פוסט הכנה לפוסט על חגיגות השבעים

זכיתי להגיע לגיל שבעים כשבכוונתי לחגוג זאת לאורך זמן ובאופנים שונים מתוך תקווה שעם הזמן החגיגה תהא לי להרגל והיא תימשך הלאה והלאה. אבל לפני שאגיע לספר על השבעים, אומר כמה מילים על החגיגות הגילאיות שלי.

אני חושבת שבאופן כללי אני נרתעת מהרעיון שיחגגו לי ימי הולדת. כתבתי לא מזמן שיר על מסיבת בת המצווה שלי, השיר יופיע בספר השירה הבא שיראה אור מתישהו בהוצאת אפיק. הנה השיר כאן:

בת מצווה \ דיתי רונן

*

הַיֶּלֶד הֲכִי יָפֶה וַהֲכִי חָכָם בַּכִּתָּה

שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ שִׁשִּׁים שָׁנָה

הִתְקַשֵּׁר פִּתְאוֹם לִשְׁאֹל מָה נִשְׁמַע

*

הוּא הָיָה בַּחֶבְרָה הַסָּלוֹנִית

וַאֲנִי הָיִיתִי בַּתְּנוּעָה

לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁהָיָה בֵּינֵינוּ דְּבַר מָה

*

הוּא אָמַר שֶׁהָיָה גַּם הָיָה. נִפְגַּשְׁנוּ בְּבֵית קָפֶה

הוּא הִגִּיעַ גָּבֹהַּ, בַּעַל חַבְרוֹת הַי טֶק

בְּשָׁלוֹשׁ יַבָּשׁוֹת, חָטוּב וַעֲדַיִן יָפֶה

*

וְשָׁאַל מָה אֲנִי זוֹכֶרֶת מֵהַכִּתָּה, מִבֵּית הַסֵּפֶר.

הִשְׁפַּלְתִּי עֵינַי. מָה יָכֹלְתִּי לוֹמַר.

עַד כַּמָּה כָּל זֶה הָיָה לִי מַר?

*

אָמַרְתִּי שֶׁאֵינִי זוֹכֶרֶת דָּבָר.

אֲנִי זוֹכֵר הַכֹּל, הוּא אָמַר

וּבְעִקָּר

*

אֶת מְסִבַּת בַּת הַמִּצְוָה שֶׁלָּךְ

לֹא חָגְגוּ לִי אַף פַּעַם בַּת מִצְוָה, אָמַרְתִּי

הוּא אָמַר: זֹאת הָיְתָה הַמְּסִבָּה הַיָּפָה מִכֻּלָּן

*

זֶה הָיָה בְּבֵיתְךָ, אִמֵּךְ אִרְגְּנָה אֶת כָּל הַכִּתָּה

הִפְעִילָה אוֹתָנוּ עִם הֲמוֹן מִשְׂחָקִים

קִבַּלְנוּ פְּרָסִים, הָיִינוּ מְאֻשָּׁרִים.

*

יָשַׁבְנוּ בְּבֵיתָא קָפֶה בְּסַבְיוֹן.

הוּא סִפֵּר שֶׁאִמִּי עָרְכָה חִידוֹן

וְהוּא זָכָה בַּמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן.

*

אֲנִי זוֹכֵר הַכֹּל, הוּא אָמַר

וּבְעִקָּר.

הִשְׁפַּלְתִּי עֵינַי. לֹא זָכַרְתִּי דָּבָר.

נראה שכמו שלא זכרתי שחגגו לי אי פעם בת מצווה, הדחקתי גם את כל החגיגות האחרות שנחגגו לי. זכורות לי בודדות, עגולות, אחת צנועה כאן בחצר הבית, או מסיבת הפתעה אצל אחותי, ואז הגעתי לגיל חמישים וידעתי בדיוק איך אני רוצה לחגוג.

הוריי כבר היו די זקנים, אולי בגילי כעת, אולי קצת יותר, לא מי יודע מה בריאים, והחלום שלי היה להזמין צלמת שתצלם את כל המשפחה שלי. ככה, כמו פעם, בשורות שורות, שיום אחד אפשר יהיה להגיד זאת סבתא זהבה, זה זאב, זה סבא ישעיהו, זאת שרה, זאת סבתא דיתי, זה דוד רוני, זאת דודה נתי, אלה הילדים, אלה בני הדודים וזאת תמר הנינה שבדיוק מלאה לה שנה.

הזמנתי צלמת ואת כולם, כולל הצלמת, לארוחת צהרים בשבת בחצר הבית. הגינה שיתפה פעולה והגפנית פרחה בכל עוזה. הכנתי ארוחה הונגרית\פרסית (הטעמים האלה כבר מזמן התערבבו אצלי, והיום נוספו להם גם הטעמים ההודיים) ואצלי כל המשפחה זה תודה לאל, עם חמישה משלי וכל הצדדים, מהגירושים ומלפני הגירושים ומהנישואים השניים של ההורים וכדו'.

בקיצור, התמונה ההיא, שרציתי, תלויה אצלי על הקיר, ממש כמו שרציתי. אני מאמינה שהיא תישאר במשפחה. עבורי היא מאד משמעותית.

