דברי הימים – ספר חדש בהוצאת אפיק

ספר חדש זו סיבה לחזור לכאן, כי באמת מצאתי את עצמי לאחרונה חושבת על הבלוג הזה שלי, וכמה חבל שאני לא כותבת בו מספיק. זה התחיל בכך שיצא איכשהו שבטעות הגעתי אליו. כלומר עשיתי שינוי גירסה בטלפון ופתאם הוא צץ לי. וכשהו צץ לי, הבנתי שאני מתגעגעת אליו. וזכרתי לבושתי שמזמן לא כתבתי בו. מזמן ממש. עכשיו ראיתי שמדובר בשנתיים. ומסקרנות, פתחתי את ה"טיוטות", שזה מן מקום כזה שלפעמים אני מחפשת אותו ולא מוצאת אותו בתוך הבלוג והפעם הוא פשוט קפץ לי ו… אני ממש מתביישת להגיד לכם כמה טיוטות יש שם, של טקסטים, דרך אגב בכלל לא רעים, בנושאים שונים, שכתבתי בשיא הכוונה הטהורה, והם כולם איכשהו מעולם לא פורסמו, אבל אני כן יכולה להגיד לכם שהפוסט הישן ביותר שטרם פורסם הוא מלפני חמש עשרה שנים. בקיצור כשרק פתחתי את הקובץ הזה, שנקרא טיוטות, עשיתי צילום מסך, אבל אז גללתי וגיליתי עוד עשרות פוסטים שלא פורסמו, אז עשיתי עוד צילום מסך, ושוב גללתי, ושוב גיליתי, במילים אחרות זה היה אינסופי ועצוב, לכן כל מה שאני מצפה מעצמי זה שהפעם הטקסט הזה יצא לפרסום בבלוג ולא יישאר לי בתוך תקיית הטיוטות.

אני בעצם רוצה לכתוב על הספר החדש שלי, אבל יותר דחוף לי כרגע להסביר את העניין הזה של עשרות רבות של טיוטות שמחכות להגאל בבוא יומן והן יושבות די מיואשות בתיקיית הטיוטות של הבלוג. יש שני עניינים מכריעים בקטע הזה. האחד, זה שאלת הזמן. אין טעם להרחיב. יש שיר שהתפרסם ב"יומן ירח":

ואני זוכרת שאריאל הירשפלד דיבר על השיר הזה, שנכתב ונדפס ונשכח, אבל הדיבור של אריאל על תהליך היצירה שמתואר בשיר הביא את השיר הזה להכרתי ומאז הוא נותר שיר שאני זוכרת אותו. זה באמת יפה מאד לכתוב בשירה "גיליוטינת הזמן קוצבת את טווח היצירה", אבל צריך להגיד את האמת. המציאות פחות יפה. כי גיליוטינת הזמן מורכבת מהתחייבויות שמאלצות אותו לעזוב הכל ולהתפנות אליהן. שיחות טלפון, מכונת כביסה שסיימה וקוראת לי, חשבונות שיש לשלם, ארוחה שצריך לבשל ועוד כהנה וכהנה. זאת סיבה אחת. והסיבה האחרת מתחברת עם פוסט שהעליתי לא מזמן בפייסבוק, שהתחיל במילים "בשירה אני אטית". אני לא מצליחה לשים פה את הלינק אז אני פשוט מעתיקה חלק ממנו לכאן:

בשירה אני אטית. ויסודית. לוקח לי זמן. אני מג'נגלת מול שפע הגירויים. תמונות וצבעים ורגשות ומחשבות, הכל מתרוצץ לי בראש בצורה של הברות, מילים, שורות, בתים, שערים, ספרים, ואני נכנעת, אין ברירה, כותבת ומוחקת וכותבת ומוחקת יותר מאשר כותבת. אחר כך מצטערת שמחקתי. זוכרת שמה שהיה, היה טוב, אבל מחקתי וזה כבר איננו. אני אומרת לעצמי שהאויב של הטוב מאד הוא המצטיין, ועושה את אותן הטעויות. מחפשת את הדבר המדויק. כל דבר צריך לעמוד במקומו.
אני כותבת כל הזמן. הרוב בראש, ומוציאה לנייר או למחשב רק כשיש לי אפשרות. אז כבר מדובר בגירסה שנשענת על המקור. בכל אופן רוב מה שאני כותבת בראש, לא מגיע לשום מקום, לבד מאשר עמוק אל תוך הלב.
בדברים אחרים אני זריזה כמו שד. תגידו לנקות כיורים, לתלות כביסה, לחתל תינוקות, להבריק אסלות, להתקין מיטות מעבר, הכל קלי קלות, ויאללה, זה תכף מאחוריי. בשירה זה הפוך.
כתבתי את הספר הזה, 'דברי הימים', לאורך חמש שנים. או שש. או שבע. תלוי איך סופרים. את השירים 'מיתולוגית' ו'במקום ממנו באתי', כתבתי מיד אחרי ש'שיבת הבית ונדודיו' ראה אור ושניהם פורסמו מיד, אם איני טועה, ב'שבו' של עוזי אגסי.
שני השירים האלה סמנו לי את הכיוון של הספר הזה. ואם זה נפתח, זה זורם. וקשה לעצור. וגם אסור. כתבתי וכתבתי, זה היה אינסופי, עוד ועוד, הם נבעו אחד אחרי השני.

מי שמכיר אותי יודע שהקורא הראשון שלי הוא אריאל הירשפלד. ככה זה קרה מהתחלה. ואני קוראת לו המצנט שלי, כי הוא תמיד עמד ועומד וכנראה גם יעמוד אחרי ואחרי היצירה שלי. אז ישבנו, אני רועדת מולו והוא בנון שלנט שלו עם עפרון העורך שהבאתי אתי כי אני מכירה את הקטע הזה שלנו כבר מספרים קודמים והוא סימן מה שסימן ופסק יאללה, הספר מוכן. בהצלחה.
מאז חלפו עוד ארבע או חמש שנים. הספר התלעלע לי בידיים. הרגשתי שהתהליך לא הושלם. שיש עוד מסע לעבור. ואחר כך עוד מסע. כל פעם נוסף לספר נדבך. עוד גילוי. עוד תובנה. כל כך הרבה הפתעות חיכו לי בדרך. ולמרות זאת, חשתי שעדיין לא הגעתי לחקר הדבר. שעדיין לא הבנתי הכל. שיש עוד מן הנסתר שמבקש להתגלות. ועד שלא עברתי את מסע הגילוי האחרון, המאתגר ביותר, עד אז הספר ואני לא ידענו מנוח.
זה היה קשוח, ובשנתיים האחרונות לפני בואו לאויר העולם, נזקקתי ללבה, לאזניה, לידיה, לעידודה ולתמיכתה של ליאת קפלן, כדי להגיע לקו הגמר. אני מודה לך ליאת על כל אלה.
לאורך השנים, למעט אותם שירים שדויד וינפלד קרא להם 'עמודי התווך של הספר', הספר שינה שורות, שינה את שמות השירים, שינה שירים, שינה את שמותיו, שינה את שעריו, אבל לא שינה דבר מאופיו המהותי.
שירים נדדו פנימה והחוצה, ולבסוף רק מחציתם נכנסו לספר, רק אלה שהיו אבני הבניין שלו, רק אלה שהיו ממש נחוצים לו.
כך הגשתי אותו לפרס ליצירה בעילום שם בתחום השירה. וכך הוא קיבל את הפרס. עד כה לא כתבתי כמה שמחתי בפרס. הגיע הזמן שאומר זאת בקול רם. תודה לאקו"ם על הפרס הנפלא הזה. הלוואי שכל הפרסים בתחום האמנות היו ניתנים בעילום שם. תודה לוועדת השיפוט שמצאה את הספר ראוי.
ידעתי שהספר חייב לצאת לאור, כי הוא מדבר דיבור שחייב להיאמר, כי הוא מדבר על רוח ('שש כנפיים לאחת', השער הראשון), על נפש ('מפת דרכים', השער השני) ועל גוף ('לחם', השער השלישי), כי הוא מדבר על האפשרות לכעוס אבל גם למחול.
כעת הוא מונח לפניכם, מציע את עצמו, עדיין חושש ממבטכם, אבל נחוש להיות שם לכל מי שירצה לבוא בין דפיו.
נולדתי מחדש עם הספר הזה, וכעת, עם תום המכירה המוקדמת המוזלת באתר ההוצאה, אני נרגשת לקראת השלב הבא. הספר כבר אוטוטו יהיה זמין בחנויות, ואני אשוב ואוולד מחדש.

זהו דבר הפוסט, שבעצם מדבר גם על הפוסטים ועל כל השירים שנשארו מתוסכלים אי שם בתיקיית הטיוטות. פוסטים ממסע למקסיקו, פוסטים ממסע להודו, פוסטים על המסע בגרמניה, פוסטים צבעוניים, עם תמונות, ושירים, הו כמה שירים, פוסטים שלא הגיעו לכלל שלמות או השלמה ופשוט נותרו נכלמים בתיקייה. והוא גם מסביר מדוע לקח לדברי הימים הללו כל כך הרבה זמן עד שהם הבשילו והגיעו לשלמות ולהשלמה.

