דברי הימים – ספר חדש בהוצאת אפיק

ספר חדש זו סיבה לחזור לכאן, כי באמת מצאתי את עצמי לאחרונה חושבת על הבלוג הזה שלי, וכמה חבל שאני לא כותבת בו מספיק. זה התחיל בכך שיצא איכשהו שבטעות הגעתי אליו. כלומר עשיתי שינוי גירסה בטלפון ופתאם הוא צץ לי. וכשהו צץ לי, הבנתי שאני מתגעגעת אליו. וזכרתי לבושתי שמזמן לא כתבתי בו. מזמן ממש. עכשיו ראיתי שמדובר בשנתיים. ומסקרנות, פתחתי את ה"טיוטות", שזה מן מקום כזה שלפעמים אני מחפשת אותו ולא מוצאת אותו בתוך הבלוג והפעם הוא פשוט קפץ לי ו… אני ממש מתביישת להגיד לכם כמה טיוטות יש שם, של טקסטים, דרך אגב בכלל לא רעים, בנושאים שונים, שכתבתי בשיא הכוונה הטהורה, והם כולם איכשהו מעולם לא פורסמו, אבל אני כן יכולה להגיד לכם שהפוסט הישן ביותר שטרם פורסם הוא מלפני חמש עשרה שנים. בקיצור כשרק פתחתי את הקובץ הזה, שנקרא טיוטות, עשיתי צילום מסך, אבל אז גללתי וגיליתי עוד עשרות פוסטים שלא פורסמו, אז עשיתי עוד צילום מסך, ושוב גללתי, ושוב גיליתי, במילים אחרות זה היה אינסופי ועצוב, לכן כל מה שאני מצפה מעצמי זה שהפעם הטקסט הזה יצא לפרסום בבלוג ולא יישאר לי בתוך תקיית הטיוטות.

אני בעצם רוצה לכתוב על הספר החדש שלי, אבל יותר דחוף לי כרגע להסביר את העניין הזה של עשרות רבות של טיוטות שמחכות להגאל בבוא יומן והן יושבות די מיואשות בתיקיית הטיוטות של הבלוג. יש שני עניינים מכריעים בקטע הזה. האחד, זה שאלת הזמן. אין טעם להרחיב. יש שיר שהתפרסם ב"יומן ירח":

ואני זוכרת שאריאל הירשפלד דיבר על השיר הזה, שנכתב ונדפס ונשכח, אבל הדיבור של אריאל על תהליך היצירה שמתואר בשיר הביא את השיר הזה להכרתי ומאז הוא נותר שיר שאני זוכרת אותו. זה באמת יפה מאד לכתוב בשירה "גיליוטינת הזמן קוצבת את טווח היצירה", אבל צריך להגיד את האמת. המציאות פחות יפה. כי גיליוטינת הזמן מורכבת מהתחייבויות שמאלצות אותו לעזוב הכל ולהתפנות אליהן. שיחות טלפון, מכונת כביסה שסיימה וקוראת לי, חשבונות שיש לשלם, ארוחה שצריך לבשל ועוד כהנה וכהנה. זאת סיבה אחת. והסיבה האחרת מתחברת עם פוסט שהעליתי לא מזמן בפייסבוק, שהתחיל במילים "בשירה אני אטית". אני לא מצליחה לשים פה את הלינק אז אני פשוט מעתיקה חלק ממנו לכאן:

