ואהובים.

למי שמעוניין, מצורף הקטע שעוסק בפסטיבל מתוך היומן שאני כותבת ("יומן הודי"):

יצאנו לארמון כשלוש שעות לפני תחילת התהלוכה. הרחובות נהרו לכיוון הארמון ואזור התהלוכה. אי אפשר היה לנסוע בדרכים המובילות אל האזור. הפרופ' הוריד אותי ואת מאנג'ו, שדאג לכרטיסים, קרוב ככל הניתן לכניסה לארמון, על מנת שנתפוס מקומות, ונסע לחפש חניה, אך כרטיס הכניסה שלו נשאר אצל מאנג'ו והיה עלינו להמתין עד שישוב מהחניה על מנת לאפשר לו להכנס. נדחקנו בין ההמונים כאשר שניהם מפלסים לי את הדרך, ונשלפנו לתוך אזור חצר הארמון. הארמון כאן גדול יותר מנווה מונוסון כולה, והוא כולל עשרות מבני ענק מפוארים. פרופ' מהאדב אמר שחבר שלו, פרופ' לארכיאולוגיה, ישמח לארח ולהדריך אותי בארמון ובמוזיאון הארמון, ובדעתי לממש את ההזמנה לאחר שניסן יגיע.

אני שמה לב שיש איזה כבוד לזרים, והעובדה שאני זרה אולי קצת מקלה על המעברים הצפופים. למרות זאת, נדחקים. בבדיקות הבטחוניות, שהן מעבר דרך איזה שער שאיני יודעת מה טיבו לבד מכושרו המעולה בצפצוף מפני שאף לרגע אינו חדל מלצפצף, אין בודקים תכולת תיקים. מוזר. מאות אלפים מתכנסים כאן בצפיפות שלא תאומן, יש איום של המוסלמים לאחר שכביכול נפגעו זכויותיהם במסגד, ואין כאן בדיקות בטחוניות אמיתיות. עוברים את המיון הראשוני של כניסה לאזור היותר קרוב לתהלוכה שמתחילה בארמון, ומתקדמים לאזור היציעים. יש כאן עשרות רבות של יציעים, כל יציע מכיל כמה עשרות אלפי אנשים. עומדים בתור להכנס לשטח ה- VIP שהרי יש בידינו הזמנות, אבל כשמגיעים לראש התור מסתבר שאין יותר מקום ביציעים אלה. כבר למדתי שכאן המושג VIP  אינו אומר דבר, אחרי שהובטח לי במכתב ההזמנה שאקבל תנאים של VIP וקיבלתי חדר שהדבר האחרון שאפשר לומר עליו זה שהוא מיועד ל- VIP.

למזלנו היו בידינו גם שלושה כרטיסי כניסה במחיר של אלף רופיס לכרטיס, וכך ששמנו פעמינו ליציע המיועד לרוכשי כרטיסים בסכום זה. הכניסה ליציע, עמדת המיון הפנימית, הייתה עמוסה, ומצאתי את עצמי נדחקת בין מאות הודים, ילדים, נשים וגברים שרכשו כרטיסים במחיר זה ורוצים גם הם להגיע ליציע המיועד להם. הלחץ על שער הכניסה היה כמעט בלתי נסבל. מאנג'ו והפרופ' הצליחו, במיומנותם ההודית, להידחק פנימה דרך השער כשהם מנופפים בכרטיסיהם וצועקים לי לדחוף ולהידחק קדימה, אבל אני משום מה נשאבתי לאחור ואחרים נדחקו קדימה במקומי. למזלי הטוב, השוטרים שבשער הכניסה זיהו אותי הולכת ונעלמת, נמחצת לאחור, הפעילו את סמכותם עם האלות שבידיהם ושלפו אותי מתוך ההמון. רצתי מבוהלת פנימה, ומצאתי את עצמי ביציע עמוס לעיפה הודים שהגיעו אולי חמש שעות קודם, בלי אף כסא פנוי לישיבה.

עלינו לחלק הגבוה ביותר של היציע, ועמדנו ליד הגדר האחורית, במקום שצריכה להיות שורה אחרונה. במהרה סידרו לי שוטרים מקומיים וחבריי כסא, והתיישבתי. היה חם מאד, גם בחלק המוצל של היציע, והיה ברור שאי אפשר יהיה לראות משם דבר. אנשים לידי, ששילמו מחיר כה גבוה עבור הכרטיס, צחקו על עצמם. אין שום סיכוי שהם יראו משהו.