אז קודם כל מזלטוב לי על הספר החדש. בסוף הוא נולד. ואני אפילו עומדת מאחוריו. אמנם בחיל ורעדה, אבל עומדת. יש לו הגנה טובה, וזאת גם הסיבה שהחלטתי להביא אותו לעולם כעת, חרף צוק העתים. כי הספר הוא בעצם טרילוגיה, אפוס של רוח, נפש וגוף, או אולי אודיסאה שתחילתה במסע שמיימי, מרכזה מסע נפשי וסופה במסע הקיומי, היומיומי, המאחה. הוא בנוי כטריפטיך ששני הלוחות הצדדיים מגוננים על הלוח המרכזי שלו. השער הראשון, "שש כנפיים לאחת", שהוא הלוח הפותח, מתאר עולם של שליחות מלאכית, שמתחילה בחווית הנפילה מהשמיים. והנה השיר הפותח את השער הזה:

השער השני, "מפת דרכים", שהוא הלוח המרכזי, מחזיק ממואר פואטי מורכב, המביא בפני הקורא את מסע הנפש המבקשת להבין את יסודותיה. זהו דין וחשבון נוקב ובו ניסיון למלא חורים שחורים ולהשלים עם קיומם, והוא כולל חיפוש המתבסס על שברי זיכרונות, מחקר, גביית עדויות, תובנות חדשות וגילויים אוטוביוגרפיים מסעירים, שסופם הבנה, סליחה, חמלה, השלמה וקבלה. הנה שיר מתחילת השער המרכזי:

והשער השלישי והאחרון, "לחם", מתאר עולם קיומי בו שולט כוח חיים חזק ובלבו אהבה, פיוס ויופי. כמו למשל בשיר שלהלן:

שני השערים, הפותח והסוגר, עוטפים את השער המרכזי, מגוננים ומסוככים עליו בכוחותיהם הנשגבים והקיומיים.

דברי הימים הפרטיים שלי, שהכתיבה היא בלב לבם, נפרשים בספר הזה בפני הקורא כאות וכהזמנה לתיעוד מעמיק באמצעות הכתיבה. כוחה המחלים, המפצה והמנחם של השפה וכוחן המבריא, גם מלשון בריאה, של המילים, מלווה את הקורא לאורך הספר, כסמן מזמין ומעודד.

הספר היה אמור לראות אור באוקטובר האיום.

אי אפשר היה אז לעסוק בדבר מלבד בהישרדות. גם אני נזקקתי לזמן כדי להתחיל לנשום. היה ברור שאי אפשר להתפנות בשום מובן אפשרי להוצאת הספר לאור.

לאחרונה חשתי שהספר נחוץ.

חשתי שנחוץ לנו עכשיו לספר את הסיפורים שלנו. שאנחנו צריכים להשמיע את הקול שלנו. גם אם לא יאמינו לנו, הקול של כל אחת ואחד מאתנו חשוב. חשתי שידיעת קיומם של המלאכים נחוצה בעולם. שאני צריכה להגיד שהם לא רק שלי. ושהמלאכים הללו נמצאים כאן כל הזמן, בקרבנו, אנחנו רק צריכים להכיר בקיומם, לתת להם מקום בחיינו. בשיר "הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו" (עמ' 158), אני כותבת שהסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו, על מי אנחנו, על העולם שסביבנו, מחזיקים אותנו בחיים. הסיפורים הללו מצילים אותנו. בזמן שאנחנו מספרים אותם, או כותבים אותם, הם מצילים אותנו. עלינו לזכור זאת. השער הראשון של הספר, "שש כנפיים לאחת", עוסק ממש בכך, אבל שירים שמתייחסים לחשיבות קיומם של הסיפורים שלנו, פזורים בכל הספר (השיר "הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו", למשל, מופיע דווקא בשער השלישי).

חשתי שההכרה העצמית חשובה ושההיסטוריה שלנו נחוצה. אם נדע להעריך אותן, לתת להן את המקום הראוי שמגיע להן בתודעתנו, הן גם תשמורנה עלינו. הן שומרות עליי בספר הזה. הן מנחות אותי. אני נותנת יד לאמהותיי הגדולות ולומדת מהן כיצד לפעול. בשיר "הבוקר" (עמ' 117) אני מדלגת על פי שלושה דורות ונותנת יד לסבתא רבתא שלי, הולכת לצדה ואומרת לה כמה למדתי ממנה. כל מה שאני יודעת עליה הוא רק מקריאת יומניה, ואני אסירת תודה לה על כל מילה שכתבה, על כל מה שלמדתי ממנה. חשתי שלמרות הכל, חשוב לנו, דווקא עתה, לפענח את ההכרה העצמית ואת ההיסטוריה האישית, שהיא תמיד קולקטיבית. השער השני של הספר, "מפת דרכים", עוסק בעיקר בכך, אבל שירים שעוסקים בחשיבותן של ההכרה ושל ההיסטוריה האישית והקולקטיבית שלנו, פזורים בכל הספר.

וחשתי שנחוץ לנו להיצמד ולקבל כוח, השראה ונחמה מהקיום הפיזי שלנו, מלחם קיומנו, מהעובדה שלמרות הכל התעוררנו בבוקר, שלמרות הכל אנחנו עדיין זוכים בחיים, באהבה שנמצאת סביבנו, בשמחת האור, בזהרורי השמש על פני המים, בחמיצות הפרי, זוכים בגן העדן שהוא ממש כאן, ממש בהישג ידינו, בפרי האסור, באלהים שמהלך בביתינו בתחתונים (בשיר "הבט היטב", עמוד 137). דווקא עכשיו דרוש לנו לדבוק בכוח החיים. השער השלישי, "לחם", שסוגר את הספר, עוסק במיוחד בכך, אבל שירים ברוח זו נמצאים גם בשעריו האחרים של הספר.

רק אחרי שתחושותיי אלה התגבשו, נקבעה הוצאתו לאור לסוף מרץ 2024. ומשבוע הבא, הספר גם יהיה בחנויות.

עכשיו בואו נראה אם הפוסט הזה באמת עולה בבלוג שלי, או שגם אותו אני משאירה בתיבת הטיוטות.

A new book by Hentrich&Hentrich

Few copies of the new book landed in Berlin. Photographer: Johannes Schwartz

כבר כמה ימים אני רוצה לספר על הספר ואיני יודעת מניין להתחיל.

אולי עליי להתחיל בכך שאמי, שהייתה דברנית לא קטנה, המעיטה לספר על השואה. גם על ילדותה למדתי טיפין טיפין ובאופן לא מסודר. היא כבר לא הייתה צעירה, וגם לא בריאה, ודאגתי שמא תלך לעולמה וכל הזיכרון והידע ירד לטימיון עמה. רציתי לדעת על עולמה יותר ממה שהייתה מוכנה להעניק לי. ביקשתי לשבת איתה, לכתוב את מילותיה, והיא סרבה. לבסוף הצלחתי למצוא דרך. היא הסכימה לעבור אתי על תצלומי המשפחה שנשלחו ארצה בידי הורי אמי, לדודיה של אמי ולסבתה, שהגיעו לכאן לפני המלחמה, בעליה החמישית, ועל תצלומים אחרים מההיסטוריה שלה, לבחור יחד אתי כעשרים תצלומים מייצגים ולספר על נסיבות הצילום, על הדמויות המופיעות בהם וכיוצא בזה. וכך יצאנו לדרך. התמונות המסודרות לפי סדר כרונולוגי היו אבני הדרך של הסיפור אליו ייחלתי.

אתחיל אולי באותן שבתות בהן השכמתי קום, מתגנבת מהבית בשעות שהילדים וניסן עוד מנמנמים ונוסעת אל אמי. שנה שלמה נמשכה מלאכת הכתיבה. מדי שבת בבוקר התייצבתי אצלה במטבח עם המחשב שלי, מחכה להמשך העבודה על הספר. מדי שבת חיכתה לי על שולחן המטבח ארוחת בוקר עשירה, דג מלוח עם בצל, חמאה, חלה, גבינת שמנת עם שום, ביצי עין או ביצים רכות וכמה ירקות חתוכים. כל מעדני העולם הונחו על השולחן כדי לפתותני להניח לכתיבה. אבל העיסקה הייתה שאחרי הארוחה היא מתמסרת לשאלותיי. וכך היה. במשך שנה, מדי שבת: בשמונה בבוקר ארוחה נינוחה בת חצי שעה ואחר כך שעה וחצי של סיפורים. לאט לאט נעתרה אמי לסקרנותי. ואולי גם היא חשה שימיה קרבים, ויש סיפורים שחשוב לספרם. את הספר שנולד בעקבות אותם מפגשים, עיצבה ברגישות וביופי יעל, בתי. הדפסנו אותו בהוצאה עצמית, ובמסיבת יום ההולדת האחרונה שחגגנו לאמי, בטרם הלכה לעולמה, חילקנו מאתיים עותקים של הספר לאורחים שהוזמנו לחגוג עמנו בחצר ביתי. אני חושבת על כך רק עכשיו, לראשונה: מדוע לא כללתי את הספר "פיצי, אדית, זהבה" (הוצאה עצמית, 2005) ברשימת פרסומיי? עליי לתקן זאת לאלתר. כתבתיו בעמל רב מפי אמי, ביוזמתי, במו ידי, בעריכתי, זהו ספר שלה ושלי.