כשהגעתי ליומולדת שישים לא הרגשתי צורך לחגוג. ואז הופתעתי, באמת, כשהסתבר לי שיעל בתי בכורתי (https://yaelke.com/) מארגנת לי יחד עם ניסן וכל הילדים חגיגה בחצר. זה לא היה סוד, ידעתי שמתארגן משהו, אבל לא הייתי שותפה לו. והיה גם ניסיון שלא אדע. בלי שארגיש צולמו אובייקטים אהובים, נסרקו תמונות, הוכנו סרטונים, ולי נאמר שאני נוסעת לזיוה חברתי הטובה (https://www.nulahstudio.com/) להתקלח ולהתלבש ולנוח כי כשאשוב הביתה אגיע הישר לחגיגת יום הולדתי השישים.

לא ידעתי מה עומד להתרחש. גם לא ידעתי את מי הזמינו. זאת הייתה כמדומני טבילת האש של יעל בארגון חגיגות, בהן התמחתה מאז במקצועיות ברמה הגבוהה ביותר. היא הרימה כאן, יחד עם ניסן, אחותה אלה (https://www.ellaronen.com/) ואחיה בן, טל ותומר, מסיבה מהסרטים, שכללה סרט מקסים, מוזיקה מדהימה וריקודים עם המרקיד האהוב עליי טוביה טישלר שאני רוקדת אצלו מאז שמורתי וחברתי הטובה רותי פרדס (https://www.ruthpardess.com/) עזבה את בית מילמן ויואב אשריאל עליו השלום סגר את החוג שלו אי שם בשנות השמונים או התשעים, ובנוסף חכו לי כאן מתנות כמו ספר ברכות עם כריכת עץ מהממת שיעל הכינה (בסוף הצלחתי להעלות אותה כאן) ועוד ועוד.

כל מה שאני זוכרת מהחגיגה הזאת הוא שלבשתי את הקורטה האדומה, ממשי, שקניתי במייסור בפאבאינדיה וחשתי מסוחררת מהתרוממות רוח למראה המשפחה, החברות והחברים, החצר המוארת שלבשה חג, שולחנות האוכל היפיפיים, האוכל המדהים, המוסיקה הנהדרת, כל מי וכל מה שאהבתי היה בחגיגה הזאת, והיו מי שחשבו על כך וטרחו שכל זה יקרה. הסתובבתי מאושרת בין האורחים עם כוסית יין, מוקפת בכל אהוביי, מופתעת מעצמי זורמת בשמחה רבה כל כך עם ההתרחשויות והאירועים. אני לא מבינה איך לא כתבתי על זה עד עכשיו. אני חייבת לצלם את החוברת המהממת שיעל הכינה ולהעלות פוסט רק על החגיגה הזאת.

ליום הולדתי השבעים ידעתי שאני רוצה לנסוע עם ילדיי ועם נכדיי לארצות אבותיי ואמהותיי. הרגשתי שזאת אולי הזדמנות אחרונה שלי להראות להם את הדרכים, את המקומות, את ההיסטוריה של המשפחה שלי, שלהם. נערכתי לכך הרבה זמן מראש. מהו המסלול, אילו בתי מלון, מה לוח הזמנים וכדו'. מדובר בהזמנה של שמונה חדרים לשישה ימים בשלושה מקומות שונים עם עשרים ואחד איש כולל תינוק בן חצי שנה… שמחתי מאד לעזרתם של חתניי הנהדרים אנדריאס ורוני, שהזמינו את אמצעי התחבורה. המסע הזה שווה פוסט נפרד, ואולי גם יום אחד אכתוב אותו על בוריו עם כל התצלומים המרהיבים שעשינו.

חשבתי, באמת, שזאת תהיה החגיגה היחידה שלי ליום הולדתי השבעים, והתחלתי לתכנן את הפרויקט הגדול של שבעה שערים לשבעים, כי שבעים זה גיל ממש משמעותי. ואז איכשהו נסחפתי עם החגיגות, וקצת לפני שנסענו עם כל המשפחה להונגריה ולרומניה, נסענו ניסן ואני לאי פארוס למרכז זן ומדיטציה כדי לנקות את הראש ברטריט של שבוע עם המורה האהוב עלינו, ד"ר בעז עמיחי (http://tibeti.blogspot.com/2015/07/blog-post.html), וקצת אחרי שחזרתי מהנסיעה עם המשפחה, נסעתי לחמישה ימים ללונדון עם זיוה, אותה זיוה שהתקלחתי ונחתי והתלבשתי אצלה לפני יום הולדתי השישים, כדי לפגוש חברה טובה טובה אחרת, חני. ואז הבנתי שהחגיגות בעצם רק התחילו.

כשצילה (https://www.bat-shevet.com/), בת השבט האלוהית, הציעה לערוך לי כאן את טקס שלוש השאלות, כבר היה ברור שהחגיגות ממשיכות ותמשכנה הלאה. על הטקס המרגש שצילה העתירה עליי אכתוב בנפרד. גם הוא מצדיק פוסט משלו. הו, כמה מטלות כתיבה יש לי. ואם אני רק מרימה עיניים ומביטה על הפתקים התלויים לי מעל לראשי, עם המשימות כמו להעיר על התרגום לאנגלית של המאמר על קבוצת התיאטרון של רות קנר, לקרוא את הטקסטים לשיפוט, לסיים תרגום לאנגלית של המחזור אוקראינה עבור אנתולוגיה בנושא ועוד פתקים כגון אלה, רק מהפתקים האלה כבר חושכות עיניי ואני מפסיקה ברגע זה לכתוב לבלוג וחוזרת לשולחן העבודה.