הפרופ' ומאנג'ו לא הרפו לרגע. הם לא הפסיקו לחפש עבורי עמדות תצפית טובות יותר. בתחילה בשמש עם הפנים לסוף התהלוכה, כך שיכולתי לראות מהגב את כל מה שלא ראיתי. אחר כך הוסיפו עוד כסא כדי שאהיה קצת יותר גבוהה, אחר כך העבירו אותי למקום אחר, קצת יותר קדימה, והעמידו אותי על ארבעה כסאות פלסטיק שעמדו האחד על השני. בחיים לא הייתי מאמינה שאני אעמוד כך על ארבעה כסאות פלסטיק השלובים כך אחד בשני בחוסר יציבות. מאיפה שיווי המשקל הזה שלי הופיע פתאם? אך גם משם אי אפשר היה ממש לראות, ואז, באחת, הודיעו לי שזהו, שנמאס להם, שהולכים.

חזרנו לקצה העליון של היציע. מאנג'ו טיפס מעבר למעקה, הדגים כיצד ניתן ללכת לאורך גדר המעקה מהעבר השני, כלומר מהצד שמחוץ ליציע, זה שמעל ה"אין יציע" ולהגיע אחרי כמה מטרים לחלק שמחובר לעמוד ממנו ניתן להשתלשל למטה. הכוונה הייתה עתה ברורה: אנחנו נרד מהיציע מאחור, ונתגנב לחזית. לא האמנתי שאני עושה את זה. זרקתי למטה אל עבר מאנג'ו את הצעיף ואת התיק, ועשיתי בזריזות את הדרך למטה. זה הצחיק אותי. פעם חציתי מעקות וגדרות ושברתי מוסכמות כל יום בטבעיות, אחרת חיי לא נחשבו בעיני חיים ראויים, ועתה היה עלי לנסוע להודו כדי להזכיר זאת לעצמי.

הפרופ' ירד אחרי, ובמהירות עברנו כמה מחסומים, הגענו לדרך הראשית של הארמון, בו עוברת התהלוכה עצמה, והתיישבנו על הכביש, ממש למרגלות המשתתפים. הו, עכשיו הכל היה ממש מולי, לפני, יכולתי לגעת בצבעים, והייתי גם עושה זאת אלמלא השוטרים והעיתונאים עמדו לפני והסתירו. הפסטיבל מורכב מלהקות אתניות סמי מקצועיות, כל להקה מייצגת אזור אחר, תרבות אחרת, שבט אחר. התהלוכה היא תצוגה של הפסיפס האנושי שמרכיב את מדינת קרנטקה. בזה אחר זה פסעו קבוצות של שבטים שונים, נושאים תופים בצורות שונות ומתופפים במקצבים שונים, מבצעים ריקודים שונים ולבושים בתלבושות אחרות.

פסטיבל הודי כזה, עם כל ההשפעות המזרחיות, הצפוניות, האפריקאיות, הפרסיות, המוסלמיות והאחרות שדרום הודו ספגה, יש בו מן המשותף לקרנבל של טרינידד ולכל קרנבל אחר בעולם. דמויות השדים הקשורים בחבל, דמויות שנכנסות לטראנס ומשתלחות בקהל, האקרובטיקה למיניה, דמויות המהלכים על הקביים, להקות המתופפים ובקירבן המחוללים ועוד. אך כאן, יותר מאשר בכל מקום אחר, הקהל אינו קהל צופים פסיבי חיצוני לאירוע, אלא קהל אקטיבי ביותר, ויש לו חלק חשוב ביותר באירוע. הוא מגיב בחום, בזמן אמת, מעודד, מעצים את החוויה. גם זה חלק מהבלגן ומאי הסדר, שהם מהות העניין, חלק משבירת הכלים. לא היה שום דבר יוצא דופן בכך שטיפסתי על הגדר האחורית וגלשתי למטה, עברתי כמה מחסומים והצטרפתי אל הדרך הראשית של החוגגים. רבים עשו זאת כמוני. כך מצאתי את עצמי יושבת בצד הדרך הראשית בארמון המלך, למרגלות הפילים, העגלות והמופיעים, בישיבה מזרחית, משך כשלוש שעות, כששמש אחר צהרים לוהטת בפניי ואני מכסה מפעם לפעם את פניי מפניה בצעיף. אך ממש לקראת סוף התהלוכה, התקדרו השמיים, והחל לרדת גשם על החוגגים כולם.