או אולי אתחיל באותה נסיעה של אמי לסקוטלנד, אחת מני רבות, שנים רבות מאד קודם לכן, אותה נסיעה במהלכה פגשה את אלזבט, אישה בת גילה, משטוטגרט, ולמרות מוראות השואה נקשרה נפשן לאהבה. או בבנה של אלזבט, יוהאנס, שלאחר היכרות עם המשפחה החליט לכתוב דוקטורט על ספרות עברית שראתה אור בגרמניה מביכורי העתים עד מלחמת העולם הראשונה. או בכך שלמד כאן, בארץ, עברית, ובכך שחלק גדול מהדוקטורט נסמך על טקסטים שניתן למצאם רק בספריה הלאומית, ולכן בילה תקופות ארוכות בישראל. כל זה היה מזמן, כמובן. לפני כשלושים שנה. הוא היה כבן עשרים, ואנחנו, עדיין זוג יחסית צעיר עם ילדים קטנים, היינו הבית שלו בישראל. חלק חשוב מהתצלומים המשפחתיים שיש לנו היום, הם תיעוד שיוהאנס צילם בחגים, בטקסים, באירועים. איש רחב לב, עם אסתטיקה מרגשת, צלם מחונן, זמר בחסד, עם חיוך שלא ניתן לעמוד בפניו. יוהאנס הפך לבן משפחה והקשר עמו ממשיך כל השנים בהתכתבות ובביקורים הדדים.

אבל עכשיו נרוץ עשרים שנים קדימה. הילדים גדלו, חדריהם התפנו, וכיוון שביתנו סמוך לשדה התעופה, עלה בדעתי להשכיר את החדרים לכל דורש. ניקיתי, סידרתי, צילמתי, והעליתי את התמונות לאתר של אייר בי אנד בי. הזוג הראשון שהגיע אלינו הביתה במסגרת אייר בי אנד בי היו לוסי ודירק, מהמבורג. זוג צעיר, נאה, דוברי אנגלית, היא מורה צעירה בראשית דרכה, הוא מדריך טיולים. אירחנו אותם במטבח, ארוחת בוקר, ארוחת ערב, ומשוחחים, ונקשרים, למרות הפרשי הגילאים מצאנו שפה משותפת. הם שבו והתארחו אצלנו גם בחופשתם הבאה בישראל. איני זוכרת מתי בדיוק לוסי ביקשה לקרוא משיריי, אני רק זוכרת ששלחתי כמה שירים באנגלית והנחתי לעניין.

ואז יצאה החוברת של SINN UND FORM בה התפרסמה הפואמה הגדולה ציפורקטן, בתרגומה המופתי של אנה בירקנאור. יוהאנס בברלין ולוסי בהמבורג מיהרו לקנות את החוברת ולשלוח אלי תצלומים של הפרסום. בביקור הבא של לוסי ושל דירק, לוסי דיברה על הפואמה בהתרגשות ושאלה אם אסכים להציג את הפואמה בפני סטודנטים, נוער ומבוגרים בהמבורג וסביבותיה.

למרבה ההפתעה, הזמנתה אכן הגיעה, עם לוח זמנים מסודר וצפוף: בבקרים בתי ספר ואוניברסיטאות, בערבים מפגשים עם ארגונים שונים, ארגוני שירה וארגונים שיש להם זיקה להסטוריה היהודית, ליהדות, או לשואה. לקחתי אתי למסע כמה חוברות בהם יצאו פרסומים של שיריי בגרמנית, כמה ספרים בעברית ובאנגלית וביניהם כמובן את הספר שכתבתי ובו סיפוריה של אמי על חייה לפני השואה ואחריה. זה היה אחד הסיורים המרגשים ביותר שזכיתי בהם.

צריך אם כך להתחיל במפגש שהתקיים בבית בו הוסב גז הציקלון בה למטרות הרג. השעה הייתה שעת ערב. הגענו לבניין גדול, מרשים מאד. מבחוץ פסלים של כמה דמויות שחורות, כחושות, מבועתות, כאילו מטפסות על הבניין. נכנסנו פנימה. הבניין מפואר מאד. במרכז קומת הכניסה מתפתלות מדרגות רחבות ומטפסות מעלה בתנועה מעגלית, סובבות כבמחול שיש בו מצד אחד מימד של ארט נובו, ומצד שני מימד של דקור. רוח נושבת בהתרוממותן של המדרגות מעלה, המעקה מלווה אותן בריחוף קליל כליווי מוזיקלי. אני שואלת על הארכיטקט, ואומרים לי שהבניין תוכנן בידי יהודי. בפסגת הגובה של המדרגות, ויטארז' צבעוני פונה אל השמים. אומרים לי שעד עליית הנאצים, היה שם ויטראז' יפייפה של מגן דויד. אני מדמיינת את אור השמש חודר פנימה דרך הויטראז' עם מגן הדויד, ממלא את החלל, מאיר את המדרגות הנאות, את עלייתן גבוה לרום הבניין. אני שומעת מוזיקה שמיימית.

המוזיקה נפסקת כשפותחים בפניי דלת נעולה, למרגלות המדרגות, ומתגלה חדר קטן, צדדי, נסתר. בפינת החדר, פינת זיכרון לנספים. טלית, מנורה, ספר תורה, סידור, כמה פריטים, ומצד שמאל פחית. משהו בגודל גלון של פח צבע. מסבירים לי שזה הציקלון בה. הציקלון בה שימש נגד מזיקים, וריחו, כריח הגז, בא להתריע על קיומו על מנת שלא לפגוע בבני אדם. הוצאת הריח מהגז נועדה להפוך אותו לכלי רצח המוני. בבניין היפה הזה שאדריכלו היהודי הוצא להורג עם עליית הנאצים, נהגה ופותח הרעיון של הוצאת הריח מהגז. אני מתייחדת עם סבי, אהרון, רואה אותו שוב ושוב מתמוטט בתא הגזים, כשהוא מחבק אל חזהו משני צדיו את הילדים דויד ויהושע. מישהו דופק בדלת, מאיץ בי לצאת מהחדר. מימין, אולם כינוסים של ארגון נוצרי שמאמין בחשיבותם של היהודים לביאת המשיח. אני פוגשת את מנהיגם, איש חביב בשם מיכאל, את אישתו, ואנשים נוספים מהקהילה. הם נחמדים, הם בני אדם כמוני.

זה היה רק אחד מהמפגשים הרבים שהתקיימו במסע. קראתי כרגיל קצת מהספר הזה, קצת מהספר הזה, לוסי המקסימה תרגמה, ראיינה אותי, והיה גם זמן לשאול שאלות. אחרי השאלות, נשאלתי אם יש אפשרות שהארגון הזה יוציא ספר ובו שירים שלי במשולב עם הסיפור שלי והסיפור שכתבתי על קורותיה של אמי. רעיון נחמד, אמרתי, ודאי, וחייכתי, ביודעי שמדובר בעוד פנטזיה שסיכויי הוצאת לפועל קלושים.

אלא שכששבתי ארצה, מישהי מהקהילה החלה מתכתבת אתי. רצתה עוד ועוד חומרים, ואני העברתי כל מה שביקשה. ושאלה עוד ועוד שאלות, ואני השבתי על שאלותיה. ורצתה לדעת עוד. ביקשה להבין מה בדיוק היה, והיכן, וכיצד, הכל בהתכתבות באנגלית, למעט השירים, שהיו עוד קודם לכן מתורגמים לגרמנית: ציפורקטן בידי אנה בירקנאור, ושירים אחרים בידי יוהאנס היקר. כתבתי הקדמה, פרק נוסף, אחרית דבר, כל מה שהיה נחוץ, ושלחתי. ועוד לפני שהגענו לשלב הגמר, ביקשתי מיעל, בתי הבכירה, בעלת הסטודיו לעיצוב יעלק'ה, לחשוב על עיצוב מתאים לעטיפה, וביקשתי מיוהאנס היקר שיסכים לעבור על הספר, להעיר הערות, לבדוק שהוא מספר את הסיפור כפי שראוי לספרו.

שני הפרויקטים הללו היו מורכבים מאד.

לכן אולי צריך להתחיל את כל הסיפור הזה עם סבתה של אמי, סבתא פיפיקה, ששמה היה רוזה רחל גולדשטיין (רוזנצוויג). סבתא פיפיקה היוותה ומהווה השראה לבאות אחריה. נולדה ב 1870 בעיר בדרום הונגריה, בת לסופר סת"ם, אלימלך רוזנצוויג, שמצא את פרנסתו מכתיבת ספרי קודש לקהילות הפזורות ברחבי הונגריה. רוב הקהילות היו עניות, המסעות למחוזות הרחוקים היו מסוכנים וארכו זמן רב. מעט הקהילות שהרשו לעצמן לחדש ספרי תורה, הציעו תמורת עבודתו מגורים בקהילה ותשלום זעום. סבת אמי גדלה בבית דל. אביה נעדר לתקופות ארוכות ואת מעט מעותיו שלח מעת לעת למשפחתו. בגיל ארבע עשרה עזבה סבת אמי את בית אמה, מחושה לנסוע לבדה לאוסטרבה שבצ'כיה, כשבכיסה בקושי דמי הנסיעה.