בשירה אני אטית. ויסודית. לוקח לי זמן. אני מג'נגלת מול שפע הגירויים. תמונות וצבעים ורגשות ומחשבות, הכל מתרוצץ לי בראש בצורה של הברות, מילים, שורות, בתים, שערים, ספרים, ואני נכנעת, אין ברירה, כותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת יותר מאשר כותבת. אחר כך מצטערת שמחקתי. זוכרת שמה שהיה, היה טוב, אבל מחקתי וזה כבר איננו. אני אומרת לעצמי שהאויב של הטוב מאד הוא המצטיין, ועושה את אותן הטעויות. מחפשת את הדבר המדויק. כל דבר צריך לעמוד במקומו.
אני כותבת כל הזמן. הרוב בראש, ומוציאה לנייר או למחשב רק כשיש לי אפשרות. אז כבר מדובר בגירסה שנשענת על המקור. בכל אופן רוב מה שאני כותבת בראש, לא מגיע לשום מקום, לבד מאשר עמוק אל תוך הלב.
בדברים אחרים אני זריזה כמו שד. תגידו לנקות כיורים, לתלות כביסה, לחתל תינוקות, להבריק אסלות, להתקין מיטות מעבר, הכל קלי קלות, ויאללה, זה תכף מאחוריי. בשירה זה הפוך.
כתבתי את הספר הזה, 'דברי הימים', לאורך חמש שנים. או שש. או שבע. תלוי איך סופרים. את השירים 'מיתולוגית' ו'במקום ממנו באתי', כתבתי מיד אחרי ש'שיבת הבית ונדודיו' ראה אור ושניהם פורסמו מיד, אם איני טועה, ב'שבו' של עוזי אגסי.
שני השירים האלה סמנו לי את הכיוון של הספר הזה. ואם זה נפתח, זה זורם. וקשה לעצור. וגם אסור. כתבתי וכתבתי, זה היה אינסופי, עוד ועוד, הם נבעו אחד אחרי השני.

מי שמכיר אותי יודע שהקורא הראשון שלי הוא אריאל הירשפלד. ככה זה קרה מהתחלה. ואני קוראת לו המצנט שלי, כי הוא תמיד עמד ועומד וכנראה גם יעמוד אחרי ואחרי היצירה שלי. אז ישבנו, אני רועדת מולו והוא בנון שלנט שלו עם עפרון העורך שהבאתי אתי כי אני מכירה את הקטע הזה שלנו כבר מספרים קודמים והוא סימן מה שסימן ופסק יאללה, הספר מוכן. בהצלחה.
מאז חלפו עוד ארבע או חמש שנים. הספר התלעלע לי בידיים. הרגשתי שהתהליך לא הושלם. שיש עוד מסע לעבור. ואחר כך עוד מסע. כל פעם נוסף לספר נדבך. עוד גילוי. עוד תובנה. כל כך הרבה הפתעות חיכו לי בדרך. ולמרות זאת, חשתי שעדיין לא הגעתי לחקר הדבר. שעדיין לא הבנתי הכל. שיש עוד מן הנסתר שמבקש להתגלות. ועד שלא עברתי את מסע הגילוי האחרון, המאתגר ביותר, עד אז הספר ואני לא ידענו מנוח.
זה היה קשוח, ובשנתיים האחרונות לפני בואו לאויר העולם, נזקקתי ללבה, לאזניה, לידיה, לעידודה ולתמיכתה של ליאת קפלן, כדי להגיע לקו הגמר. אני מודה לך ליאת על כל אלה.
לאורך השנים, למעט אותם שירים שדויד וינפלד קרא להם 'עמודי התווך של הספר', הספר שינה שורות, שינה את שמות השירים, שינה שירים, שינה את שמותיו, שינה את שעריו, אבל לא שינה דבר מאופיו המהותי.
שירים נדדו פנימה והחוצה, ולבסוף רק מחציתם נכנסו לספר, רק אלה שהיו אבני הבניין שלו, רק אלה שהיו ממש נחוצים לו.
כך הגשתי אותו לפרס ליצירה בעילום שם בתחום השירה. וכך הוא קיבל את הפרס. עד כה לא כתבתי כמה שמחתי בפרס. הגיע הזמן שאומר זאת בקול רם. תודה לאקו"ם על הפרס הנפלא הזה. הלוואי שכל הפרסים בתחום האמנות היו ניתנים בעילום שם. תודה לוועדת השיפוט שמצאה את הספר ראוי.
ידעתי שהספר חייב לצאת לאור, כי הוא מדבר דיבור שחייב להיאמר, כי הוא מדבר על רוח ('שש כנפיים לאחת', השער הראשון), על נפש ('מפת דרכים', השער השני) ועל גוף ('לחם', השער השלישי), כי הוא מדבר על האפשרות לכעוס אבל גם למחול.
כעת הוא מונח לפניכם, מציע את עצמו, עדיין חושש ממבטכם, אבל נחוש להיות שם לכל מי שירצה לבוא בין דפיו.
נולדתי מחדש עם הספר הזה, וכעת, עם תום המכירה המוקדמת המוזלת באתר ההוצאה, אני נרגשת לקראת השלב הבא. הספר כבר אוטוטו יהיה זמין בחנויות, ואני אשוב ואוולד מחדש.