בדרך לאיצטדיון, שם אמורה הייתה התהלוכה להסתיים בטקס רב רושם, עצרנו לאכול משהו, ומיד המשכנו כדי לתפוס מקומות טובים, אולי אפילו מקורים. אך כשהגענו, שעתיים לפני תחילת האירוע, כל המקומות המקורים היו כבר תפוסים, ולא נותר לנו אלא לשבת בגשם. שפכנו את המים שמילאו את כסאות הפלסטיק, ניגבנו אותם בטישו שהיה לי, והתיישבנו עליהם, מקווים שהגשם ייפסק. לצערי דווקא אתמול לא לקחתי אתי מטריה. עלי לזכור לשאת אותה תמיד עמי, שכן לעולם אין לדעת אם אזדקק לה מפני שמש לוהטת או מפני גשם טורד או סוחף.

המופע התחיל באיחור של חצי שעה, בטקס ארוך שכלל צעידות של מאות אנשי משמר הנשיא ושל תזמורת המשמר, תרגילי סדר מצורות שונות, שלוש פעמים הצדעות ארוכות, שלוש סדרות של יריות באוויר של מאות אנשי משמר הנשיא ושלושה מטחי תותחים בני שבעה פגזים כל אחד, להם קדמו קטעי נגינה של התזמורת. טקס קבלת פני נציג קרנטקה בממשלה ארך כשעה, במהלכה סוסים על רוכביהם לבושי המדים המהוקצעים חצו את המגרש בטקסיות של העברת המסדר הלוך וחזור מקצה לקצה, התותחים רעמו, הדי הירי שהעיף ניצוצות מעל ראשי היורים ושירת ההימנון ההודי מילאו גאווה את החוגגים. כשנוגן, לבסוף, ההמנון הקרנטקי, הוא הושר בפה מלא על ידי כל החוגגים כולם כאחד. גם ילדים בני ארבע ידעו את כל מילותיו ושרו אותו בעמידת דום מלכותית. חמש פעמים, במהלך הטקס, קם הקהל כאיש אחד על הרגליים ועמד בשקט בעמידת הצדעה. לא תמיד היה באפשרותי לעקוב אחר הסיבה לקימה (פעמיים, ידעתי, קמנו להימנון: פעם להימנון ההודי, שכאמור איש לא שר אותו, ופעם, כפי שתיארתי, להימנון הקרנטקי), אך היה ברור שהטקסיות הבריטית השאירה כאן את חותמה באופן כל כך שונה מהמקובל במקומותינו.

המופע החל בתהלוכת סוסים, אותה הוביל רוכב שזכה במאות פרסים בינלאומיים. הסוסים ורוכביהם, אנשי משמר כלשהו, משטרתי או צבאי, ביצעו תרגילי סדר שונים, הלכו בצורות שונות, ביצעו כל מני תרגילים, חלקם אקרובטיים וחלקם מלאי סכנה. הקהל התמוגג. אחריהם הגיעה מחלקת רוכבי האופנועים של המשטרה. הם לבשו אדום, ורכבו על אופנועים כסופים. תחילה, ביצעו תרגילי סדר דומים לאלה שביצעו הסוסים, נסיעה בצורת שבשבת וכיו"ב. אחר החלו בביצועים מוטרפים, שלא האמנתי שאנשי משטרה מבצעים אותם, ביצועים שכרוכים במיומנות יוצאת מן הכלל ובמשמעת קיצונית. הם חצו האחד את השני בחציה מזגזגת במהירות גבוהה ביותר כשהם באים האחד מול השני, חצו את השורות בין רוכב לרוכב כשהם טסים במהירות אימים מקצה אחד של המגרש באלכסון לקצה השני, נהגו כשהם דוהרים ומקפצים מעל רמפות ומעל אנשים שוכבים, בעמידה על האופנועים בלי ידיים, תלויים על סולמות ומבצעים תרגילים וסלטות תוך כדי נהיגה כשפניהם לאחור, מבצעים תרגילי אקרובטיקה מורכבים תוך כדי נהיגה על האופנועים כשהם לפעמים עשרים איש על אופנוע אחד. מכאן כנראה שאבו ההודים את הרעיון הנסיעה המשותפת של שבעה בני משפחה על אופנוע אחד, כמקובל כאן. הם נכנסו לתוך גלגלי אש, שינו שוב ושוב צורות רכיבה, ביצעו עוד ועוד תרגילי אקרובטיקה מעוררי פחד, הכל לתשואות הקהל המאושר.