לדודה אסתי, אליה נסעה סבתא פיפיקה, היה רישיון מפרנץ יוזף, לייצר מחוכים עבור קציני הצבא האוסטרו-הונגרי. דודה אסתי ובעלה השוחט היו עריריים. בעלה עסק בענייניו, בעוד דודה אסתי ניהלה מפעל גדול וכינסה אצלה את אחייניה ואחינותיה הצעירים במטרה ללמדם תורה ולימודי חול לצד לימודי תפירה והכנת מחוכים. כל מי שבגר והשלים את לימודיו, נשאר כמה שנים לעבוד בפירמה, חסך כסף כדי להסתדר בחיים ועזב כשהוא מתחייב לפתוח חנות בעיר שבה לשום בין משפחה אין עדיין בית עסק, שלא להקים מתחרים בתוך המשפחה.

את כל הפרטים על קורות המשפחה ועל קורותיה של סבתא פיפיקה, למדתי מיומנים שכתבה בשנות המלחמה הארורה (כך הגדירה אותה), בציפורן דיו, באותיות עבריות, בכתב יד יפייפה, אינטליגנטי, נקי ומסודר, בשורות ישרות על גבי דפים חלקים, בשפה שנקראת דאייטש (או דויטש). שוב ושוב אכתוב על סבתא פיפיקה בהרחבה ובאהבה. היא דמות מופת עבורי, מורת הדרך, ההשראה לקיומי. בספר שיריי הראשון נמצא שיר בשם "יהודית" שמתאר את קשריי העמוקים עמה. הוא מתחיל במילים "נוצרתי ברחם סבת אמי / והיא כמעט ילדתני./ סבתא פיפיקה הייתה מאד חכמה / בשנייה של הלידה / התעשתה / ונולדה סבתי יהודית / במקומי / מצפינה בתוכה גם אותי." (מתוך: עם הבטנה בחוץ, גוונים 1997). דמותה ממשיכה ללוות אותי ונוכחת בכל אחד מספריי, ובקרוב תתפרסם בלונדון מסה פואטית רחבת היקף, בה הליכתי בעקבותיה מקבלת משנה תוקף, שעה שאני פוסעת בדרכה שוב ושוב. במסה הפואטית אני נוסעת אל הבית הגדול והמפואר אותו בנתה במחשבה על משפחתה לעתיד – כלומר בין היתר עליי, נינתה – ועל העסק המפואר לייצור ולמכירת מחוכים שהקימה ב"עיר חדשה גדולה", גרוסוארדיים בגרמנית, נאג'יואראד בהונגרית, והיום אורדיה ברומנית. אני פוסעת אל הבית, מקיפה אותו, הולכת בדרך בה פסעה מהחנות הביתה וחזרה, משחזרת את דרכיה אל הבית וממנו.

אם כך עליי להתחיל בבית שסבתא פיפיקה בנתה. הוא עומד נישא ברחוב התיאטרון. בנה אותו ארכיטרקט ידוע וממסמכי הבית שנמצאים בעירייה עולה שסבתא פיפיקה עבדה עם הארכיטרקט על כל פרט ופרט בבית, לרבות השושנים המטפסות על העמוד הפינתי, כמחווה לשמה, רוזה, לרבות הפטיו, החצר הפנימית הרחבה, ששימשה לסוכה, לרבות השערים שנושאים את סמל מגן הדויד, לרבות האבן שהובאה במיוחד מירושלים והונחה תחת הסף, לרבות המדרגות העגולות המובילות מהמטבח הרחב וחדר ההסבה לחדרי הילדים, לרבות החנות הגדולה, הפונה אל הרחוב הראשי. כשבניית הבית הושלמה, בשנת 1910, הוא כיכב בגלויה המתארת את יופיה של העיר. היה ברור, לכן, שעל כריכת הספר צריך להופיע הבית היפה הזה, שנבנה עבורי ועבור משפחתי, בית בו ביקרתי פעמים רבות ובדעתי לבקר בו שוב ושוב. עם המידע הזה יעל, בתי, יצאה לדרך במחשבה על עיצוב העטיפה.

ובאשר לעבודתו של יוהאנס: היות ואיני דוברת גרמנית, והיות ונשלחו חלקיו השונים של הספר בטווחי זמן שונים, והיות והספר דן במשפחתי, היה לי חשוב שקרוב משפחה שמכיר היטב את הנפשות הפועלות, ובמיוחד את אמי, יקרא את הספר ויתן את דעתו עליו בטרם אאשר את הדפסתו. כשיוהאנס נעתר לבקשתי, נחו דעתי ונפשי. ידעתי שהוא ידאג לכך שהספר ייצג נאמנה את רוח המשפחה. וכך אמנם היה. יוהאנס בדק כל אות, כל פסיק, כל רווח, כל מילה, כל רעיון, העיר והגיב, ולאחר שלושה נוסחים של תיקונים, אישר את הפרסום. עתה יכולתי לברך על המוגמר.

הספר עוד לא הגיע אלי, אבל כבר הגיע ליוהאנס, ששלח אלי את התצלום המרגש שהעליתי בראש הפוסט. לבי מחסיר פעימה. מסע של חמישה דורות, מונח על שולחנו של יוהאנס האהוב בברלין: סבתא רבא שלי, סבתא פיפיקה, הלא היא רחל רוזה גולדשטיין (רוזנצוייג) ז"ל, סבתי יהודית פרידמן (גולדשטיין) ז"ל אותה לא זכיתי להכיר משום שנרצחה באושוויץ טרם הולדתי, אמי אדית זהבה נוסבאום (פרידמן) ז"ל, אני דיתי רונן (שפיר), ובתי יעל קשלס (שילה).

שם הספר, אגב, לקוח מתוך שורה בשיר ואלדבורג "כאילו מעולם לא הייתה פה". השיר רואה אור לראשונה בגרמנית בספר זה. אני מעלה אותו כאן בעברית ובגרמנית.

ואלדבורג \ דיתי רונן

בֵּין גִּבְעוֹת וַאגֶן, רַוֶנְסְבּוּרְג וּוַינְגַרְטֶן

חִכְּתָה לִי וַלְדְבּוּרְג נִשָּאָה

בּוֹטַחַת בְּעַתִּיקוּתָהּ הַשְּׁלֵוָה

אֲפוּפַת הַשָּׁרָשִׁים.

הָאִישׁ הַשָּׁמֵן, אָדֹם לְחָיַיִם וְקֵרֵחַ,

קִבֵּל אֶת פָּנַי בַּחֲלִיפָה הֲדוּקָה

נוֹדֶפֶת רֵיחַ לַחְמָנִיּוֹת אֲפוּיוֹת

וְחִיֵּךְ אֶת חִיּוּךְ חוֹמוֹתֶיהָ.

לֹא הָיָה לוֹ מָה לְהַסְתִּיר

וְכָל הַמְּצוּדוֹת וְהַחֲלָלִים הָיוּ מְנֻצָּלִים

בְּדִיּוּק, כְּאִלּוּ מֵעוֹלָם לֹא

הָיְתָה פֹּה

מָה

מָה

נָכוֹן גַּם הָאַלְפִּים, גַּם הָאֲגַם, גַּם סָבְתָא שֶׁלִּי

שֶׁנָּסְעָה לְבַּאדֶן-בַּאדֶן דֶּרֶךְ כָּאן פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה

לִקְרַאת הַחַגִּים עִם אִמָּא שֶׁלָּהּ לִמְנוּחָה וְטִפּוּלִים

נָכוֹן גַּם הֵן הָיוּ וַדַּאי נֶאֱנָחוֹת בְּחָלְפָן כָּאן

מְבַקְּשׁוֹת מֵהַנַּהָג לַעֲצֹר

וְהָיוּ

מַשְׁקִיפוֹת בְּעֵינֵיהֶן הַבְּהִירוֹת אֶת אֹפֶק הַפְּסָגוֹת הַמֻּכְסָפוֹת

וּכְחֻלֵּי הַבּוֹדֶנְזִי הַמִּתְחַלְּפִים וִירֻקֵּי וְחוּמֵי הָעֵמֶק הַמְּשַׂחֲקִים