זהו דבר הפוסט, שבעצם מדבר גם על הפוסטים ועל כל השירים שנשארו מתוסכלים אי שם בתיקיית הטיוטות. פוסטים ממסע למקסיקו, פוסטים ממסע להודו, פוסטים על המסע בגרמניה, פוסטים צבעוניים, עם תמונות, ושירים, הו כמה שירים, פוסטים שלא הגיעו לכלל שלמות או השלמה ופשוט נותרו נכלמים בתיקייה. והוא גם מסביר מדוע לקח לדברי הימים הללו כל כך הרבה זמן עד שהם הבשילו והגיעו לשלמות ולהשלמה.

אז קודם כל מזלטוב לי על הספר החדש. בסוף הוא נולד. ואני אפילו עומדת מאחוריו. אמנם בחיל ורעדה, אבל עומדת. יש לו הגנה טובה, וזאת גם הסיבה שהחלטתי להביא אותו לעולם כעת, חרף צוק העתים. כי הספר הוא בעצם טרילוגיה, אפוס של רוח, נפש וגוף, או אולי אודיסאה שתחילתה במסע שמיימי, מרכזה מסע נפשי וסופה במסע הקיומי, היומיומי, המאחה. הוא בנוי כטריפטיך ששני הלוחות הצדדיים מגוננים על הלוח המרכזי שלו. השער הראשון, "שש כנפיים לאחת", שהוא הלוח הפותח, מתאר עולם של שליחות מלאכית, שמתחילה בחווית הנפילה מהשמיים. והנה השיר הפותח את השער הזה:

השער השני, "מפת דרכים", שהוא הלוח המרכזי, מחזיק ממואר פואטי מורכב, המביא בפני הקורא את מסע הנפש המבקשת להבין את יסודותיה. זהו דין וחשבון נוקב ובו ניסיון למלא חורים שחורים ולהשלים עם קיומם, והוא כולל חיפוש המתבסס על שברי זיכרונות, מחקר, גביית עדויות, תובנות חדשות וגילויים אוטוביוגרפיים מסעירים, שסופם הבנה, סליחה, חמלה, השלמה וקבלה. הנה שיר מתחילת השער המרכזי:

והשער השלישי והאחרון, "לחם", מתאר עולם קיומי בו שולט כוח חיים חזק ובלבו אהבה, פיוס ויופי. כמו למשל בשיר שלהלן:

שני השערים, הפותח והסוגר, עוטפים את השער המרכזי, מגוננים ומסוככים עליו בכוחותיהם הנשגבים והקיומיים.

דברי הימים הפרטיים שלי, שהכתיבה היא בלב לבם, נפרשים בספר הזה בפני הקורא כאות וכהזמנה לתיעוד מעמיק באמצעות הכתיבה. כוחה המחלים, המפצה והמנחם של השפה וכוחן המבריא, גם מלשון בריאה, של המילים, מלווה את הקורא לאורך הספר, כסמן מזמין ומעודד.