שיאו של המופע אמור היה לכלול אירוע לייזר ותהלוכת לפידים. אירוע הלייזר היה הפגנה של מה יכול היה הלייזר לעשות אם הוא היה עובד כמו שצריך ואילו ידעו מה לעשות איתו. החלק הראשון כלל פרזנטציה של קונטורים צבעוניים על גבי רשת קטנה שנמתחה באחד הצדדים של המגרש העצום. הפרזנטציה כללה אלפי פעמים את המילה מייסור בהגייה מלאת ערגה ואהבה, ועיקרה היה כמה מייסור היא עיר נפלאה וכמה דברים מעולים יש בה, כמה נפלאים שליטיה, והציבור היה מאושר. מייסור באמת עיר נפלאה, אבל לדמגוגיה הלוקאל-נאציונליסטית כאן אין גבולות. על המסך הראו שוב ושוב את פני נציג המדינה בממשלה והקהל שמח ומחא כפיים בהתלהבות.

החלק השני כלל רקדן שרקד באמצע המגרש העצום בבגד שזהר בשלל נקודות של צבעי לייזר מתחלפים, כשמסביב נזרות בזוויות שונות בקצב המוזיקה קרניים כחולות וירוקות משני פנסי לייזר שמוקמו בכל אחד מקצות האיצטדיון.

תהלוכת הלפידים הייתה חזרה על תרגילי הסדר של השוטרים, של הסוסים ושל האופנועים, אלא שהפעם נשאו מאות ההולכים כל אחד שני לפידים בוערים בידיו. הם ביצעו תרגילי התעמלות בדייקנות מרשימה, ושיא המופע היה כאשר ניתן האות, וחלק מהם התכופפו לגבהים שונים כך הציבור יכול היה לראות מילים שכללו שמות אהובים: תחילה "דסארה 2011", אחר "צ'אמודי היל", ולבסוף "קרנטקה". לא היה גבול לתשואות הקהל המריע בהתלהבות.

מיהרנו לעזוב את המקום בטרם ניתקע בין מאות אלפי המבקשים לצאת מהאיצטדיון. בדרך עוד ראינו את מופע זיקוקי הדינור. עבורי זה היה כבר יותר. יותר מדי רעש, יותר מדי בומים, יותר מדי יריות, יותר מדי פגזים. כל שרציתי היה רק לחזור לחדר, אבל הפרופ' ומאנג'ו גררו אותי בדרך לארוחת ערב במרכז הישן של העיר. זוהי הפעם הראשונה שראיתי את המרכז הישן של העיר: צפוף והומה ומלא זוהמה. אולי זה נראה לי כך כי כבר עייפתי, כי כבר רציתי לחדר, כי כבר היה מאוחר, ואולי כי המקום לא נוקה בשל החג. אכלנו משהו, וחשתי כיצד גופי מתחנן לחזור לחדר. כשהגעתי, נפלתי לתוך המיטה באפיסת כוחות.

הבוקר קמתי בעצלתיים. הפועל של מר פאטיל הגיע, התקין מושב ומכסה לאסלה ותיקן את המקלחת שעד כה לא ממש עבדה, כל זה תמורת 50 ש"ח כולל עבודה. דילגתי על ארוחת בוקר. ויתור כזה מצדי על האופיטו הנפלא שהם עושים כאן זה קורבן לא קטן, אבל בתמורה ניגשתי למטבח, הכרתי את הטבח של בית ההארחה האוניברסיטאי, נתתי לו עשרים רופיס, החמאתי לו על המעדנים שהוא מאכיל אותי וקיבלתי ארוחת צהרים של מלכים. הבחור החביב הציע ללמד אותי לבשל, ושמחתי להצעה. אולי אעשה זאת מחר. אני מלמדת השבוע רק ביום רביעי, ואת שאר הזמן אני מועידה לעבודה ולכתיבה, כנראה גם ללימוד בישול. עלי לבדוק כמה עבודות של סטודנטים שהגיעו אלי באיחור, לתת עוד כמה ציונים ולכתוב.

החיים שלי כאן משתפרים מרגע לרגע. יש לי קומקום חשמלי, אני מכינה לעצמי תה מפעם לפעם, יש לי מצעים נקיים, מקלחת ומושב לאסלה. אני מאושרת.