וְהָיוּ מַרְווֹת רֵאוֹתֵיהֶן בַּצְּלִילוּת הַקָּרָה,

מְשַׁלְּבוֹת הַבְלֵי נְשִׁימוֹת סְמִיכוֹת,

מִשַּׁפְשָׁפוֹת אֲרֻכּוֹת כְּפָפוֹתֵיהֶן וּמְחַיְּכוֹת,

וְאַחַר כָּךְ הָיוּ עוֹשׂוֹת הַפְסָקָה וְנִכְנָסוֹת

לְקָפֶה-רֵסְטוֹרַנְט הַזֶּה וְהָיוּ

שׁוֹלְפוֹת בִּתְנוּעוֹת מְתוּנוֹת סִיכוֹתֵיהֶן הַיְּקָרוֹת

וּמַשִּׁילוֹת רְשָׁתוֹת וְכוֹבָעִים

וּפוֹשְׁטוֹת מְעִילֵיהֶן הַכְּבֵדִים וְנוֹתְנוֹת

לְסָבוֹ הַגָּדוֹל שֶׁל אֲדֹם הַלְּחָיַיִם

שֶׁיְּסַדְּרֵם בְּמִתְלֵה הָעֵץ הַמְּעֻטָּר הַזֶּה הַיָּשָׁן,

וְהָיוּ יוֹשְׁבוֹת פֹּה לַשֻּׁלְחָן עִם כְּלֵי הַפּוֹרְצֶלָן

וּמַפּוֹת הַבַּד הַלְּבָנוֹת הַמְּאֹד מְעֻמְלָנוֹת

וִידֵיהֶן יְדֵי גְּבִירוֹת עֲדִינוֹת, אֶצְבְּעוֹתֵיהֶן עֲדוּיוֹת

מֻנָּחוֹת נָכוֹן עַל בִּרְכַּיִם רַכּוֹת, מַרְפְּקֵיהֶן

הַמְּנֻמָּסִים בְּמָתְנֵיהֶן, שְׂעָרָן אָסוּף עַל

עָרְפָּן הַזָּקוּף בַּמִּשְׁעָנוֹת הַגְּבוֹהוֹת הַמְּחֻטָּבוֹת

שֶׁל הַכִּסְּאוֹת הַכֵּהִים הַלָּלוּ

מוּל הָאָח הַמְּבֹעֶרֶת

וְהָיוּ מַפְשִׁירוֹת עַצְמָן מִן הַדֶּרֶךְ, כָּמוֹנִי.

שָׁבוּעַ

אֵשֵׁב בְּוַּאלְדְבּוּרְג, אֶתְרַפֵּק עַל נוֹפִים;

צִלְצוּל פַּעֲמוֹנֵי מִגְדָּלִים; שִׁפּוּעֵי הָרְעָפִים;

רֵיחוֹת הַכְּרוּב הֶחָמוּץ; זֵרֵי פְּרָחִים תְּלוּיִים עַל מִפְתָּנִים; סָבְתָא

שֶׁמֵּעוֹלָם לֹא הָיְתָה לִי; אַפְלוּלִית

מַרְתְּפִים.

מתוך "עם הבטנה בחוץ", גוונים 1999

Diti Ronen

Waldburg

(Waldburg ואלדבורג)

Zwischen den Hügeln von Wangen, Ravensburg und Weingarten

erwartete mich Waldburg, erhaben

gesichert in seiner unbesorgten Altertümlichkeit

umhüllt von seinen Wurzeln.

Der dicke Mann, rotwangig und kahl,

begrüßte mich in engem Anzug

der den Duft frischer Brötchen verströmte

und er lächelt' das Lächeln der Mauern von Waldburg.

Nichts gab es für ihn zu verbergen

und alle Festungen wurden genutzt und jeder verfügbare Raum

ganz genau, so als ob niemals es

gegeben hier

was

wie

Krieg

Es ist wahr, auch die Alpen, auch der See, auch meine Großmutter

die nach Baden-Baden reiste, hier vorbei, zweimal im Jahr

zu den Feiertagen hin, mit ihrer Mutter, zum Ruhen und Kuren

es ist wahr, auch sie hätten hier, im Vorüberfahr'n, gewiss geseufzt

hätten den Fahrer zu halten gebeten

und sie hätten

mit ihren hellen Augen den Horizont überblickt, seine versilberten Gipfel

und das wechselnde Blau des Bodensees und das verspielte Grün und Braun des Tals

und sie hätten den Durst ihrer Lungen in eisiger Klarheit gestillt,

den dichten Dunst ihres Atems verflochten,

ihre Handschuhe lange gerieben und gelächelt,

und danach hätten sie eine Pause gemacht und wären hineingegangen

in dieses Café-Restaurant und sie hätten

ihre teuren Nadeln mit sachter Bewegung gelöst

und abgestreift Schleier und Hüte

und ausgezogen ihre schweren Mäntel und hätten diese

dem Urgroßvater des Rotwangigen gereicht

der hätte sie ganz ordentlich an seine Garderobe – diese hölzerne, alte, verzierte – gehängt,

und sie hätten sich hier an den Tisch gesetzt, mit dem Porzellangeschirr

und den linnenen Tischdecken, blütenweiß und steif gestärkt

und ihre Hände die Hände feiner Damen, ihre Finger geschmückt

sittsam auf zarte Knie gelegt, ihre Ellenbogen

höflich an ihren Hüften, ihr Haar hochgesteckt

über ihrem geraden Nacken in den hohen, schön geschnitzten Lehnen

dieser dunklen Stühle

vor dem brennenden Kamin

und sie hätten sich aufgewärmt von ihrem Weg, wie ich.

Sieben Tage

werde ich in Waldburg sitzen, werde mich anschmiegen an Landschaften;

an der Türme Glockengeläut; an der Dachziegel Schrägen;

an die Gerüche des Sauerkrauts; an Blumenkränze, die an den Haustüren hängen; an Großmutter

die ich niemals hatte; an das Halbdunkel

von Kellern.

Zuerst erschienen im Gedichtband: Gvanim, Tel Aviv 1997, S. 74–75.

Übersetzung aus dem Hebräischen: Johannes Valentin Schwarz (2017)

"דמויות" – השקת קורונה בברלין Figures" a Corona book launch"

שותף לספר: האמן גלעד תדמור
מו"ל: HENDRIK LIERSCH
בית דפוס: CORVINUS PRESSE, BERLIN
צלם: דויד גראבר DAVID GRABER
קורא בעברית: המתרגם יוהאנס שוורץ JOHANNES VALENTINE SCHWARZ

על מבט, מעשה, וכתיבה

כל דבר שמבטי נח עליו, מבקש את תשומת לבי. ומשזו נתנה לו, הוא מבקשה עוד ועוד ואינו יודע שובע. מבטי מושך את מעשיי ומעשיי נמשכים אחר מבטי.

למשל בדרכי לכאן הבוקר, כשהמשפט הזה מנקר במוחי וכל רצוני הוא לגשת ולכתוב אותו ולהמלא סקרנות כי אין לדעת לאן הוא יוביל, ובכן בדרכי לכאן, כיוון שהשעה הייתה שש בבוקר וכיוון שהיום שבת והעולם עדיין ישן, ובכן בדרכי לכאן ביקשתי לעצור לשתות מים.

ומשהגעתי למטבח כדי לשתות מים, הכל כמובן בדרכי לכאן, כלומר לשולחן הכתיבה שלי עליו נמצא המחשב הנייד בו אני כותבת, ובכן משהגעתי למטבח, מצאתי על השיש את הקערה הגדולה עם גרגרי החומוס שהשריתי אמש וגרגרים תססו, או כמעט תססו, כלומר לא הייתה לי ברירה אלא לשטוף אותם היטב היטב ולהכניס אותם לסיר עם מים ומלח ולהדליק תחת הסיר את האש ולעמוד עליהם שעה שהם מתרתחים כדי לגרוף את הקצף שניגר על פני המים שאם לא אעשה זאת, הם ימשיכו ויגלשו הלאה מפני הסיר לשוליו ומשם לכיריים שידוע שאם הקצף הזה נדבק, קשה להסירו ומוטב להקדים תרופה למכה.

ובתוך כך כמעט שכחתי לשתות מים. מבטי שב אל הכוס. הדרך לכוס הייתה חסומה בכסא שנותר מרוחק מהשולחן אחרי ארוחת הערב של אמש. ביקשתי להזיז את הכסא ונגלו לי פירורים על הרצפה. לקחתי מטאטא ויעה ואחר כך שטפתי את הרצפה.

אם אביט עכשיו ימינה, אראה את הקערה לתוכה גרפתי את הקצף, והיא מבקשת שאבוא ואנקה אותה כדי שהקצף לא ידבק בה. אם אגש לקערה, מבטי יפול על הכוסות שנותרו מליל אמש ויהא עליי לעמוד ולשטוף אותן. אם אביט עכשיו שמאלה, אראה את המפה הרקומה מונחת עקומה על השידה והיא מבקשת שאבוא ואיישר אותה. אם אגש ליישר את המפה, מבטי יפול על דברים שעליי לפנות מעליה. למשל שקית עם זרעי עונה. אם מבטי יפול על שקית זרעי העונה, יהא עליי לצאת עכשיו לחצר ולזרוע את זרעי העונה.

ובכן עליי להפסיק להביט. להמשיך להתמקד במה שאני עושה, כלומר לכתוב.

רצוני הוא להלך מדי פעם בעולם כתייר חסר אחריות. כלומר להבטיח בדברים כפי שהם, בככותם, להנות מחוסר שלמותם ולהניח להם כפי שהם. להתבונן, להבין, להתפעל, להניח, ולעבור הלאה. בלי להתערב בעולם. בלי לקחת אחריות. בלי לתקן דבר.