הספר היה אמור לראות אור באוקטובר האיום.

אי אפשר היה אז לעסוק בדבר מלבד בהישרדות. גם אני נזקקתי לזמן כדי להתחיל לנשום. היה ברור שאי אפשר להתפנות בשום מובן אפשרי להוצאת הספר לאור.

לאחרונה חשתי שהספר נחוץ.

חשתי שנחוץ לנו עכשיו לספר את הסיפורים שלנו. שאנחנו צריכים להשמיע את הקול שלנו. גם אם לא יאמינו לנו, הקול של כל אחת ואחד מאתנו חשוב. חשתי שידיעת קיומם של המלאכים נחוצה בעולם. שאני צריכה להגיד שהם לא רק שלי. ושהמלאכים הללו נמצאים כאן כל הזמן, בקרבנו, אנחנו רק צריכים להכיר בקיומם, לתת להם מקום בחיינו. בשיר "הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו" (עמ' 158), אני כותבת שהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, על מי אנחנו, על העולם שסביבנו, מחזיקים אותנו בחיים. הסיפורים הללו מצילים אותנו. בזמן שאנחנו מספרים אותם, או כותבים אותם, הם מצילים אותנו. עלינו לזכור זאת. השער הראשון של הספר, "שש כנפיים לאחת", עוסק ממש בכך, אבל שירים שמתייחסים לחשיבות קיומם של הסיפורים שלנו, פזורים בכל הספר (השיר "הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו", למשל, מופיע דווקא בשער השלישי).

חשתי שההכרה העצמית חשובה ושההיסטוריה שלנו נחוצה. אם נדע להעריך אותן, לתת להן את המקום הראוי שמגיע להן בתודעתנו, הן גם תשמורנה עלינו. הן שומרות עליי בספר הזה. הן מנחות אותי. אני נותנת יד לאמהותיי הגדולות ולומדת מהן כיצד לפעול. בשיר "הבוקר" (עמ' 117) אני מדלגת על פי שלושה דורות ונותנת יד לסבתא רבתא שלי, הולכת לצדה ואומרת לה כמה למדתי ממנה. כל מה שאני יודעת עליה הוא רק מקריאת יומניה, ואני אסירת תודה לה על כל מילה שכתבה, על כל מה שלמדתי ממנה. חשתי שלמרות הכל, חשוב לנו, דווקא עתה, לפענח את ההכרה העצמית ואת ההיסטוריה האישית, שהיא תמיד קולקטיבית. השער השני של הספר, "מפת דרכים", עוסק בעיקר בכך, אבל שירים שעוסקים בחשיבותן של ההכרה ושל ההיסטוריה האישית והקולקטיבית שלנו, פזורים בכל הספר.

וחשתי שנחוץ לנו להיצמד ולקבל כוח, השראה ונחמה מהקיום הפיזי שלנו, מלחם קיומנו, מהעובדה שלמרות הכל התעוררנו בבוקר, שלמרות הכל אנחנו עדיין זוכים בחיים, באהבה שנמצאת סביבנו, בשמחת האור, בזהרורי השמש על פני המים, בחמיצות הפרי, זוכים בגן העדן שהוא ממש כאן, ממש בהישג ידינו, בפרי האסור, באלהים שמהלך בביתינו בתחתונים (בשיר "הבט היטב", עמוד 137). דווקא עכשיו דרוש לנו לדבוק בכוח החיים. השער השלישי, "לחם", שסוגר את הספר, עוסק במיוחד בכך, אבל שירים ברוח זו נמצאים גם בשעריו האחרים של הספר.

רק אחרי שתחושותיי אלה התגבשו, נקבעה הוצאתו לאור לסוף מרץ 2024. ומשבוע הבא, הספר גם יהיה בחנויות.

עכשיו בואו נראה אם הפוסט הזה באמת עולה בבלוג שלי, או שגם אותו אני משאירה בתיבת הטיוטות.