אבל אם דבר לא יבקש את תשומת לבי, על מה אכתוב?

ומה יהא על תיקון עולם?

באשר לכתיבה. אחרי שאני קוראת למשל את קפקא, למשל את תנים וערבים או את הסיפור על הקהילה המנוולת שכל כוונותיה טובות, מה יש לי לכתוב עוד בעולם הזה. מוטב לי להתמסר למבט, המתמסר לבקשתו של הסיר הרותח על הכיריים. הוא מבקש ממני לבדוק מה קורה עם החומוס. אחר כך אגש לישר את המפה הרקומה. מוטב לי לתקן את העולם ולהניח לעת עתה לכתיבה.

The poem "At Home, or: Hide and Seek", in Turkish

השיר, בתרגומו של ADNAN AVDAGIC, נכתב במקור באנגלית במהלך פסטיבל השירה של ניקרגוואה בתגובה לאירוע טראומטי למדי שחוויתי בהקשר פוליטי.

אני מצרפת את השיר כפי שנכתב במקור, באנגלית.

פוסט הכנה לפוסט על חגיגות השבעים

זכיתי להגיע לגיל שבעים כשבכוונתי לחגוג זאת לאורך זמן ובאופנים שונים מתוך תקווה שעם הזמן החגיגה תהא לי להרגל והיא תימשך הלאה והלאה. אבל לפני שאגיע לספר על השבעים, אומר כמה מילים על החגיגות הגילאיות שלי.

אני חושבת שבאופן כללי אני נרתעת מהרעיון שיחגגו לי ימי הולדת. כתבתי לא מזמן שיר על מסיבת בת המצווה שלי, השיר יופיע בספר השירה הבא שיראה אור מתישהו בהוצאת אפיק. הנה השיר כאן:

בת מצווה \ דיתי רונן

*

הַיֶּלֶד הֲכִי יָפֶה וַהֲכִי חָכָם בַּכִּתָּה

שֶׁלֹּא שָׁמַעְתִּי מִמֶּנּוּ שִׁשִּׁים שָׁנָה

הִתְקַשֵּׁר פִּתְאוֹם לִשְׁאֹל מָה נִשְׁמַע

*

הוּא הָיָה בַּחֶבְרָה הַסָּלוֹנִית

וַאֲנִי הָיִיתִי בַּתְּנוּעָה

לֹא חָשַׁבְתִּי שֶׁהָיָה בֵּינֵינוּ דְּבַר מָה

*

הוּא אָמַר שֶׁהָיָה גַּם הָיָה. נִפְגַּשְׁנוּ בְּבֵית קָפֶה

הוּא הִגִּיעַ גָּבֹהַּ, בַּעַל חַבְרוֹת הַי טֶק

בְּשָׁלוֹשׁ יַבָּשׁוֹת, חָטוּב וַעֲדַיִן יָפֶה

*

וְשָׁאַל מָה אֲנִי זוֹכֶרֶת מֵהַכִּתָּה, מִבֵּית הַסֵּפֶר.

הִשְׁפַּלְתִּי עֵינַי. מָה יָכֹלְתִּי לוֹמַר.

עַד כַּמָּה כָּל זֶה הָיָה לִי מַר?

*

אָמַרְתִּי שֶׁאֵינִי זוֹכֶרֶת דָּבָר.

אֲנִי זוֹכֵר הַכֹּל, הוּא אָמַר

וּבְעִקָּר

*

אֶת מְסִבַּת בַּת הַמִּצְוָה שֶׁלָּךְ

לֹא חָגְגוּ לִי אַף פַּעַם בַּת מִצְוָה, אָמַרְתִּי

הוּא אָמַר: זֹאת הָיְתָה הַמְּסִבָּה הַיָּפָה מִכֻּלָּן

*

זֶה הָיָה בְּבֵיתְךָ, אִמֵּךְ אִרְגְּנָה אֶת כָּל הַכִּתָּה

הִפְעִילָה אוֹתָנוּ עִם הֲמוֹן מִשְׂחָקִים

קִבַּלְנוּ פְּרָסִים, הָיִינוּ מְאֻשָּׁרִים.

*

יָשַׁבְנוּ בְּבֵיתָא קָפֶה בְּסַבְיוֹן.

הוּא סִפֵּר שֶׁאִמִּי עָרְכָה חִידוֹן

וְהוּא זָכָה בַּמָּקוֹם הָרִאשׁוֹן.

*

אֲנִי זוֹכֵר הַכֹּל, הוּא אָמַר

וּבְעִקָּר.

הִשְׁפַּלְתִּי עֵינַי. לֹא זָכַרְתִּי דָּבָר.

נראה שכמו שלא זכרתי שחגגו לי אי פעם בת מצווה, הדחקתי גם את כל החגיגות האחרות שנחגגו לי. זכורות לי בודדות, עגולות, אחת צנועה כאן בחצר הבית, או מסיבת הפתעה אצל אחותי, ואז הגעתי לגיל חמישים וידעתי בדיוק איך אני רוצה לחגוג.

הוריי כבר היו די זקנים, אולי בגילי כעת, אולי קצת יותר, לא מי יודע מה בריאים, והחלום שלי היה להזמין צלמת שתצלם את כל המשפחה שלי. ככה, כמו פעם, בשורות שורות, שיום אחד אפשר יהיה להגיד זאת סבתא זהבה, זה זאב, זה סבא ישעיהו, זאת שרה, זאת סבתא דיתי, זה דוד רוני, זאת דודה נתי, אלה הילדים, אלה בני הדודים וזאת תמר הנינה שבדיוק מלאה לה שנה.

הזמנתי צלמת ואת כולם, כולל הצלמת, לארוחת צהרים בשבת בחצר הבית. הגינה שיתפה פעולה והגפנית פרחה בכל עוזה. הכנתי ארוחה הונגרית\פרסית (הטעמים האלה כבר מזמן התערבבו אצלי, והיום נוספו להם גם הטעמים ההודיים) ואצלי כל המשפחה זה תודה לאל, עם חמישה משלי וכל הצדדים, מהגירושים ומלפני הגירושים ומהנישואים השניים של ההורים וכדו'.

בקיצור, התמונה ההיא, שרציתי, תלויה אצלי על הקיר, ממש כמו שרציתי. אני מאמינה שהיא תישאר במשפחה. עבורי היא מאד משמעותית.

כשהגעתי ליומולדת שישים לא הרגשתי צורך לחגוג. ואז הופתעתי, באמת, כשהסתבר לי שיעל בתי בכורתי (https://yaelke.com/) מארגנת לי יחד עם ניסן וכל הילדים חגיגה בחצר. זה לא היה סוד, ידעתי שמתארגן משהו, אבל לא הייתי שותפה לו. והיה גם ניסיון שלא אדע. בלי שארגיש צולמו אובייקטים אהובים, נסרקו תמונות, הוכנו סרטונים, ולי נאמר שאני נוסעת לזיוה חברתי הטובה (https://www.nulahstudio.com/) להתקלח ולהתלבש ולנוח כי כשאשוב הביתה אגיע הישר לחגיגת יום הולדתי השישים.

לא ידעתי מה עומד להתרחש. גם לא ידעתי את מי הזמינו. זאת הייתה כמדומני טבילת האש של יעל בארגון חגיגות, בהן התמחתה מאז במקצועיות ברמה הגבוהה ביותר. היא הרימה כאן, יחד עם ניסן, אחותה אלה (https://www.ellaronen.com/) ואחיה בן, טל ותומר, מסיבה מהסרטים, שכללה סרט מקסים, מוזיקה מדהימה וריקודים עם המרקיד האהוב עליי טוביה טישלר שאני רוקדת אצלו מאז שמורתי וחברתי הטובה רותי פרדס (https://www.ruthpardess.com/) עזבה את בית מילמן ויואב אשריאל עליו השלום סגר את החוג שלו אי שם בשנות השמונים או התשעים, ובנוסף חכו לי כאן מתנות כמו ספר ברכות עם כריכת עץ מהממת שיעל הכינה (בסוף הצלחתי להעלות אותה כאן) ועוד ועוד.

כל מה שאני זוכרת מהחגיגה הזאת הוא שלבשתי את הקורטה האדומה, ממשי, שקניתי במייסור בפאבאינדיה וחשתי מסוחררת מהתרוממות רוח למראה המשפחה, החברות והחברים, החצר המוארת שלבשה חג, שולחנות האוכל היפיפיים, האוכל המדהים, המוסיקה הנהדרת, כל מי וכל מה שאהבתי היה בחגיגה הזאת, והיו מי שחשבו על כך וטרחו שכל זה יקרה. הסתובבתי מאושרת בין האורחים עם כוסית יין, מוקפת בכל אהוביי, מופתעת מעצמי זורמת בשמחה רבה כל כך עם ההתרחשויות והאירועים. אני לא מבינה איך לא כתבתי על זה עד עכשיו. אני חייבת לצלם את החוברת המהממת שיעל הכינה ולהעלות פוסט רק על החגיגה הזאת.

ליום הולדתי השבעים ידעתי שאני רוצה לנסוע עם ילדיי ועם נכדיי לארצות אבותיי ואמהותיי. הרגשתי שזאת אולי הזדמנות אחרונה שלי להראות להם את הדרכים, את המקומות, את ההיסטוריה של המשפחה שלי, שלהם. נערכתי לכך הרבה זמן מראש. מהו המסלול, אילו בתי מלון, מה לוח הזמנים וכדו'. מדובר בהזמנה של שמונה חדרים לשישה ימים בשלושה מקומות שונים עם עשרים ואחד איש כולל תינוק בן חצי שנה… שמחתי מאד לעזרתם של חתניי הנהדרים אנדריאס ורוני, שהזמינו את אמצעי התחבורה. המסע הזה שווה פוסט נפרד, ואולי גם יום אחד אכתוב אותו על בוריו עם כל התצלומים המרהיבים שעשינו.

חשבתי, באמת, שזאת תהיה החגיגה היחידה שלי ליום הולדתי השבעים, והתחלתי לתכנן את הפרויקט הגדול של שבעה שערים לשבעים, כי שבעים זה גיל ממש משמעותי. ואז איכשהו נסחפתי עם החגיגות, וקצת לפני שנסענו עם כל המשפחה להונגריה ולרומניה, נסענו ניסן ואני לאי פארוס למרכז זן ומדיטציה כדי לנקות את הראש ברטריט של שבוע עם המורה האהוב עלינו, ד"ר בעז עמיחי (http://tibeti.blogspot.com/2015/07/blog-post.html), וקצת אחרי שחזרתי מהנסיעה עם המשפחה, נסעתי לחמישה ימים ללונדון עם זיוה, אותה זיוה שהתקלחתי ונחתי והתלבשתי אצלה לפני יום הולדתי השישים, כדי לפגוש חברה טובה טובה אחרת, חני. ואז הבנתי שהחגיגות בעצם רק התחילו.

כשצילה (https://www.bat-shevet.com/), בת השבט האלוהית, הציעה לערוך לי כאן את טקס שלוש השאלות, כבר היה ברור שהחגיגות ממשיכות ותמשכנה הלאה. על הטקס המרגש שצילה העתירה עליי אכתוב בנפרד. גם הוא מצדיק פוסט משלו. הו, כמה מטלות כתיבה יש לי. ואם אני רק מרימה עיניים ומביטה על הפתקים התלויים לי מעל לראשי, עם המשימות כמו להעיר על התרגום לאנגלית של המאמר על קבוצת התיאטרון של רות קנר, לקרוא את הטקסטים לשיפוט, לסיים תרגום לאנגלית של המחזור אוקראינה עבור אנתולוגיה בנושא ועוד פתקים כגון אלה, רק מהפתקים האלה כבר חושכות עיניי ואני מפסיקה ברגע זה לכתוב לבלוג וחוזרת לשולחן העבודה.

מלאכים בתמול שלשום Angles in Tmol Shilshom תערוכה חדשה A new exhibition

כמה נקודות על התערוכה:

1. 1. התערוכה מלאכים בתמול שלשום, באצירתה של ליאורה, לקחה אותי חזרה לטקסטים שכתבתי על מלאכים בחיי. כשדיברתי על כך אתמול עם אחותי הצעירה, היא זכרה שכבר לפני שנים רבות דיברתי על כך שאני הולכת בעולם שלובת זרועות, מלווה בידי שני מלאכים: מימיני גבריאל, הלא הוא אחי הגדול ממני, רוני, ומשמאלי שיראל, הלא היא אחותי הצעירה ממני, נתי. זה נכון, זוהי חוויה מאד חזקה שמלווה אותי, שיש מי שדואג לי ואכפת לו ממני. וזה חלופי והדדי לגמרי, כי באותה מידה אחותי או אחי יכולים להתהלך שלובי זרועות איתי ועם אחותי או עם אחי משני צדיהם. ונזכרתי שתמיד אמרתי שמבן זוג אפשר להיפרד, מבעל אפשר להתגרש, ילדים גדלים ועוזבים את הבית והולכים לדרכם, אבל האח או האחות שנולדת להם, כלומר האחים או האחיות שנולדו לך, אין להם תחליף. לא יוולדו לך עוד אחים או אחיות. הם המתנה שהיקום העניק לך. והם תמיד היו ויהיו לצדך ואת תמיד תהיי לצדם עד יומך האחרון. וזה מזכיר לי שיחה אחרת שניהלנו אחותי ואני כשהיינו אמהות צעירות, על כך שאם יקרה משהו לאחת מאתנו, השנייה תדאג לכל מחסורם של ילדיה. כל זה נכון. זאת תחושה חזקה מאד לדעת שאת מהלכת בעולם מלווה בידי מלאכים. אבל לא כתבתי על כך מעולם עד כה.
2. 2. לעומת זאת מסתבר כעת שכתבתי המון על מלאכים. ה"מסתבר" הזה קורה לי תמיד בשלב בו אני מגלה להפתעתי תמה חוזרת בשיריי. אני זוכרת את הרגע בו זה קרה לי לראשונה: זה היה לפני "יומן ירח". כהרגלי לפני השינה עמדתי בחלון חדר השינה, צופה בירח, מקשיבה לו, נותנת לו לנכוח בי. אחר כך ניגשתי לשולחן הכתיבה וכתבתי את מה שכתבתי ופתאם עלתה בי הבנה שיש לירח מקום הולך וגדל בשיריי. לא חשבתי על כך קודם, אך מרגע שחשבתי על כך, ראיתי זאת. היו שם שירי ירח רבים מאד. ומרגע שהבנתי שיש לי עניין עם הירח, נכתבו עוד ועוד שירי ירח. כך גם עם מלאכים: לא חשבתי מעולם לכתוב על דווקא על מלאכים. הם פשוט מלווים אותי מרגע היווצרותי ועד היום, נוכחים מאד בחיי ובאופנים מאד שונים. הדבר לא עלה על דעתי עד אשר ליאורה וייז, אוצרת התערוכה, הצביעה על כך.
3. 3. תחילה, העלתה ליאורה את האפשרות להעלות תערוכה משותפת לשיריי ולתחריטיו של האמן הנפלא גלעד תדמור. עבודה משותפת שלנו הוצגה שנה קודם לכן בברלין, בספר אמן יפייפה שאולי כתבתי עליו כאן, בשם "דמויות" "Figuren". הספר יצא בהוצאת Corvinus Presse, ביוזמתו הברוכה והמעניינת של מי שעומד בראש ההוצאה, אדם יוצא דופן ומעורר השראה בשם Hendrik Liersch. את הנדריק פגשתי בגיאורגיה לפני כשלוש או ארבע שנים, כשיצא לי שם ספר. מי היה מאמין שיהיה המשך כל כך מרגש ללחיצת הידיים הפורמלית ההיא ולדברי הנימוסין המועטים שהחלפנו בגיאורגיה אי אז. לא הכרתי את גלעד תדמור, גם לא את עבודותיו. הנדריק, שהכיר את עבודותיו ואת שיריי, חיבור בינינו, לאחר שמצא, בצדק רב לטעמי, שיש בינינו שפה משותפת. ספר האמן משרטט בקווים מאד חזקים דמויות מן ההווה ומן העבר ויש בו תחריטים עוצמתיים ושירים בתרגומה של אנה בירקנאור ובתרגומו של יוהאנס שוורץ, עליו כתבתי כמדומני בהזדמנות אחרת כאן בבלוג. כשישבנו לפני כמה חודשים, ליאורה גלעד ואני, לחשוב על תערוכה חדשה וראינו את דמויות המלאכים של גלעד, הופתעתי לשמוע את עצמי אומרת שיש לי שירים רבים שעוסקים במלאכים. דקה קודם לכן לא חשבתי על כך.
4. 4. המלאכים עליהם אני כותבת נגלים רק לעתים רחוקות. על פי רוב, כנפיהם חבויות תחת זרעותיהם. אחת מאותם מלאכים היא אני. שירים על חוויה זו נכתבו ופורסמו בכל ספרי שיריי, ובספר שיריי הבא אני מקדישה לכך פרק שלם. כמו לרוב המלאכים שלי, גם לי יש שליחות. שליחות זו נכחה בי מאז שאני זוכרת את עצמי, אך חוויתי אותה בכל עוצמתה בילדותי המוקדמת. היא הייתה לחם יומי, חוק קיומי, סיבה להישרדות, משענת בטוחה, ידיעה שניתן להיאחז בה. זה היה סיפור שסיפרתי לעצמי, והאמנתי בו, כי רק בעזרתו צלחתי את ילדותי. נשלחתי, כמו מלאכים אחרים, ממלכות השמיים אל האדמה, כדי ללמוד את המין האנושי, כי רק מי שהתנסה בקיום האנושי על כל קשייו וסבלותיו, בשר ודם, רק מי שחווה והבין את המין האנושי על בשרו, על בוריו, רק מי שיכול לשוב ולספר על כך לפני שולחיו, רק הוא ראוי להתקבל חזרה למלכות השמיים. זו הייתה סיבת הסבל, זו הייתה סיבת הקושי, זו הייתה סיבת הכאב. ידעתי שעליי לשאת זאת, כדי לשוב בשלום למקום ממנו באתי ולהתקבל בו באהבה.
5. 5. כתבתי על כך בהרחבה לפני כעשור, בראיון שהתפרסם כאן http://www.nillydagan.com/%D7%93%D7%99%D7%AA%D7%99-%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%9F
6. כתבתי זאת כהסבר לבחירתי בשיר "אשמורת אחרונה", מתוך "יומן ירח":

אשמורת אחרונה

כְּשֶׁאֵיטִיב לְשַׁנֵּן אֶת סִפּוּר קִיּוּמִי
תֻּשְׁלַם הַמְּשִׂימָה

אִישׁ לֹא יַתְקִין לִי כַּנְפֵי שַׁעֲוָה

מֵעַצְמוֹ יַהֲפֹךְ גּוּפִי אֶת עַצְמוֹ
חֲסַר מִשְׁקָל
וּבְאַחַת אֶשָּׁאֵב חֲזָרָה
אֶל הַמָּקוֹם מִמֶּנּוּ בָּאתִי

מִשְׁתֶּה גָּדוֹל יוּכַן לִקְרָאתִי
וּמַנְגִּינוֹת הַלֵּב וְשָׁבְלֵי הַלֹּבֶן יִתְנוֹפְפוּ
כְּשֶׁאֶכְרַע מְאֻשֶּׁרֶת
בְּחֵיק הַמְּצַפִּים לְשׁוּבִי.

מתוך: 'יומן ירח' (הקיבוץ המאוחד 2002) עמ' 62

6. השליחות שלי הצילה אותי. היא העניקה לי סיבה לקיום. בזכותה כתבתי מיום שעמדתי על דעתי. בזכותה אני כותבת עד היום.

7. אבל בשירים שלי לא תמיד אני הוא המלאך ולא לכל המלאכים יש שליחות. לפעמים המלאכים נמצאים מחוצה לי. לפעמים אני רואה אחד מהם, לפעמים שניים. כשאני רואה אותם הם רואים אותי. אנחנו מסמנים זה לזו, או זו לזו, בשפת המלאכים, עושים עצמנו שלא רואים וממשיכים בדרכנו.

8. לפעמים אני רק מודעת לקיומם. חשה בנוכחותם. זכיתי לחיות בקרבם. זכיתי להאמין בנוכחותם בחיי. זכיתי להאמין בהם. לאפשר להם ללוות אותי. זכיתי לבטוח בהם. הם בסך הכל אנושיים כמוני וכמוך.

9. למרות האומיקרון, למרות המצב, למרות הכל, בואו לתערוכה. הנה, עוד לא מאוחר להזמין מקומות:

מלאכים בתמול שלשום (eventbuzz.co.il)

על מה נדבר מחר

נקיים דיאלוג חי בין שתי משוררות יוצרות שעוסקות במקביל בשירה ובתיאטרון מפרספקטיבות שונות.

חלקו הראשון של הערב יעסוק בשתי דמויות מכוננות של נשים, שבהשראתן פועלות שתי המשוררות. בחלק זה נדבר על זיכרון, זהות, הזדהות ויצירה מפרספקטיבה היסטורית ומפרספקטיבה עכשווית.

בחלקו השני של הערב נתמקד בתיאטרון ונעסוק בשאלת המשיכה לעולם התיאטרון, במסתורין שבאשליה התיאטרונית ובתיאטרון כפרדיגמה לחיים.

באותה הזדמנות נברר מחדש את מקומנו כיוצרות בנות שני דורות, שפועלות באמצעות המילה בשני העולמות, השירה והתיאטרון באופנים שונים.

כבר מזמן לא כתבתי כאן. זה מתסכל ומבאס, כי כל הזמן קורים דברים וכל הזמן אני רוצה לשתף וכל הזמן אני רוצה לכתוב אבל בסופו של דבר לא מגיעה לכתוב כאן. זאת תמיד דילמה, על כך אני יכולה לכתוב ספר שלם, בין לחוות את החיים, לחיות אותם במלוא אונם, לבין לדווח עליהם. אי אפשר לעשות את שני הדברים בו זמנית. כשאת בתוך החדר, את לא יכולה להיות במרפסת ולהסתכל עליו מבחוץ. אפשר היה לחשוב שהדילמה הזו קיימת רק במסעות. האם להתקדם כברת דרך, או לשבת ולכתוב על הדרך שכבר עשיתי? ואם נחשוב על מסע החיים, נגלה שהדילמה הזו קיימת כל הזמן. במשפחה, בניהול משק הבית, בקשרי רעות, בלימודים, בקריאה, בכתיבה, בכל הדרך הזו שאנחנו פוסעים בה יום אחר יום. האם לשבת עם הבת, האהוב, החברה הטובה, החבורה שאני אוהבת, לקרוא ספר טוב, ללמוד פרק חדש, לעשות מדיטציה, לבשל, לרקוד, או לעזוב עכשיו הכל וללכת לכתוב על החוויה של העשייה הזו? בתוך השאלה הזאת אני מוצאת את עצמי תמיד עושה כברת דרך קדימה. ממשיכה במסלול. יושבת עם הבת. עם הנכד. מבשלת. רוקדת. מטיילת. כשכל הזמן העשייה הזו מלווה בתשוקה עזה לנסח אותה במילים. לפעמים בלילות הכל מתנסח ממש בהיר. כאילו אני כבר כותבת את הכל. בפרוטרוט. כל דבר מקבל את המילים שלו, את הצורה שלו, את המקום שלו בסיפור. בבוקר אני מגלה שלא נותר מכל זה דבר על הדף.

וגם כעת, בעודי כותבת, המחשב שלי נמצא תחת מתקפה של וירוסים, משהו מסוג הרעלת מטמון ARP, והוא מטרטר לי במוח כאילו זה ממש לא הזמן להתיישב לכתוב, ואני מחליטה לצאת מכאן מהר ולכבות את המחשב לפני שייגרם כאן איזה נזק קולוסאלי.

להתראות מחר בסלון הספרותי בדיזינגוף סנטר!

הבלדה על מות התאומות

לרגל יום המודעות לחטיפת ילדי תימן המזרח והבלקן

d794d791d79cd793d794-d7a2d79c-d79ed795d7aa-d794d7aad790d795d79ed795d7aa-d793d799d7aad799-d7a8d795d7a0d79fהורד

Second wave in Switzerland

A house on the track in Avers, 15 Nov.2020

ברגע מסוים, אחרי כמה היתקלויות לא נעימות, חלקן אלימות, עם מפגינים מהצד שכנגד, התעייפתי. בדיוק אז קיבלתי אימייל מהמתרגמת שלי לאנגלית, ג'ואנה חן, שכתבה לי מדבלין בליווי תצלום שלה עם שני נכדיה, כולל זה הרך הנולד (מזלטוב ג'ואנה יקרה!), והתקנאתי בה ותפסתי את הראש והוצפתי געגועים לנכדיי שבציריך ולא הבנתי למה תכננתי לנסוע אליהם רק בדצמבר, למה לא עכשיו, מה בעצם מחזיק אותי בתוך התוהו ומיד חשתי הקלה גדולה: אני הולכת לפגוש אותם. לא ראיתי אותם מאז סוף פברואר, ועבור אילה, בת השנה, זה אמר שהיא לא ראתה אותי כבר יותר ממחצית חייה. בדקתי שהכל מתאים ביומן, והזמנתי כרטיס.

לטוס בימי קורונה, נתפס מלכתחילה כמבצע צבאי. הייתי חלשה, ודימיתי צל הרים כהרים.

הדרך הייתה חלקה. דבר לא עמד בדרכי.

פעמים רבות אני זוכרת טובה לפרופ' יעקב רז, או יענקהלה, במילותיי, על תשובה חכמה שנתן לי ברגע מכונן בחיי. הייתי אז בשלבי כתיבת הדוקטורט. כל פעם שהגעתי אליו עם פרק נוסף, הוא הציע לי בהתלהבות עוד כמה ספרים שראוי לקרוא בהם בהקשר של הדיסרטציה.

בפעם הרביעית, כשעמדתי מולו, קרובה לדלת היציאה, ערימת הספרים הגבוהה נתונה בידי ואני כבר דרכי החוצה, אמרתי לו בקול מתנצל 'אבל יענקהלה, אם כל פעם אני יוצאת ממך עם ערמה של עשרה ספרים, לא אסיים לעולם את הדוקטורט', והוא הביט בי ממרום גובהו, הביט בערימת הספרים הנתונה בידי, ואמר שלוש מילים, שמלוות אותי מאז בכל דרכי: 'זה בידיים שלך'.

הפעם הבאה שהוא שמע ממני, הייתה כשהשארתי לו השכם בבוקר את שני כרכי העבודה הגמורה, מונחים על שולחן הכתיבה שלו, ארוזים יחד בנייר חום, קשורים ברפייה טבעית, ושושן אדום מונח עליהם.

מאז, אני זוכרת.

זה בידיים שלי.

קריאת השיר "אני מסבירה כמה דברים" מתוך גיליון מאזניים מספר 4, אוגוסט 2020, בעריכת מיכל חירותי ובהוצאת אגודת הסופרים העברים